1. קרן טרנר, מנכ"לית משרד האוצר לשעבר:
לפי הכותרות והדיונים בעקבות התפטרותה של קרן טרנר, מנכ"לית האוצר לחצי שנה ובוגרת אגף התקציבים, אפשר היה לחשוב כי היא נושאת על גבה את הכלכלה הישראלית בפרט ואת מדינת ישראל בכלל וכי התפטרותה תוביל לכאוס שסופו מי ישורונו. רק להזכירנו: היא בסך הכל פקידה בסקטור הציבורי - רמת דרג ככל שתהיה, מוכשרת ככל שתהיה - שהחזיקה בתפקיד פרק זמן קצר מאוד. התפקיד הזה הוא בעיקר מנהלתי כי מנכ"ל האוצר חלש יחסית לעומת ראשי האגפים במשרד האוצר כמו אגף התקציבים, החשב הכללי, הכלכלן הראשי ועוד.
זה ניחא, אבל אני מתקשה להבין את הנוהל הנפסד של כל פקיד שמתפטר: עוד לפני שהוא אוסף את חפציו הוא שולח את מקורביו - כלומר, את עצמו - כדי ללחוש על אוזניו של חבריו בתקשורת שההתפטרות מגיעה בגלל שרע ומר ופה, וקצו נפשו או נפשה בתהליכי קבלת ההחלטות, כיוון שההחלטות לא היו לרוחו או לרוחה. אז ככה: ביקורת כשלעצמה היא לגיטימית, אבל שתואיל בטובה טרנר להפציע באולפנים ולומר את שעל לבה, במקום להשתמש בעיתונאים כדי להעביר את דף המסרים שלה, בייחוד לאחר שכתבה תגובה רשמית מתקתקה על יחסי העבודה הנפלאים שלה עם שר האוצר ישראל כ"ץ.
גם רמת הטיעונים של טרנר הייתה מביכה מאוד: "אין בסיס מקצועי, אין עבודת מטה מסודרת, הדיונים לא מעמיקים", היא האשימה, "יש רק החלטות שמגיעות מלמעלה, מלשכת ראש הממשלה. זאת לא רק אשמתו של שר האוצר כ"ץ אלא במידה רבה סיטואציה שהוא נקלע אליה. הוא עובד בסביבה בלתי־אפשרית. לדוגמה, ההחלטה על הסגר: כשפקידי האוצר מנסים להציג נתונים, אומרים להם שאי אפשר. ואז, אחרי שהם מתעקשים, הם מציגים וקוטעים אותם באמצע. עוברות שעות של דיונים מבלי שמתייחסים ברצינות לעמדת האוצר. לא הקשיבו לאוצר על איך להימנע מסגר, איך ייראה הסגר ואיך הכי נכון לצאת ממנו".
בואו נפרק את מה שאומרת טרנר. ראשית, היא מתלוננת שהחלטות מתקבלות בידי ראש הממשלה נתניהו. סליחה? מה מצפה כל אזרח במדינת ישראל, בייחוד בתקופת משבר כלכלי כמו בקורונה? שמי שנושא בסמכות יישא גם באחריות, לטוב או לרע, בין היתר על ההחלטות הכלכליות. מה טרנר מצפה? שנתניהו ימשוך את ידו לחלוטין מקבלת ההחלטות הכלכליות? זה כמו לירוק בפרצופו של הבוחר ולהגיד לו: קולך לא נחשב. מי שנבחר לראש ממשלה לא אחראי על קבלת ההחלטות, אלא אנחנו הפקידים.
שנית, הטיעון הכה דמגוגי, שתמיד מוביל את הטיעונים של הפקידים המתפטרים, אנחנו "גורמים מקצועיים". כלומר, הפוליטיקאים הם אוטומטית "לא מקצועיים". האקסיומה הזאת היא שורש כל הרע. אין פוליטיקאים מושלמים וגם אין פקידים מושלמים. הניסיון לנכס את "המקצועיות" אך ורק לפקידים שמעולם לא נבחרו, הוא מגוחך. ראינו כבר מה קרה בתחילת הגל הראשון, כשהכסף נתקע בצנרת ולא הגיע לסקטור העסקי בגלל הפקידות ה"מקצועית".
שלישית, מהי בדיוק "עבודת מטה" אם לא שם קוד למריחת זמן? המחשבה ש"דיונים מעמיקים", "עבודת מטה" ו"תהליך קבלת החלטות סדור" הם ערובה לקבלת החלטות "מקצועיות" היא מגוחכת. אלה לא זמנים רגילים, אלא ימים של מאבק, בעצם מלחמה, שבה נדרשת קבלת החלטות מהירה ומשתנה. ואם נחכה בכל פעם ל"עבודת המטה" או ל"דיונים המעמיקים" של האוצר, שמטרתם למרוח זמן, שום החלטה לא תתקבל. הרי כולם חושבים על היום שאחרי, היום שבו מבקר המדינה בחוכמה שבדיעבד יכתוב ש"עבודת המטה" לא הייתה כסדרה.
מאבק ומלחמה כמו בקורונה הם סדרה ארוכה של החלטות, של מאות החלטות, גדולות כקטנות. ויש טעויות, בוודאי שיש טעויות, בוודאי שהיו טעויות בניהול משבר הקורונה - ויש מאבקי אגו, ויש גם אינטרסים זרים, לא רק של פוליטיקאים, אלא גם של פקידים. בואו נפסיק להיתמם ולחשוב שפקידים הם א־פוליטיים ורק עושים את תפקידם ה"מקצועי". הם לא בני אלים. ומי שאומרת, בעצם, כמו טרנר, שראש ממשלה לא יכול להתערב בקבלת החלטות כלכליות - הפוליטיקה מדברת מגרונה.
2. שאול מרידור, ראש אגף תקציבים באוצר לשעבר:
רק נפרד ראש אגף התקציבים ממשרד האוצר וכבר קיבל ג'וב נחמד: מורה מן החוץ באוניברסיטה העברית לתואר שני במדיניות ציבורית. לפי הפרסומים, "הסדנה נועדה להכשיר את הלומדים לבחון ולבקר הצעות מדיניות של מוסדות ממשלתיים, ארגונים חוץ־ממשלתיים וגופים בינלאומיים". להזכירנו, רוב אנשי אגף התקציבים, כולל מרידור עצמו, הם יוצאי האוניברסיטה העברית, וזאת הסיבה שהם יוצאים משם עם דוגמטיות ומונוליטיות מחשבתית.
אלא שנושא הסדנה מצוין. אני הייתי ממליץ למרידור לפתוח את הסדנה הראשונה עם גוף מכובד מאוד ומוכר מאוד, ואפילו מוערך מאוד בישראל - האוניברסיטה העברית עצמה. כתבתי על האוניברסיטה העברית לא מעט, ותמצית הסיפור העגום הוא כזה: האוניברסיטה הגיעה לסף פשיטת רגל מעשית בגלל תשלומי פנסיה תקציבית מנופחים והסדרים שערורייתיים בעבר, תשלומים והסדרים שכל פקיד אוצר, כמו מרידור, היה מגנה אותם ויוצא נגדם בחריפות.
למדינה לא הייתה שום ברירה, אלא להושיט את היד אל הכיס מעבר לתקצוב השוטף של מערכת ההשכלה הגבוהה - בדיוק כמו בבית החולים הדסה - כדי לייצב את האוניברסיטה מבחינה פיננסית לטווח הארוך. לפי ההסכם, תמיכת המדינה הצפויה בתקציב השוטף של האוניברסיטה העברית במסגרת ההסכם תעמוד על 100 מיליון שקל בממוצע בשנה, למשך כעשר שנים. זוהי תוספת של 70 מיליון שקל בהשוואה לשנת הבסיס, ובסך הכל 700 מיליון שקל נוספים. זאת, במקביל לצעדי התייעלות של האוניברסיטה עצמה, שהתחייבה לנקוט צעדים הכוללים חיסכון בעלויות שכר ורכש והגדלת מקורות ההכנסה, שיביאו להתייעלות בהיקף של 90 מיליון שקל בשנה, ובסך הכל 900 מיליון שקל במהלך תקופת ההסכם. השורה התחתונה: המדינה שפכה 700 מיליון שקל מכספי הציבור בשביל לייצב את האוניברסיטה, מעבר לתקציבה השוטף, מאחר שההתנהלות הפיננסית שלה הייתה מופקרת.
שימו לב עד לאן הגיעה ההפקרות הפיננסית: הגירעון הצבור של האוניברסיטה, נכון לדוחות ספטמבר 2016, הגיע לכ־1.8 מיליארד שקל(!), והאוניברסיטה התחייבה לסגור את הגירעון בתוך עשור. זאת, בין היתר, באמצעות מימוש נכסים שאינם משמשים לפעילות אקדמית. מה יהיה אי שם ב־2026? האם האוניברסיטה תיישם את ההסכם ותצליח לסגור את הגירעון העצום? אל דאגה, אם היא לא תצליח, המדינה, כלומר אנחנו, שוב נכניס את היד לכיס.
וזאת כל תורת הצביעות: אנשי האוניברסיטה העברית, הפרופסורים לכלכלה, הפקידים שיצאו מהאוניברסיטה, כולם־כולם מרביצים בנו את תורת הכלכלה, השקיפות והמינהל התקין, וכולם הם בשר מבשרה של האליטה הכלכלית, שתוקפים בחריפות כל ארגון ממשלתי שהתנהל בהפקרות פיננסית, עד שזה מגיע אליהם. הדבר המדהים בכל הסיפור העגום הזה הוא ההתנהלות של ראשי האוניברסיטה העברית לדורותיהם. כבר קרוב ל־20 שנה הם יודעים שהארגון שלהם צועד היישר לתהום, והם התעקשו לא להסיטו מהמסלול, אולי בידיעה שהחברים באוצר ובמועצה להשכלה גבוהה יחלצו אותם, יהיה אשר יהיה. הם ראו את ההתחייבות הכוללת לפנסיה תקציבית מאמירה אל מעל ל־10 מיליארד שקל, הם ראו את כל ההסדרים השערורייתיים, והמשיכו ליהנות מהם, הם עצמם וחבריהם.
מרידור יכול להכין מזה יופי של סדנה לסטודנטים לתואר שני.
3. שי באב"ד, מנכ"ל האוצר לשעבר:
במהלך כהונתו נכנס באב"ד לשורת עימותים עם אגף התקציבים וחטף באבי אביו מהתקשורת כמי שמשרת פוליטיקאים ומונע על בסיס פוליטי. הנה דברים שכתב בעבר במסגרת מאמר ששלח אליי: "מתוקף תפקידי אני קורא חדשות לבקרים עד כמה לא טוב פה ועד כמה אנחנו, הפקידות הבכירה, עושה הכול לא בסדר, בייחוד כשאנחנו לא משרתים אג'נדה של עיתון או כתב מסוים או לא שומרים, כמו שהוסבר לי יותר מפעם אחת, על הקשר החשוב וה'חם' עם התקשורת - תוך מתן ידיעות בלעדיות באופן שוטף, 'משביעו שובע' - שיש לצערי בין חלק מהפקידות לתקשורת. וכשאתה במסגרת הקשר 'מרעיבהו רעב', ובמקרה לא משרת את האג'נדה, המעבר מגופו של עניין לגופו של אדם נעשה בקלות בלתי־נתפסת בעיניי, ובן לילה הופך הפקיד המדובר לזן חתלתולי של פקידים שפלי רוח צייתנים וכנועים".
כל התורה על רגל אחת: כתבי משרד האוצר ופרשניו הם בדיוק כמו כתבי המשפט - "משביעו שובע" - יחסי פקידות־תקשורת.
4. מיכל עבאדי בויאנג'ו, החשבת הכללית לשעבר:
גם היא נכנסה לעימותים עם אגף התקציבים בתקופת כהונתה, ודעתה הלא ממש מחמיאה על האגף ועל אופן הכנת התקציב ידועה ואף מתועדת בוועדה שבחנה בעבר את מבנה האוצר. לדעתי, היא האדם המתאים ביותר לכהן בתפקיד כלכלי בכיר. לא, לא מנכ"ל האוצר, אלא כפרויקטור כלכלי של הקורונה. בדיוק כמו שפרופ' רוני גמזו הוא פרויקטור הבריאות בקורונה, צריך עכשיו יותר מכל פרויקטור לעניינים כלכליים.
עבאדי בויאנג'ו מנוסה מאוד, ישרה מאוד, והיא מכירה את הסקטור העסקי כי הייתה בו חלק מהקריירה שלה. אני מכיר אותה שנים רבות, ואף שהיו לי איתה מחלוקות מקצועיות, יש לי הערכה עצומה אליה. צריך אותה לא בגלל התוכניות לטיפול הכלכלי בקורונה, כי התוכניות הללו כבר רצות, אלא בעיקר בשביל היום שאחרי, היום שבו המשק יתחיל לפעול כסדרו ויצטרך לטפל בגירעון המאמיר ולהיאבק על קיצוץ בפנסיות התקציביות. מי כמוה יודע על כל בורות השומן, היא הרי נאבקה בחלקם במהלך תפקידה כחשכ"לית. צריך אותה כפרויקטורית כלכלית, לא כמנכ"לית האוצר, כדי שאגפי משרד האוצר יהיו כפופים אליה, בעיקר אגף התקציבים. גם המינוי הכפוף לאישור של יהלי רוטנברג לחשב הכללי (מינוי מצוין) מתלבש כמו כפפה ליד של עבאדי בויאנג'ו: רוטנברג הרי עבד לצידה באגף החשב הכללי ואף היה מועמד לרשת אותה, אלא שכחלון העדיף אז את רוני חזקיהו.
מלבד למאבקי האגו שבין נתניהו וכ"ץ במינוי כזה, לעבאדי בויאנג'ו יש בעיה נוספת: התקשורת, כפי שהיטיב לתאר אותה באב"ד. לעבאדי בויאנג'ו יש זיהוי ימני, זיהוי עם נתניהו. ומה שיקרה, וכבר קורה אצל אותם אנשי תקשורת, שה"רק לא ביבי" שלהם נודד מיד ל"רק לא מיכל עבאדי בויאנג'ו", כי הם אוהבים את הפקידים כשהם "בראש שלהם", כשהם מדליפים להם ללא הפסקה ונאמנים יחד לאותן אג'נדות.
לפני כחודשיים נחשפה פרשה תמוהה וחמורה מאוד: עיתונאי, או מי שמחשיב את עצמו ככזה, נעצר בחשד שהטריד את עבאדי בויאנג'ו לאחר שהתחזה לאיש מוסד, התייצב בפתח ביתה בשעות ערב, הציג לה כתבה מזויפת והחל לשאול אותה שאלות בנושא. כמעט מיותר לציין שאותו עיתונאי מזוהה מאוד עם השמאל.
עבאדי בויאנג'ו נתנה בזמנו עדות בפרשת הצוללות, וכל צדקני וצקצקני התקשורת מיהרו לתייג אותה כחלק ממערכת השחיתות לכאורה בפרשה, כמי שמעורבת בפרשה באישור המימון לכאורה לרכישתן. הכל שטויות כמובן. עבאדי בויאנג'ו נתנה רק עדות פתוחה בפרשה, שממילא התגלתה כבלון מנופח מאוד, אבל זה הספיק כדי להעביר אותה לינץ' תקשורתי.
אז ככה: מספיק עם "מה יכתבו" ו"מה יגידו". מספיק להיכנע לגחמות של כמה עיתונאים וכמה פקידים, שאם מישהו לא בא להם טוב בעיניים, צריך לסלקו. מעולם לא קראתי כתבה על מינוי של פקיד המזוהה עם השמאל שהוא "לא מקצועי" או שהוא "מזוהה פוליטית". אינני יודע אם עבאדי בויאנג'ו בכלל מעוניינת להיכנס לקלחת הזאת ולקוקטייל התקשורתי הרעיל הזה, אני רק יודע שהיא האישה הנכונה, במקום הנכון ובזמן הנכון לתפקיד הפרויקטור הכלכלי. והכל תלוי כמובן רק בה ובמי שמעוניין במינויה. כל מה שמסביב זה רק קצף על פני המים.