1. על רקע ההתנגשות בין הציבור החרדי לחילוני, שצפה במלוא עוזה במשבר הקורונה, כדאי להבין את ההשלכות הכלכליות האדירות שיש לעימות הזה - ומהוות אולי את לב העניין. ככל שההקצנה בשני הקצוות תגבר היא תיצור עוד בדלנות ותגדיל את הקיטוב, ובמקום הידברות שהובילה להתקדמות רבה בשני העשורים האחרונים בהשתלבות החרדים בכוח התעסוקה, ובכלל בחברה הישראלית, אנחנו עלולים לראות נסיגה שתוביל לעוד הקצנה, וחוזר חלילה.
העתיד פחות או יותר ברור: ככל שנתקדם עם השנים הדמוגרפיה תעשה את שלה, חלקה היחסי של האוכלוסייה החרדית יגדל, ויהיו לכך כאמור השלכות כלכליות עצומות.
במקום לטמון את הראש בחול או לנהל מאבקים שרק מלבים את האש, עדיף ללמוד קודם כל את פני הבאות - ואני עושה זאת באמצעות ד"ר ניצה (קלינר) קסיר, משנה ליו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות ולשעבר ראש תחום שוק העבודה ומדיניות רווחה באגף למדיניות מאקרו־כלכלה בחטיבת המחקר בבנק ישראל. קסיר מלווה את המגזר החרדי כבר שנים ארוכות בשורת מחקרים ומאמרים, וכל הנתונים והתובנות המובאים בטור זה הם פרי עבודתה ומאמרים שהיא מפרסמת, האחרון שבהם לכתב העת "תלם".
קסיר לא באה מתוך פטרנליזם, כמו רבים במגזר החילוני, אלא מתוך מה שאני רואה כהכלה, כהבנה לצרכים הייחודיים של החברה החרדית, ועם זאת התאמת המדיניות הממשלתית והכלכלית לשינויים הדמוגרפיים העתידיים, תוך שינויים בחברה החרדית עצמה.
2. אלו הנתונים: האוכלוסייה החרדית מונה כיום כ־1.1 מיליון נפש, כ־12% מאוכלוסיית ישראל. משקלה באוכלוסייה הכללית גדל במשך שנות קיומה של המדינה במידה משמעותית, ועל פי התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעוד כ־50 שנה היא תהיה כשליש מאוכלוסיית ישראל לעומת 4% בלבד בשנת 1980. חברה זו מקיימת אורח חיים מתבדל ושונה באופן מהותי משאר החברה, מאחר שאחד האידיאלים המרכזיים שלה קובע כי על הגברים להקדיש את רוב זמנם ללימוד תורה במקום לצאת לעבודה. אף שחלק גדול מהאוכלוסייה החרדית מוגדרת כ"ענייה" במדדים הסטטיסטיים, חלק גדול מהעוני בחברה החרדית נובע מבחירה מודעת באורח חיים המאופיין ברמת הכנסה נמוכה והסתמכות על תמיכה של שירותי רווחה וכלכלה, הן ממשלתיים והן של החברה החרדית עצמה.
קסיר מדגישה, אם כן, כי "עלייה במשקלה היחסי של החברה החרדית עלולה ליצור מצב שבו 'החוזה החברתי' שעליו מושתתת מדינת הרווחה ילך ויישחק, והדבר מעמיד אתגרים לצד סכנות ממשיות להמשך קיומה של מדיניות הרווחה בישראל".
שיעור הפריון הכולל בחברה החרדית הוא 7.1 ילדים בממוצע למשפחה, בהשוואה ל־2.7 ילדים בחברה היהודית שאינה חרדית ו־3.2 ילדים בחברה הערבית. רובה המכריע של החברה החרדית (74%) מתגורר בשבע ערים גדולות המשמשות מרכזים חרדים עירוניים: בני ברק, בית שמש, ירושלים, אלעד, ביתר עילית, אשדוד ומודיעין עילית. גם ביישובים המעורבים החרדים נוטים להתגורר בקהילות בשכונות חרדיות. בריכוזים חרדיים אלה קיימת מצוקת דיור, הנובעת משילוב של הריבוי הטבעי הגבוה ורמת ההכנסה הנמוכה של משקי הבית.
הגברים בחברה החרדית, הלומדים תורה עד גיל מאוחר, אינם משתלבים בשוק העבודה. לא כל הזרמים החרדיים שווים ביחסם ללימוד התורה, אולם ככלל אברכים זוכים למעמד חברתי גבוה במיוחד ולגישה למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות בחברה החרדית. גם בזרמים שבהם חלק מהגברים יוצאים לעבודה, עדיין קיימת הערכה מיוחדת למי שבחר להקדיש את חייו ללימוד תורה.
במצב שכזה האישה הפכה למפרנסת העיקרית במשק הבית החרדי והיא זוכה להכשרה ולהשכלה מקצועית. אתגרי התעסוקה והחשש מפני התערות בציבור הכללי, באקדמיה וגם בתעסוקה, עיצבו מסלול ייחודי לנשים החרדיות. הכשרתן לתעסוקה אינה תמיד מספקת - היא כוללת לימודי ליבה בהיקף חלקי, ורובן אינן נבחנות בבחינות בגרות אלא במערך ייעודי מקביל, המקשה עליהן להתקבל ללימודים אקדמיים בעתיד. דגש רב מושם על לימודי הוראה, מקצוע המאפשר לנשים להישאר במסגרת החברה החרדית, לא להתערות בחברה הכללית, להימנע מחברת גברים ולעבוד בלוח זמנים המאפשר להן לטפל בילדים.
מאחר שההוראה זוכה בחברה החרדית למעמד גבוה, הלימודים בסמינר למורות נהפכו במשך השנים לחלק מהביוגרפיה החינוכית־תעסוקתית של האישה החרדית. הצורך הכלכלי ועודף ההיצע של המורות בחברה החרדית הוביל לכך שבשנים האחרונות הורחב מנעד התחומים והמקצועות המוצע בסמינרים לבנות חרדיות, אך עדיין כ־40% מכל המועסקות החרדיות עובדות בענף החינוך.
בתחילת שנות ה־2000 החלה התפנית בהשתלבות החרדים בשוק העבודה. מספר הגברים הנוטלים חלק בפרנסת משק הבית, בעיקר בקרב הזרם החסידי, הלך וגדל. עם זאת, גם היום שיעור התעסוקה של גברים חרדים, העומד על כ־51%, נמוך משמעותית בהשוואה לגברים יהודים שאינם חרדים - כ־88% - ואף נמוך משיעור התעסוקה של גברים בחברה הערבית. במקביל, בקרב הנשים החרדיות נרשמה האצה בקצב הגידול של שיעור התעסוקה, שהגיע לכ־76% ב־2019, רק כ־0.8% פחות מנשים יהודיות שאינן חרדיות. כיום, שיעור תעסוקת נשים חרדיות גבוה בהשוואה בינלאומית - כ־0.1% מעל לממוצע בארגון ה־OECD.
שיעורי העוני הסטטיסטי בקרב החרדים גבוה מאוד, הן בגלל מיעוט מפרנסים והשכלה לא מספקת, שגורמת לתעסוקה לא איכותית. יחד עם זאת, שיעורי העוני האלו מטעים ולא מלמדים על רמת רווחה נמוכה או על הוויית עוני. בהיבטי חיים שאינם חומריים החברה החרדית מובילה, ובהם בריאות, רווחה אישית וחיי משפחה, וכן חיי קהילה וחברה. 98% מהחרדים מדווחים שהם שבעי רצון מחייהם ו־79% מדווחים שהם מתמודדים בהצלחה עם בעיותיהם - שיעורים הגבוהים מאלה שבחברה היהודית הלא־חרדית. איכות החיים הכוללת בחברה החרדית אינה נופלת כמעט מאיכות החיים בחברה היהודית שאינה חרדית.
החרדים אינם תופסים את עצמם כעניים או כמי שנמצאים במצוקה כלכלית. כ־8% בלבד מהם חשים עניים, שיעור דומה לזה שנרשם בחברה היהודית הלא־חרדית, וכ־70% מהחרדים אף מרוצים ממצבם הכלכלי, שיעור גבוה בהשוואה ליהודים שאינם חרדים. הסיבה לכך היא הסולידריות החברתית המאוד עמוקה המתבטאת בעזרה הדדית, ארגוני חסד, גמ"חים, אורח חיים צנוע ורכישת מוצרים זולה יחסית לממוצע.
אורח החיים הצנוע מתבטא בכך שההוצאה לנפש של משפחה חרדית נמוכה משמעותית מזו של משפחה יהודית שאינה חרדית: ב־2017 היא עמדה על 3,386 שקל בממוצע לנפש - לעומת 6,713 שקל. גם ההוצאה הכוללת למשק בית נמוכה בכ־15%. רבות מהמשפחות בציבור החרדי מתנהלות באחריות כלכלית, ולכן אין זה מפתיע ששיעור בעלי החוב ושיעור החייבים בהוצאה לפועל בקרב החרדים נמוכים מהמצופה לנוכח רמת הכנסותיהם, ואילו שיעור המצליחים לחסוך בקרב החברה החרדית גבוה יחסית.
3. כל הנתונים האלה יגרמו בעתיד להשלכות כבדות על מדיניות התעסוקה והרווחה בישראל: תהיה ירידה משמעותית בשיעורי התעסוקה, שתפחית את הכנסות המדינה לנפש ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות - הכנסות המאפשרות למדינה לקיים את מנגנוני הרווחה. במקביל, יהיה צורך להגדיל את ההוצאות על שירותים חברתיים ותשלומי העברה, כולל סובסידיות שונות.
המשק הישראלי, אם כן, עלול לעמוד בפני אתגר כפול לפי קסיר, ובצדק: הכנסות הולכות ומצטמקות והוצאות הצפויות לגדול באורח משמעותי.
4. התנועות הכלכליות הללו עלולות להחריף כמובן את החיכוך והשסע בין הציבור החילוני לציבור החרדי, אבל מכיוון שאלו המגמות, צריך למצוא פתרונות. צריך למצוא את המכנה המשותף, לא ליצור בדלנות אלא פשרות, ואת זה צריך להבין במיוחד הציבור החרדי. קסיר קוראת לזה "האינטרס המשותף", אבל מזהירה: "ללא התאמות המתחייבות מהשינויים הללו, יעמיק השסע החברתי־כלכלי בישראל ועולה חשש ממשי ממשבר".
זה ברור: האוכלוסייה שעליה נופל מרבית הנטל של גביית המס (מעמד הביניים הגבוה) תרגיש עוד יותר מנוצלת אם לא יימצאו פתרונות - ובצדק.
קסיר כותבת כי "קיים אינטרס לאומי, חברתי וקהילתי משותף לקידום החברה החרדית ושיתופה בחברה הישראלית", אך מדגישה שזה לא יוכל להיעשות בכפייה: "שינוי ושיפור בחברה החרדית מחייבים שיתוף של החברה החרדית בכלכלה ובחברה. לשם כך, אין צורך להפוך את החרדים לישראלים חילונים, אלא לסייע להם לקחת חלק בחיי הכלכלה, התרבות והחברה המגוונים בישראל, המורכבת מפסיפס של עדות, דתות ומאפיינים. כל צעד כזה חייב להיעשות במשנה זהירות. החברה החרדית גאה בתרבותה ומעוניינת לשמרה. ניפוץ תקרת הזכוכית הכלכלית־חברתית חייב להיעשות תוך שמירה וכיבוד של התרבות, המסורת והזהות החרדיות, לתועלת חלקיה השונים של המדינה ולא מתוך עמדה פטרנליסטית.
"מנגד, הגידול בחלקה של החברה החרדית באוכלוסייה בישראל מחייב גם את החברה החרדית והנהגתה לראות עצמן כשותפות באחריות לעתידה של מדינת ישראל על כל חלקיה. קבוצת אוכלוסייה שעד 2065 עתידה להיות שליש מכל האוכלוסייה חייבת לסגל דפוסי חשיבה שאינם סקטוריאליים בלבד".
מה הפתרונות לתפיסתה? "הגברת העצמאות הכלכלית של משקי הבית החרדיים והפחתת שיעורי העוני בקרבם - באמצעות עידוד תעסוקה, השקעה בהשכלה והכשרה מקצועית שיגדילו את התמורה לעבודה, וכן עידוד להכללת תוכני לימוד המותאמים לשוק העבודה של המאה ה־21 (למשל, לימודי מתמטיקה ואנגלית ורכישת השכלה ברמה גבוהה). בחברה החרדית אין נכונות רבה לכך, וניסיונות לקדם תחומי לימוד כאלה נתקלו בהתנגדות. כדי להתגבר עליה נדרש גם כאן שיתוף פעולה עם הקהילה".
5. וכאן יש אחריות כבדה מאוד הנופלת בעיקר על כתפיהם של מנהיגי החברה החרדית וגם על הקיצונים בחברה החילונית. הדמוגרפיה ברורה וגם האינטרס המשותף מאוד ברור ואפילו הפתרונות ברורים. בסופו של דבר, זה מאוד פשוט. חינוך זה התשתית, זה הבסיס, זה לב לבו של שוויון הזדמנויות. חינוך הוא המפתח לניידות חברתית, לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, להמשך צמיחת סקטור ההייטק ועוד.
חלקים הולכים וגדלים בחברה החרדית כבר מבינים זאת, אבל צריך שכולם יבינו זאת.