עם ישראל נאבק במגיפה, נחנק בסגר, נאנק במצוקה הכלכלית. ומכל עבר עולה הזעקה: איבדנו אמון במדינה ובמוסדותיה. בראשית שנות המדינה - מי שרצה טלפון פרטי בביתו נאלץ לרוב להמתין כחמש שנים. אבל כשאבא שלי, ישראל אלדד (שייב), ביקש טלפון - הוא זכה לקבל אותו בתוך שבועיים. ולא כי היה מקורב למלכות. להפך. דוד בן־גוריון הורה לפטר את אבי מעבודתו כמורה בתיכון; אבל המדינה רצתה שיהיה לו טלפון כדי להאזין לשיחותיו, משום שאיסר הראל, ראש הש"ב הראשון, ראה בו אדם מסוכן המבקש להקים מחתרת נגד הממשלה בישראל. וכך גדלתי כשאני יודע שמאזינים לשיחות הטלפון שלנו. לא היה לנו אמון בממשלה - וזה היה הדדי.
השנים עברו. ההאזנות פסקו (ככל הנראה). אבל רק נדירות הצלחתי לפתח יחסי אמון בממשלות ישראל. גם לא אחרי "המהפך" של 1977 ועליית הליכוד לשלטון: הנסיגה מסיני, עקירת ההתיישבות היהודית ממנה וההכרה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" שעליהן חתם מנחם בגין בקמפ דיוויד - הוכיחו לי כי גם ממשלת ימין אינה ראויה לאמון אוטומטי. ואז בא אריאל שרון, וההתנתקות. ואהוד אולמרט והשחיתות ו"ההתכנסות". ובנימין נתניהו. איש מהם לא גרם לי להאמין בממשלות ישראל המבטיחות ימין ועושות שמאל.
אז עכשיו - כשכולם מצהירים על משבר "אובדן האמון" - מצאתי כי אני פטור ממנו. אין אדם יכול לאבד מה שאין לו. אבל קבוצות שונות באוכלוסייה טוענות עכשיו בעקשנות שהן "איבדו את האמון" בממשלה או בעומד בראשה, במשרד הבריאות או במשטרה, בשב"כ או במדינה כולה.
היקפי התחלואה באוכלוסייה החרדית מזעזעים. בתנאי החיים שלהם קשה למנוע הדבקה המונית, אבל אין שום ספק שהסירוב המוצהר של ראשי הציבור להימנע מהתקהלויות גורם למגיפה להתפשט. חרדים רבים מסבירים שהם איבדו את האמון בהחלטות הממשלה כשהסתבר להם שהמדינה מתכוונת להטיל סגר דווקא בחגים, כי יולי־אוגוסט חשובים לחופשות של ה"חילוינים", סגר בתקופת חגי תשרי גורם נזק כלכלי קטן יותר, והממשלה העדיפה "לדפוק" את החרדים ולמנוע מהם תפילות בציבור בבתי הכנסת.
וכשמתייעצים עם הרב קנייבסקי אם לפתוח תלמודי תורה בניגוד להנחיות, מספרים לו ש"המדינֶה (במלעיל כמובן) אומרים לא לפתוח החיידרים". מה הרב אומר? "ואוזנינו שומעות בדיוק את קולו של הרב שך ע"ה ששאל בבוז עמוק לפני 30 שנה 'א־מדינֶה? וואס איז א־מדינֶה?'".
אז שלא יבואו לספר לנו היום שבגלל ההחלטה על עיתוי הסגר אבד האמון של החרדים במדינה. בעומקם של דברים - לא שרר אמון כזה מעולם. אלו שאינם משרתים בצבא ורודפים עד חורמה חיילים דתיים המעיזים לשרת - לא איבדו עכשיו את האמון שלא היה להם. וכשאנו שומעים על התארגנויות חרדיות להעניק טיפולי בית מתקדמים בתוך הקהילה לחולי קורונה (כשלעצמו - רעיון טוב הראוי לאימוץ על ידי משרד הבריאות תוך הכוונה, פיקוח ובקרה) אני מבין שיותר ממה שאנו מתקרבים להפרדת הדת מהמדינה - אנו מתקרבים להיפרדות הדתיים מהמדינה.
ותכף יספרו לנו שגם הערבים מצפצפים על חוקי הסגר ותקנות הקורונה, עורכים חתונות לאלפי חוגגים במשך שבעה ימים - רק בגלל משבר אמון חריף במדינה ובמוסדותיה. שהרי עד היום צייתו לחוקי התעבורה והבנייה ונמנעו מפוליגמיה או מהחזקת נשק בלתי חוקי ומעבריינות אלימה - אבל מעכשיו, משאיבדו את האמון במדינה שלא פתחה בזמן מתחם "היבדק וסע" בפאתי ג'לג'וליה, מעכשיו לא יקפידו כמו פעם.
רבים אומרים שאיבדו אמון במנהיגי המדינה כשהבינו שמה שאלה גוזרים על הציבור - אין הם מקיימים בעצמם. גזרו סגר ובידוד חברתי, ושלא יארחו ושלא יתארחו בליל הסדר ובראש השנה. והנה מתגלה שהנשיא וראש הממשלה ורעייתו וכן חברי כנסת ושרים ושרות ואפילו ראש השב"כ - כולם הפרו את התקנות והכללים. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? יגידו שאיבדו אמון בארזים.
בואו. מתי היה לכם אמון בהם? בימי הנשיאים עזר ויצמן והנשיא־האנס משה קצב? בימי ראש הממשלה המורשע אולמרט או בשנות כהונתו הארוכות של נתניהו? בימי אריה דרעי או שלמה בניזרי, עמרי שרון או אברהם הירשזון, צחי הנגבי או איציק מרדכי, סטס מיסז'ניקוב או סוחר הסמים והמרגל גונן שגב? שלא להזכיר חברי כנסת ערבים שהורשעו בסיוע למחבלים? עד היום האמנתם בהם וסמכתם עליהם ודווקא עכשיו פתאום היה לכם דחוף לאבד אמון בבכירי המדינה - כי אירחו את בני משפחתם לסעודת החג?
ובמשטרה? במשטרה האמנתם עד שגיליתם לפתע שהיא אלימה ופועלת בהפגנות כ"משטרה פוליטית"? מי שהאמין - שיישב לראות את הסדרה "מנאייכ" ויזכור שמדובר רק בקצה הקרחון של הארגון הרקוב, המושחת והאלים הזה.
ומה עם השב"כ? ביטחוננו ושלומנו תלויים בו. יש לנו אמון מלא בארגון שנלחם בהצלחה מדהימה בטרור הערבי. האם איבדנו אותו לאחרונה כי שמענו שהם אוספים מידע על מקום שהותנו ומגעינו? ואיננו סומכים עליהם בשלמות שלא יגלו סודותינו לזרים? ושמענו גם על "איכוני שב"כ מוטעים" שבעטיים הוכנסו אנשים לבידוד ממושך ומיותר? אבל אולי אם זכינו לראש שב"כ כמו אברהם שלום, שהנחה את פקודיו לשקר ולשבש חקירות בפרשת קו 300 ולהעליל רצח על קצין בכיר בצה"ל (איציק מרדכי), ועלילת הדם על עיזאת נפסו, וזכינו גם לראש שב"כ חביב כמו יעקב פרי, שנתגלה כי שיקר לגבי שירותו הצבאי - אז אולי לא כדאי "לאבד אמון" בעמוד התווך הזה של קיומנו רק בגלל כמה איכוני שב"כ מוטעים?
באמת לא הייתי עוסק בליקויים בארגון המפואר והחשוב הזה לולא קראתי לפני שבוע מעל דפי עיתון זה ראיון ארוך עם כרמי גילון. מי שהיה ראש השב"כ בימי רצח רבין ועתה הוא אחד מראשי המפגינים בבלפור. גילון טוען גם היום שנתניהו אשם בהסתה שהביאה לרצח רבין, כי עמד על המרפסת בכיכר ציון ולמטה צעקו ההמונים המשולהבים "רבין בוגד". לא עזר כמובן לנתניהו שהיסה את הקהל וקרא "הוא טועה בגדול, אבל אינו בוגד". בעיני גילון - הוא הסית לרצח.
אבל מה שמדאיג באמת הוא שגילון מתעלם מהשלטים ומהקריאות הקצובות "נתניהו בוגד!" המלוות בתופים ובחצוצרות בהפגנות בלפור שהוא נוטל בהן חלק וגם משמש כ"שר האוצר" שלהן. והוא גם מעדיף לשכוח שאת תמונת רבין במדים נאציים הפיק והביא להפגנה בכיכר ציון הסוכן־המדיח שלו, אבישי רביב. אז אולי מי שצריך להיות מואשם בהסתה הוא דווקא כרמי גילון עצמו? ואם גם אדם כושל וצבוע כזה עמד בראש השב"כ - למה לאבד אמון בגלל זוטי־דברים?
ולפיכך - כנראה רק המערכת המשפטית עוד נותרה לנו כצוק סלע איתן הראוי לאמון. נתעלם לרגע מפרשיות ניגוד העניינים של השופטים. מהנפוטיזם והמינויים התפורים. כל מי שאינו ביביסט מושבע יכול להיות בטוח שהפרקליטים והשופטים כולם "בני אור" הנלחמים בשחיתות, ורק צדק הם מבקשים כל ימיהם. ביטחון כזה יאפשר להתעלם ממה שאומר אביחי מנדלבליט על שי ניצן ("המניאק הזה") ולהמשיך ללכת אחריהם בעיניים עצומות.
רוצה לומר: אין הרבה סיבות טובות לסמוך על הממשלה היום. אבל מאז קום המדינה, כמעט מדי שבוע, מוגשות בכנסת "הצעות אי־אמון". רובן מוצדקות. ולפיכך מומלץ לוותר עכשיו על גלגול העיניים ועל הדרמה. על ה"איבדתי אמון" השחוק הזה. מצאו נא לכם תירוצים אחרים, כי רוב המערכות הציבוריות שלנו לא היו ראויות מעולם לאמון. ודאי לא לאמון עיוור.
[email protected]