בואו נעצום עיניים - אחרי ההקלטות המטלטלות שהביאו לנו השבוע עמית סגל וגיא פלג בחדשות 12 - ונעוף עם הדמיון, אל ההקלטה הבאה שתצא לאור. אני מזהיר מראש, מדובר בדמיון מופרך, מוגזם, מנופח, חסר בסיס, אבל כל עוד אין איסור לדמיין, תזרמו איתי. ההקלטה הזו, הבאה, המדומיינת, תהיה ברורה וחדה עוד הרבה יותר מזו ששמענו השבוע. היא תהיה האקדח המעשן. ממש.
"אני חייב לפרוק, אפי", יישמע בהקלטה הזו היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שופך את לבו בפני חברו, ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה. "דע לך שבתיקי נתניהו אין שום דבר". "מה?", תישמע למרחקים תדהמתו של נוה, "מה זאת אומרת?". "אתה זוכר, אפי, שנתניהו היה מדקלם בכל פעם מחדש את הסיסמה שלפיה 'לא היה כלום, כי אין כלום?'", ימשיך היועץ. "אז דע לך שזה נכון. באמת אין כלום. שי ניצן החזיק אותי בגרון, הכריח אותי להגיש כתב אישום בלי ראיות, ולא הייתה לי ברירה. זו האמת".
אנחנו בשיחה דמיונית, זוכרים, כן? ובכן, בואו נניח ששיחה כזו אכן תיחשף מחר או מחרתיים. מה אתם חושבים שיקרה בעקבותיה, אחרי המהומה הגדולה שהיא תעורר? תיק נתניהו ייסגר במהרה, כך יש להניח ולקוות, זה ברור. ומה הלאה? מה מעבר לזה? האם ההוכחה הברורה, המוקלטת והמתועדת לכך שבמשרד המשפטים תופרים תיקים, מהשיקולים הכי זרים שבעולם, תשנה משהו? האם הפוליטיקאי הבא שייפול לידיים של גורם פרקליטותי בעל כוח, יקבל יחס אחר? ברור שלא.
לפני למעלה מעשור וחצי חשפתי מעל דפי העיתון הזה כיצד איים היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, שהוא מתכוון "לתקוע את הפשיסט הזה", בהתכוונו לשר המשפטים, יעקב נאמן. בהמשך חשף שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שהוא בעצמו היה עד שמיעה לדברים. האם קרה משהו בעקבות החשיפה הזו? כלום. האם יקרה משהו אם תתפרסם הקלטה מהסוג שדמיינתי כאן? אותו כלום בדיוק. ביום שלמחרת הפרסום נישאר עם אותה פרקליטות ועם אותם אנשים, ועם אותה מערכת, בעלת אותה עוצמה.
למה? כי אין בסביבה אף אחד שיש לו רצון ועניין לשנות משהו. ובהיבט הזה, זו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר בכל העיסוק בתיקי נתניהו. כי גם אם נשכח לרגע שאת המערכת העקומה הזו, אותה ממש, טיפח בנימין נתניהו במו ידיו, לא נוכל לשכוח שמעולם - גם אחרי שהחל לחוש על בשרו את כאביה - הוא לא ביקש לשנות בה דבר. עוד נחזור לזה בהמשך.
משהו רקוב
הפרסום החשוב של ההקלטות גירד עוד שכבה בשאריות האמון שעוד נותרו, אם נותרו, בכל מה שקשור בנעשה במשרד המשפטים. אם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, חשב שפרקליט המדינה והמשנה ליועץ המשפטי תפרו אותו, אי אפשר לבוא בטענות כשהאזרח הקטן חושב כך, או כשהאזרח הגדול, ראש הממשלה, חושב כך. אבל כדי להבין את עומק הבעיה, חשוב להניח את החשיפה הזו על הרצף, שכבר נידון כאן באינספור טורים בעבר.
זה מתחיל במסמך שהגיש מנדלבליט עצמו רק לפני כמה שנים לבית המשפט, בעניין החקירה שהתנהלה נגדו בפרשת הרפז, מסמך שנחשף בזמנו על ידי אבישי גרינצייג. מנדלבליט האשים אז את הפרקליטות ואת המשטרה, שידעו מראש שכלום לא ייצא מהחקירה שלו ולמרות זאת החליטו לפתוח לו תיק, סתם, אך ורק במטרה לפגוע ב"עתידו המקצועי". הוא טען שגורמי האכיפה עסקו "בהדלפות ופרסומים מגמתיים שפגעו בשמו הטוב", ש"מתחילת הפרשה הדליפו גורמי החקירה הדלפות פסולות ואסורות של חומרי החקירה", וש“נוכח האינטנסיביות והמגמתיות של ההדלפות... לא היה מנוס מן המסקנה הקשה, לפיה מדובר בהתנהלות מכוונת שנועדה לפגוע בעותר ולהפעיל לחץ פסול על מקבלי ההחלטות".
אם לא די בזה, הוא גם דרש אז לפתוח בחקירה פלילית, ממש כך, נגד גורמי אכיפת החוק. והוא לא היה היחיד בצמרת המשפטית שהבין שכך עובדים הדברים. גם מני מזוז סבר כך, כשעם כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה - כשבראש הפרקליטות עומדת עדנה ארבל, מי שתכהן בהמשך בבית המשפט העליון - אמר: "מצאתי מדיניות של סימון מטרות וגיוס עמדות". לאן כל זה מוביל אותנו? לידיעה שכבר הרבה שנים טוענים האנשים הכי בכירים במערכת שמשהו רקוב בה. ואם הם טוענים כך, מי אנחנו שנתווכח?
לכאורה, כל חשיפה של סיפור - בין אם הוא עוסק בניגודי עניינים בבית המשפט העליון, ובין אם הוא מרמז על חשש ל"תפירת תיקים" בפרקליטות - אמורה לשמח אותנו. בלי חשיפה של הדברים, אין שיפור, אין תיקון, אין שידוד מערכות. וכאן מגיעה הטענה הכי גדולה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבמשך שנותיו הארוכות בתפקיד לא עשה דבר כדי לתקן, ולו פרט אחד במערכת הזו, שעכשיו, לטענתו, מתהפכת על ראשו.
סדין אדום
אתם יודעים מה משותף לכל ה"רעים" בהקלטות שחשפו עמית סגל וגיא פלג? כל אלה שבסביבת נתניהו רואים בהם פגע רע? - שאת כולם מינה נתניהו לתפקידם. לא בטעות הוא מינה אותם, ולא כלאחר יד. בהתלהבות הוא בחר בהם, תוך שהוא מפליג בשבחם. על רצונו במינוי מזכיר הממשלה שלו, אביחי מנדלבליט, ליועץ המשפטי לממשלה, חבל להרחיב את הדיבור. אנשיו של נתניהו בוועדת האיתור בחרו בו. הכל כתוב, הכל ידוע, הכל מפורסם.
כהונתה של דינה זילבר, זו שאותה מזכיר מנדלבליט בהקלטה כמי שהייתה מעורבת בתפירת התיק נגדו - הוארכה אך לפני שבועיים על ידי ועדה שבה ישב נציגו הישיר של ראש הממשלה. ומה עם שי ניצן, אתם שואלים, מי שנתפס היום על ידי אנשי נתניהו כשטן הגדול? ובכן, ניצן היה הסדין האדום של הימין במשך שנים ארוכות. אני עצמי כותב על האיש, ועל העניינים שבהם עסק, כך נדמה לי, מהיום שבו נכנסתי לעיתונות. בכל תפקיד שמילא הוא ניהל מלחמת חורמה נגד ציבור המתיישבים והיה מוכן, לשם כך, לדרוס את זכויות האזרח שלהם עד עפר.
ניצן היה ממונה על "הנהלים המיוחדים" כלפי מתיישבי יו"ש היהודים, נהלים שהפכו מאות אלפי אזרחים תמימים לחבורה של עבריינים בפוטנציה. ניצן היה האיש שבתקופת ההתנתקות סימל יותר מכל אחד אחר את פרצופה הדורסני של מערכת אכיפת החוק, של היד הקלה בפגיעה בכל זכות דמוקרטית של המוחים, ושל מעצרם של אלפים. בעמונה, כשמפגינים הוכו ואיברים נשברו, ניצן היה חתום, כממונה על מח"ש, על רוב ההחלטות לסגור את תיקי השוטרים המכים, חרף עדויות קשות וחרף סרטונים שתיעדו את האלימות.
ומה קרה בסופו של דבר כשההצעה למנות אותו לפרקליט המדינה הגיעה לממשלה? ארבעה שרים - נפתלי בנט, אורי אורבך ז"ל, אורי אריאל ועוזי לנדאו, אז איש ישראל ביתנו - התנגדו. אנשי הליכוד, בראשותו של נתניהו, לעומתם, התעלמו מכל האזהרות של הימין, והרימו את היד בעד מינויו. נתניהו, ככל שהדברים אמורים בו, עשה את זה מכל הלב.
"שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל בתחומו ומשכיל בכלל, ומאוזן", הפליג אז בשבחיו של מי שכולם הזהירו אותו מפניו. אז אם הממלכה רקובה, כמו שנטען כעת, אז איפה האחריות של מי שבנה אותה במו ידיו? איך אפשר לבוא בטענות, כשאתה עצמך שומע את כל האזהרות, רואה את כל הנורות האדומות מהבהבות, ולמרות הכל מתעקש למנות את האיש? ושי ניצן, כאמור, בניגוד לכמה אחרים, לא היה איש שלא הכרנו. נזקו היה ידוע. דעותיו היו ידועות. אורחותיו היו שקופים.
אני שומע בשבועות האחרונים, מכמה אנשי תקשורת רעשנים, טענות נגד אנשי הציונות הדתית, שלא מבינים כמה גדול נזקה של המערכת המשפטית ושל הפרקליטות. שומע וצוחק. טענות כאלה יכולות לעלות רק בימים שבהם לעובדות אין עוד שום ערך. למה? משום שההיסטוריה מלמדת שהציונות הדתית צועקת כבר עשרות שנים נגד כל עוולות הפרקליטות ומשרד המשפטים. לכו לארכיון ותבדקו מתי התחילה אורית סטרוק לעסוק בזה, ומתי נזכרו הליכודניקים להצטרף אליה, ותבינו הכל.
ראש הסטטוס קוו
אבל בואו נעזוב את זה. נניח, וכתבתי את זה כאן בעבר, שנתניהו לא שמע ולא ראה ולא הבין, וכל המינויים האלה, גם זה של שי ניצן, "חמקו לו" בלי שהוא שם לב. נניח. נניח לכל המחמאות שהוא שפע כלפיהם. נניח לקידום שלהם, שהם חייבים לו. נניח שהוא הבין כמה רעה המערכת, וכמה היא מסוכנת, רק כשהיא לכדה אותו ברשתה. אבל בואו נשאל את עצמנו מה הוא עשה מאז אותו רגע. כשהוא כבר הפנים - הוא והליכוד - שמערכת המשפט כולה זקוקה לניעור גדול. האם ראיתם מצדו ניסיון לניעור כזה? האם ראיתם הצעה אחת שלו, שביקשה לשנות משהו? סעיף קטן? מהלך אחד קטן?
לפני כמה שבועות, כשהצעתי לנתניהו לפנות את מקומו, כתבתי כאן שאם למרות חוסר התפקוד שלו בניהול המדינה, ואם למרות הכשלון שלו בניהול משבר הקורונה, היינו רואים גם מהלך חיובי אחד שבו היה מתקן משהו במערכת המשפטית, היינו יכולים לשקול תועלת מול נזק ולבחור מה עדיף. "אם מבעד לעשן היה גם משתנה משהו לטובה, ניחא", כתבתי. "אפשר היה לחיות עם זה. אבל זהו, שנתניהו לא מבקש לשנות כלום. תעברו סעיף סעיף על כל הכשלים שעליהם הצביע הימין בשנים האחרונות במערכת המשפטית, ונסו להיזכר מתי נתניהו ביקש לשנות משהו מזה... כלום ושום דבר".
זוכרים את האמירה ההיא שלו, בראיון לערוץ הכנסת, שם התגאה ש"היו הצעות להגביל ולקצץ בסמכויות בית המשפט העליון - מנעתי את כולן"? נכון, זה היה מזמן. אבל רק לפני קצת יותר משנה - אחרי כל התיקים, ואחרי כל המלחמות של המערכת נגד נתניהו, כפי שהוא רואה אותן - הכריז דובר הליכוד, ערב מערכת הבחירות, בלי להתבייש, שבמשך 13 שנותיו של נתניהו כראש ממשלה "לא הייתה שום פגיעה בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה ולא בענייני מערכת המשפט".
קראתם טוב? שום פגיעה בסטטוס קוו בענייני מערכת המשפט. אתם מבינים מה קורה פה? הרי אי אפשר לזעוק נגד המערכת, ולהפקיד עליה את ציפי לבני. אי אפשר לטעון שהיא כולה רקובה, ואז לתת את המפתחות לתיקונה לאבי ניסנקורן. אי אפשר לחשוב שבית המשפט זקוק לאיזון, ואז להילחם בכל הכוח כדי שאיילת שקד - הראשונה שנתנה לנו להבין שאפשר לשנות משהו - לא תתמנה לוועדה לבחירת שופטים. זה פשוט לא הולך יחד.
מה הלאה?
אני חוזר אל השאלה שאיתה פתחנו. בחלומותיו הוורודים, מה רואה נתניהו? שיסגרו לו את התיק? שיקבעו שלא היה כלום? אני איתו. אני מאחל לו מכל לבי, שכך ממש ייגמר הכל. אבל מה הלאה? מה חוץ מהתיק האישי שלו? הרי בנימין נתניהו איננו רק איש פרטי שדואג לענייניו. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלתם של צרכני מערכת אכיפת החוק, של אזרחי המדינה, של מי עומדים יום־יום מול הפרקליטות, של מי שהחלטות עקומות של מחלקת הבג"צים נוגעות לחייהם, ושל מי שהסמכויות הנרחבות שנטלו לעצמם המשפטנים פוגעות בהם.
מה הוא עושה עם כל זה? יש לו תוכנית? יש לו רעיונות איך לשנות משהו? יודעים מה, שלא יעשה את זה עכשיו. ממילא הציפיות שלנו ממנו, בהקשרים האלה, כבר אינן גבוהות. שיגיש תוכנית חומש. שיציג רפורמה שתסתיים בעוד עשור. שיסמן כיוון. שיראה מוטיבציה. אבל איך אפשר לראות את כל מה שמתפרסם, לזעוק מולו מרה, להיות שנים ארוכות במקום שבו אפשר לשנות הכל, לא לעשות דבר, ואז להמשיך להתלונן?
אנחנו כבר לא מאמינים שתוביל מהפכות גדולות, אדוני ראש הממשלה, אבל תתחיל ממשהו. שיהיה אפילו משהו קטן. קטנטן. כנס ועדה שתעלה רעיונות. שתציע רפורמה. סגור אנשים בחדר, תן להם זמן, ובקש מהם שייצאו עם מסמך. שכנע אותנו שיש לך עניין להזיז כאן משהו, לעזאזל, במערכת הזו שאתה בנית ושאתה שימרת יותר מכל אחד אחר בעשורים האחרונים.