בליל הבחירות 2016, כאשר לא היה אפשר להסתתר מהיקף ניצחונו של דונלד טראמפ, וחגורת הביטחון של המדינות הכחולות נפלה כמו קוביות דומינו ונתוני התבוסה קיבלו צורה של מחלה סופנית, ניסיתי להתרכז בנושאים החשובים באמת: שזה טיבה של הדמוקרטיה לאמץ את תוצאות האמת, מדהימות ומפחידות ככל שיהיו; שהתחושה שהצדק נכנע לרשע אינה חדשה ואין ברירה אלא ללמוד לחיות עם התוצאות בכפוף להבנה שהזולת, באשר הוא הרוב, רצה אחרת ממני ושלא תמיד אנו מציבים בראש את המועמד הטוב ביותר אלא מסתפקים ברגע של חולשה אינטלקטואלית במועמד שרוצה יותר מאחרים. אפילו תהיתי, אבוי לעוגמת הנפש, האם עשרות שנים של חיבה לאמריקה ולאזרחיה היו שגויות רק משום שתוצאות הבחירות לא ייצגו את תפיסת עולמי ונטייתי הפוליטית.
מה שהייתה תקווה אנוכית לעתיד ילדיי ולעתידי לא התממשה. יהודים נודדים שרדו זמנים ואירועים היסטוריים אפוקליפטיים יותר מבחירתו של הג'ינג'י המטורלל בעל הפה והמוח המלוכלכים. ההכרה שכ־60% מאמריקה כלל לא הצביעו נראתה לי כהחלטה תמוהה, מופרכת וטרגית בהתחשב בעובדה שהם היו בכירי המתלוננים על הקורות אותם בשנים הקרובות; ככל שגבהה עמודת המדינות שטראמפ ניצח בהן, כך הלכתי והתכווצתי בכורסתי האהובה מול הטלוויזיה.
זה היה לילה מזעזע. בעיקר משום שהכרתי את טראמפ, אופיו, פועלו, סגנון חייו והנרקיסיזם שלו. חובבי תקשורת לא יכלו להתעלם מטראמפ בשנות ה־80 וה־90. הוא היה דייר הקבע בעמוד 6. המגזין הסאטירי "SPY" ערך עליו תחקירים, התנכל לו בקטנות במדורים מרושעים עם אותיות זעירות שנחשבו שוס באותם ימים. המערכת בראשות גריידון קרטר וקורט אנדרסון הקדישה לו שערים שהיו גרסת ניו יורק לשערים של "העולם הזה". יותר מכל התחפר בתודעה של טראמפ העלבון הקבוע שהציג אותו כ"וולגרי בעל האצבעות הקצרות". היה שם רמז לקשר המשוער בין גודל כף היד לגודל לא קובע. באחד הרגעים השקופים שלו בקמפיין הבהיר טראמפ שידיו אינן קטנות (מה שלא נכון) וגם לא דבר אחר בגופו. זה היה הרגע שבו אמור הייתי להבין שטראמפ מסוגל לכל ואין דבר שלא יעשה, אבל לא תייקתי אותו נכון.
לא התחמקתי מחובתי והבנתי שעליי להודות בטעות (למרות השאיפה הטבעית להיתלות באחרים שטעו גם הם) ולומר Mea Culpa על האופן העיקש והיהיר שבו דבקתי בקביעה שאין לטראמפ סיכוי לנצח ונשיאותו לא תקום ולא תהיה. כל מה שכתבתי כדי לסייג את הדברים לא התקרב לנחרצות שבה פסלתי אותו. כדרכם של מי שמגבשים עמדה ונצמדים אליה, ההיסטוריה העידה שטעיתי. אמירת אמת אינה זרה לי ואינה פוגעת בי גם כשהיא לא נעימה. האמירה אינה רטרואקטיבית; אין דבר קל יותר מלסכם קדנציה נשיאותית כה ירודה, מרסקת, קטלנית, כורעת מחולי וממוות ובעיקר משחיתה את האופן שבו אנו חושבים על המנהיגים שלנו בסופה.
זה נותח עד זרא; אמריקה רצתה את האנטי־אובמה. לא היה בבחירות 2016 יותר אנטי־אובמה מטראמפ. קשה היה לחשוב ברצינות על עלייתו לגדולה של איל נדל"ן מפוקפק, שונא נשים ומיעוטים, שאמירותיו בלתי קבילות, מתסיסות ואלימות. לא היה לי ספק שבחירתו של טראמפ הצטרפה לגלריה של מעידות היסטוריות כמו השמדת האינדיאנים, הטלת שתי פצצות אטום על יפן ומלחמת וייטנאם.
וכל הזמן ההוא לא הייתי מודע לפועלו של וויין בארט. רק לאחרונה גיליתי את ספריו ואת ארכיון הכתבות המתפקע שלו ב"ווילג' וויס" ואני בולע אותם. בארט היה בנם של פיזיקאי גרעין וספרנית מלינצ'ברג, וירג'יניה, ובנטיותיו הפוליטיות נחשב רפובליקני תומך בארי גולדווטר, הפוליטיקאי המסוכן ביותר לפני טראמפ. בשנות ה־60 התהפך בארט אידיאולוגית וכסטודנט לתואר שני בבית הספר לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה היה מורה ופעיל באיגוד מקצועי לפני שנעשה עיתונאי. הוא לימד עיתונאות בקולומביה, הנטר קולג' ואוניברסיטת לונג איילנד, והמוטו שלו היה חקוק באבן ונטול פשרות: "לחשוף את החומסים, המושכים בחוטים, הבוסים, המתווכים, המאכערים ומי שרק לוקחים... אותם יש לבשל ולהרתיח, להציק, לעקוב, לצור, להתעמת, לבלום ולהשגיח".
אף על פי שהיו לו מטרות מרתקות מסדר הגודל של רודי ג'וליאני, מריו קואומו, אלפונס ד'אמאטו, אד קוץ', אייב בים, רוי קון, אנדרו קואומו ואחרים, כולם משכבת הכוח המחוברת פוליטית בניו יורק, בכיר האובייקטים שלו היה טראמפ. בארט התביית על יזם הנדל"ן הצעיר ועקב אחריו דרך כל התחנות שלו, מקווינס, לאלטנטיק סיטי ועד קצה טראמפ טאוור במנהטן. בסדרת תחקירים שלו ב"וויס" הניח בארט את התשתית העובדתית לאופי שבו ניהל טראמפ את עסקיו, למדיניות האפליה שלו ולדרך היצירתית שבה הורה להתחשבן מול הרשויות. בראיונות לפני מותו במסגרת העלייה ההמונית אליו לרגל אחרי בחירתו של טראמפ, נדרש בארט לסוגיות שונות.
במהלך נשיאותו של טראמפ נדמה כל פעם מחדש שהחשיפה הטרייה והגילוי המטריד והמהמם הם הירייה העיתונאית המטווחת היטב שטראמפ לא ישרוד. אבל הוא התאושש מכולן. עייפות החומר ממנו היא סופו של תהליך ארוך ובלתי נמנע המאפיין בעיקר מכורים לסמים שנטלו מנת יתר. מה שמטריד כל כך בעת קריאת התחקירים המוקפדים, החרוצים והיעילים של בארט, הוא שכל הסחורה עד רגע השבעתו לנשיא הייתה מונחת זה מכבר בארכיון "וויס" ובספרים שכתב. המעילה העיתונאית באמון הציבור הייתה חוסר היכולת של התקשורת לחבר את הנקודות באופן רציני ומרשיע. במקום לעשות את עבודתה, זרקה התקשורת אינדיקים שהחמיצו את המטרה ולא נותרו תקועים בקיר.
הרבה לפני Black Lives Matter והמחאה נגד הגזענות, אמר בארט: "אינני מכיר אף אדם שחור שהיה לו אי־פעם תפקיד משמעותי בעסקיו של טראמפ. הוא מעיד על אלפי שכירים שחורים ברמת ניהול בעסקיו, אבל בתקופה שבה כיסיתי אותו באופן אינטנסיבי לא עבדו אצלו שחורים. הוא טוען שהעסיק אלפי היספנים, אבל אינני יודע היכן העסיק אותם בהתחשב בעובדה שאין היספנים באטלנטיק סיטי".
בארט כתב על יחסי החניכה בין רוי קון וטראמפ ועל הדלת לעסקים עם המאפיה שקון פתח לו. כבר ב־1991 תיעד בארט את החובות הכבדים של טראמפ לבנקים ואת תרגילי המס שלו. "הוא גאה בעובדה שמעולם לא פגש עובד ציבור, בנקאי, עורך דין, עיתונאי ותובע שלא הצליח לפתות", כתב בארט על טראמפ. "חלק מהם בכיסו, בחלק אחר הוא עושה מניפולציות. לשיטתו, לא רק שלכל אחד יש מחיר, הוא יודע מה המחיר. הוא מאמין ביכולתו לחשב את המחיר במבט אחד מעבר לשולחן ואז הוא עובר לשולחן אחר ולווה שם את הכסף להשלים את העסקה בשולחן הראשון... מתישהו במהלך האודיסאה הזאת השתלט הדימוי על האיש, ודונלד הפך לישות הכלכלית הפרקטית שהוא עזר להמציא. למי שהתבוננו בו מקרוב, בראשו הוא שיחק דמות בדרמה יומית מרתקת שהוא היה התסריטאי שלה".
הבהילות שבה נרמלה התקשורת את בחירת טראמפ לנשיא, הייתה ההזיה הגדולה ביותר שחוויתי בחיי ללא חומרים בלתי חוקיים. הקמפיין של טראמפ על הצרימות, החריקות, העלבונות והגדרת מציאות חלופית שבה חי אדם אחד לבדו סוקר בהתחלה במין שעשוע עולז שבו מגלים אנתרופולוגים שבט שלא נודע על קיומו ביערות הגשם בברזיל.
תוך זמר קצר מדי הפכו חובשי המושבים ביציע העיתונות לעדר שועט בריצת אמוק של קרנפים שהותירו בנתיבם כפרים הרוסים, אינטלקטואלים מעוכים ואזרחים פצועים. עיתונים כמו ה"וושינגטון פוסט" וה"ניו יורק טיימס", שאמורים היו לדעת טוב מאחרים מיהו טראמפ ולמה הוא מסוגל, נטשו את שדה המערכה והשאירו אותה לאתרי אינטרנט שכיתפו את המשא. זה היה מזעזע לראות את ה"טיימס" מתקשה לגבש עמדה כלפי טראמפ ונע כמטוטלת מביקורת חריפה לבין טיפוח כר הדשא שעליו עלה טראמפ לשחק.
אם משווים למשל בין CNN היום, המלקה את טראמפ בפרגולים עבים דרך כל הליין־אפ היומי שלה, ל־CNN של תחילת הקדנציה, שהייתה כמו חבורה שבאה לראות דוב רוקד בקרקס רוסי, מקבלים פיצול אישיות. זה תמיד מגיע לקשר החברי והעסקי של נשיא הרשת ג'ף צוקר לטראמפ והניסיון לא להציק לו, אבל שדריו של צוקר מגישים לו ברגעים אלה ממש נקמה בטמפרטורת החדר; מזמן לא נראתה התנפלות חד־צדדית כזאת על מועמד פוליטי שהוא נשיא מכהן.
עיתונאים ובעלי דעה שהלכו הלוך ושוב על טראמפ בנעליים מסומרות ושידרו את אמירותיו ופליטות הפה האומללות שלו בלולאה סגורה, ניסו בהמשך לשפוך מים קרים ולהתיז קצף כיבוי על הלהבות שליחכו את עתידם. התדרים היו מלאים להתפקע בדיבורים ובהבעת תקווה - שנסמכה על מלמוליו של הנשיא הנבחר - שמעז ייצא מתוק וכי הפיל המאיים לרמוס כל חלקה טובה הוא בעצם חתול במגפיים.
באותם ימים שבתי וקראתי את סיפורו הקצר של ג'ורג' אורוול "Shooting An Elephant" (1936). סיפור שהנחיל לי חברי אדם ברוך שחזר ושינן אותו איתי. סיפור שאהוב עליי בשל מוסר ההשכל הגמיש שלו שניתן לגייס לנושאים רבים. חוץ מהפיל, סמלה של המפלגה הרפובליקנית והעובדה שגם בגרסה הסיפורית המתרחשת בבורמה הוא משתולל, הורס את הכפר והבקתות והורג ילידים, מצאתי בו שני סימוכין רלוונטיים: הילידים שהפיל קדוש בעיניהם מנועים מלהרוג אותו כדי לעצור את התקף האמוק ולהציל את עצמם, והם אינם נוקפים אצבע כדי להתגונן; והשוטר הבריטי אינו צמא דם ולא רוצה להרוג את הפיל, אבל נאלץ בסוף להרים את הרובה ולירות בו ארבעה כדורים, כולם במסגרת תפקידו. תפקיד כפוי טובה, מכיוון שכדי להציל את הכפריים עטה השוטר דימוי של סאהיב ועשה את שציפו ממנו בשעה שהם שמרו על זכותם לכעוס עליו משום שהרג חיה קדושה. אם טראמפ היה הפיל, זמן רב מדי לא נמצא מי שיעצור אותו והוא נותר חופשי להמשיך להרוס. מדי פעם יצאה העיתונות לפשיטות ליליות קטנות וחזרה עם שנהב וחוזר חלילה.
ה"ווילג' וויס" שנסגר ב־2018 היה מקומון ניו יורקי נפוץ ואהוב, השראה למקומונים רבים, כולל "כל העיר" ו"העיר" מרשת שוקן, שנוצקו בפורמט דומה. הוא הוקם על ידי נורמן מיילר ושלושה חברים, ובימיו הגדולים חולק בחינם והיה החממה העיתונאית הטובה באמריקה. וויין בארט היה מזן הכתבים עם הפנקס, העיפרון והשאלות הקשות, והוא התחכך במאורות הגדולים בעיר, אייקונים מסדר הגודל של ג'ימי ברסלין, פיט האמיל, גיי טאליז, טום וולף ואחרים. כולם מתו והשאירו חור גדול שאינו מתמלא. ההגיגים של בארט הצטמצמו למילות חיבור. הטקסט שלו היה מבוסס על מסמכים, הדלפות, הקלטות ומאות ראיונות מסביבתו הידענית של האובייקט. הוא התביית על טראמפ בסדרת כתבות ב־1979.
כאשר הכריז טראמפ על התמודדותו לנשיאות ביוני 2015, היה בארט חולה מדי מכדי לכתוב. הוא נלחם בסרטן ריאות תוקפני שסחט את כוחותיו. הוא הספיק לומר שאינו מאמין בסיכויו של טראמפ להיבחר. בתזמון שהסמליות שלו מהדהדת, מת וויין בארט, העיתונאי שהגדיר כיצד צריך לכתוב על טראמפ ולא להניח לו לחמוק מעונש, ב־19 בינואר 2017, יום לפני השבעתו של טראמפ לנשיא.
הוא היה בן 71, ובשנה שבין הכרזתו של טראמפ לבחירתו, פתח בארט את ביתו ואת המחסן שלו שהיה ארכיון של כתבות, מסמכים והקלטות על טראמפ, לעיתונאים ששמעו על פועלו ורצו גישה נוחה לערימות של חומר. בארט ישב במיטתו עם מכל חמצן. החתול שלו היה מכורבל לרגליו, והתרופות בהישג ידו. בהערכה זהירה, כ־60 עיתונאים נעזרו בהכנסת האורחים ובחופש המידע והסיוע על פי בארט. אשתו הגישה להם כיבוד כאשר בארט צפה בטלוויזיה ששידרה בעיקר את מצהלות השמחה של הטראמפיאדה. חלק מהעיתונאים היו תלמידים שלו. חלק היו עשרות התחקירנים שסייעו לו. רבים באו לראיין אותו, בעיקר כותבי ביוגרפיות שהבינו שטראמפ הנבחר הוא לביבה שצריך להגיש חמה.
כאשר טראמפ אמר בטלוויזיה משהו כמו "הייתי מת לתת לו אגרוף בפנים", הרהר בארט בקול רם: "למיטב ידיעתי הוא לא הכה מישהו בחייו ולא הרים יד. באותה מידה אף אחד לא הכה אותו, אבל אין לו בעיה לדבר על אגרופים כמו בריון". האירוע היחיד שהתקרב לאלימות במשפחה היה כאשר אחיו הבכור פרדי שפך על ראשו של טראמפ קערה של פירה. "טראמפ לא הלך מכות מימיו, אבל אני מתרשם שהפוזה המאצ'ואיסטית שלו עובדת", הוסיף בארט. "איך אני יודע? אין מצב שהוא לא היה מכריז שהאגרוף שנתן היה החזק בהיסטוריה".
כדי לנער מעל גבו את בארט השתמש טראמפ במדריך לטייקון שהשאיר לו אביו והציע לו במתנה דירה בטראמפ טאוור. "טראמפ בחן אותי", סיפר בארט בסוף חייו, "הוא ניסה לבדוק מה יעבוד עליי: אולי פחד שיטיל עליי או איזו הצעה עתידית לא קונקרטית על קשר אפשרי שלי עם כספו והשפעתו. הוא ניסה לבדוק מה יפתה אותי. בכל קשר בין אנשים יש ברטר".
לתלמידיו הנחיל בארט את הרעיון שעיתונאות היא המקצוע היחיד שבו משלמים לך לומר אמת. זה תפקידה של העיתונאות עד הסוף: לכתוב את האמת בכפוף למיטב שעשית כדי לחשוף אותה. בלי פילטרים. בלי התערבות מגמתית. בלי חברים של המו"ל ואחייניות של העורך. לכן התקשורת נחשבת בעיני טראמפ לאויב הגדול ביותר. גם כאשר רשת הבית מעיזה לחלוק עליו ולדווח אייטם אמיתי שנתקלה בו, הוא מכנה אותם בוגדים ופייק ניוז. ובארט ידע לכתוב. בתנופה גדולה המאפיינת כתיבה ממונעת טורבו, אמפתית, ביקורתית ותמיד דוברת אמת. הוא לא בחל בתיאוריות אבל ידע שעובדות חשובות יותר. אינסטינקט בריא שוודאי לא היה שורד ארבע שנות טראמפ. בארט לא הרפה מטראמפ, משום שראה בו נזק ומי שמשחית את סביבתו. מותו יום לפני ההשבעה חסך ממנו את מה שיכול היה להיות חינוכו מחדש. שאין די באמת ובעובדות בעידן טראמפ.
זה לא היה קל לו, אבל בראיונות האחרונים הביע בארט את דעתו על התקשורת שדרך הגדר המחוררת שלה התגנב טראמפ לנשיאות. "התנהלות הטלוויזיה מוכתבת על ידי רייטינג ופרסומות בלבד", אמר. "במהלך הקמפיין לנשיאות הוכיחו חדשות הטלוויזיה כי אין להן כל אתיקה. לא כל מי שעובד בטלוויזיה מושחת, יש רבים מוכשרים. אבל לתקשורת אין חוט שדרה, אין אתיקה ובעיקר אין לה חוב לאמת.
"חייו של דונלד היו יכולים ללכת לכיוונים שונים. ניתן אולי היה להציל עדיין - אבל אז הוא פגש את רוי קון. זה היה אסון. אם אתה בסוף שנות ה־20 שלך ורוי קון מקסים אותך עד אובדן עשתונות, משהו מאוד לא בסדר איתך. ואני ישבתי עם רוי קון. רוי אכל עם אצבעותיו. הייתה לו קופסה קטנה בכיס הז'קט שממנה הוא לקח בהיחבא כדורים כשהיה נדמה לו שאינך מסתכל. הוא היה האדם השטני ביותר שפגשתי בחיי. הכי קרוב למשפחת הזוחלים. אילו קון היה בחיים, הוא היה משביע את טראמפ במקום שופט והיה מתגנב לבית הלבן כדי לזיין ילד בן 12 במשרד הסגלגל. רוי לימד את דונלד שהצד האפל הוא כוח. והוא צדק".
בתשובה על השאלה האחרונה שנשאל, האם תאוות בצע מניעה את טראמפ, הנחיל בארט למראיין תשובה היסטורית: "כסף רב כל כך עומד לעבור מול עיניו בארבע השנים הבאות, שהוא יכול להיות חמדן ללא גבולות ובלי להשקיע מאמץ רב בהעשרת האינטרסים הכלכליים שלו. אני מעריך שהוא יחצה את הקווים. כבר עכשיו נראה שהוא מוכן לעשות את זה. זה הולך להיות כסף קל. הכסף הקל ביותר שאי־פעם הרוויח".
אם לא אכתוב את הדברים הבאים, יהיו מי שיחכו לי ביציאה מהכפר עם צלב ומסמרים. כן. אני עדיין חושב שהגיע זמן פרידה מטראמפ. באשר לתרגילים הנכלוליים במעלה שרוולו של טראמפ, הוא ינסה אבל לא הייתי נתפס על זה. הרפליקה החדשה שלו בדבר צורך אפשרי לעזוב את אמריקה אם ביידן ינצח, מסגירה שני דברים: שהוא לומד להתרגל לרעיון, ומבין שללא חנינה מסודרת הוא יבלה את שארית חייו בבתי משפט.