עוד אחד מתסמיני הקורונה, ברמה הלאומית, הוא שאנחנו והחרדים (לא כולם, לא כולם) אולי כבר לא. בסגר הראשון עוד שלחנו את אביב גפן שיעשה סולחה, ונרשמה התקרבות מרגשת - אבל צריך להודות שהפעם זה לא עובד. אני מציע גירושים מוסכמים אזרחיים, עם חותמת של הרבנות. אנחנו עולמות אחרים, אולי שני עמים שונים. וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון אני. 47 שנים אני חי במדינה ומעולם לא הכרתי חרדי. "הכרתי" אני מתכוון התחברתי, שוחחתי עמוקות, הושפעתי ולמדתי. אין לי אף אדם חרדי שאני יכול להתקשר אליו ולהמליץ לו על סדרות בנטפליקס. מעולם לא עשיתי לי רב, ולא הזמינו אותי לעשות שבת באלעד.
פעם, כשהייתי ילד בבית הספר, לקחו אותנו לסיור בבני ברק. היה מרתק. ראינו פשקוויל ביידיש, קנינו פלאפל במעט כסף ועלינו בחזרה לאוטובוס. היה לנו ברור שזו הייתה אטרקציה תיירותית ישראלית אוריגינלית, ויאללה הביתה. ככל שאני מנסה, אני לא מצליח להבין למה לליטאים קוראים ליטאים אם הם גרים בארץ ישראל. ואם הם מאמינים באותו אלוהים, אז במה הם שונים מהחסידים או מהספרדים.
הבן שלי משרת בטירונות בהנדסה קרבית. הוא מתקשר לפעמים בערב בשיחת וידיאו, ואנחנו מתכנסים בהתרגשות לשמוע מה עובר עליו. אני לא חושב שאני יכול להסביר למישהו חרדי את מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו רואים אותו על מדים והוא אומר "אני סוגר 21". כנראה שכבר לא אצליח להבין מה הכוח העצום שבלימוד תורה.
באופן טבעי אדם מתחבר למי שקרוב אליו. אני מרגיש יותר קרוב לגבר בגילי או לצעירה אמריקאית שראתה את "אמילי בפריז" ונדבקה למסך, אף ששנינו יודעים שהסדרה קיטשית ואידיוטית. אבל, ככתוב, המתחיל בבינג' - אומרים לו גמור. מדי פעם אני שואל את עצמי מה המכנה המשותף שלי, גבר חילוני ישראלי, שמקפיד על תזונה נכונה ואימוני כושר, עם חרדי מבני ברק או ביתר עילית. לנו ולחרדים יש סולם ערכים שונה. רצונות אחרים. תפיסות עולם הפוכות. ובכל זאת, אנחנו חיים באותה מדינה.
מבחינתי כשפרופ' רוני גמזו אומר סגר - זה סגר. ואם אני, חלילה, מפר אותו, אני לפחות יוצא מהבית עם תירוץ טוב. אין בדנ"א שלי יכולת להתעלם מהנחיות המדינה, המשטרה או מביבי - ולעשות כרצוני. אני לא מסוגל. אני לא יודע אם אני טועה והם צודקים, או להפך. אבל אנחנו כנראה בנויים אחרת.
הם חושבים קהילתית, אני חושב אישית. מעולם לא הבנתי איך יכול להיות שלמישהו ממאה שערים מפריע שאוטובוס נוסע בשבת בחיפה. מה אכפת לו, לעזאזל? אבל הוא חושב יהודית, ואני בתודעה ישראלית. אני חי את חיי בשלווה ובנחת. מפרנס את ילדיי ומשלם את מסיי, כמובן תוך קיטורים נרגנים על יוקר המחיה ועל הממשלה, אבל דינא דמלכותא דינא, תמיד.
השבוע השר אריה דרעי עזב בזעם את ישיבת הממשלה, אחרי שנדחו בקשותיו להתיר חתונות מצומצמות. את דחיפות ההפגנות ואת עיתוי התפילות בהחלט אפשר להבין, אבל חתונות? על זה להילחם? מה הלחץ? תשאלו אנשים נשואים והם יגידו לכם שטוב מאוחר, ואולי אפילו אף פעם לא.
וכמובן שעל חרדים אסור לדבר. כי יש להם רגישויות שלעולם לא נבין. בכלל אסור להגיד חרדים בלי להוסיף "לא כולם, לא כולם". לפעמים נדמה שלחרדים יש סף רגישות של נסיכה קסומה וענוגה, שאינה יכולה לשאת שום מילה שמישהו אומר עליה שלא לרוחה. ולכן ניסחתי עבור כולנו את עשרת הדיברות של עשה ואל תעשה כשאתה מדבר על אחינו החרדים (לא כולם, לא כולם):
1. קודם כל פתח באהבה כלפינו והבנה למצבנו.
2. לא יהיו לך חרדים אחרים על פנינו.
3. לא תעצור אותנו ולא תקנסינו.
4. אל תכליל אותנו, פן תלבין את פנינו, כי אנחנו הרגישים והנעלבים.
5. אל תדבר סרה ברבינו ורבותינו, גם אם קראו להפר את הנחיות המדינה, או עודדו להמרדה או להפצת מחלה (לא כולם, לא כולם).
6. אל תתהה על אורח חיינו.
7. לא תישא דברים על שילובינו בחברה ובצבא, כי זה בניגוד למצפוננו, ואין לנו שום חיבה ללימודי ליבה.
8. כבד את רבינו ורבניותינו, והקשב לדרשותיהם של סיון רהב־מאיר ורבי יאיר שרקי.
9. לא תפגע בנו ובתקציבנו, ועזוב אותנו לנפשנו - ולא תאכוף אותנו בחוקיך ולא תשלח בנו את שוטריך למען יאריכון ימיך.
10. עכשיו אמור אמן וצא מחיינו.