אני מתלבטת אם לכתוב את הטור הזה, כי אני בטוחה שבסופו תבוזו לי, עשיתי מעשה שלא ייעשה, מעשה שכל כך רחוק ממה שאני (מקווה) מייצגת. מעשה שלא תואם את גילי, את הסטטוס הזוגי שלי ואת זה שבזמן שעשיתי אותו, תינוקת קטנה וחפה מכל חטא מתהווה לי בבטן ואלו בדיוק השבועות שבהם היא מתחילה לשמוע את הכל.
הבית שבו אנחנו גרים גדול ורחב ידיים, יש לנו ג'קוזי חסר שימוש באחד מחדרי השירותים, אקווריום ענק מלא בלובסטרים ובדגים זוהרים, פינת אוכל שבה כיף לארח ומרפסת שמשקיפה לגינה ציבורית, אותה הגינה בעלת המראה האיטלקי והמטופח, שבה התאהבתי כשבאנו לראות את הדירה והיום אני שונאת אותה עד כלות. אם יש משהו שיכול לרצוח לי את מנוחת הלילה או את רצף הכתיבה, זה רעש. וכן, אני יודעת, בעוד כמה חודשים אצטרך להתרגל להתעורר כמה פעמים בלילה מקול בכיה הרעב של קטנטונת שתדרוש, אבל לא על רעש כזה אני כותבת.
למעשה, בבקרים, בפרט עכשיו, בתקופת הקורונה כשבתי הספר היסודיים בהדממה כפויה, רוב ילדי השכונה מגיעים אל הגינה תחת הבית שלנו. מהם אני נהנית, אני שומעת את שיחותיהם, משקיפה על יוגב שמקניט את דריה, שהיא לא יכולה להתגלש, כי היא לובשת מכנסיים קצרים והמגלשה חמה, ועל זו, פמיניסטית מלידה, שלא נשארת חייבת, וגם במחיר שריפת ירכיה מתגלשת במגלשה, צועקת “וואו, איזה כיף לי!" ואחר כך מביטה בו ואומרת שישכח ממנה, היא לא משחקת איתו יותר בחיים.
דקות אחר כך הוא מתחנף אליה, קוטף לה פרח או מכבד אותה בשקית הביסלי שפותחת לו אמו המחייכת. אני אוהבת את רעשי הבוסר שלהם, לא משנה כמה פלאפונים, זמני מסך, מותגים או צעצועים מתפרקים מסין תעמיסו עליהם, ברגע שתוציאו ילד אל הגינה, אל הטבע או אל גן השעשועים, בשנות ה־70 או בשנות ה־2000 הוא יחזור לטבעו, לחיזוריו, לוויכוחיו ולילדותו הטבעית.
הבעיה עם אותה הגינה מגיעה דווקא כששוקעת השמש ועולה הירח. לאחר שהילדים שפקדו אותה נכנסים אל המקלחת, לובשים פיג'מה נעימה, שומעים סיפור ושוקעים בשינה. עוד לפני שעוצרות הנדנדות ומתקררת המגלשה, פוקדים את הגינה ילדים בוגרים יותר, בני נוער שבעקבות התקופה הזו, שבה אין אופציות אטרקטיביות אחרות, מבלים את לילותיהם בערות מוגזמת ואת ימיהם בשינה עמוקה. כך שאל הגינה, בשעות הערב, הם מגיעים חדורי אנרגיה ומוטיבציה לפרוק כל זעם או שעמום שצברו בהם במהלך היום. לפעמים הם מצוידים בבקבוקי אלכוהול, לפעמים מרחיקים לכת ומביאים גם נרגילה וחטיפים. אין להם שפה אחת, פעם זו עברית יפה, פעם זו עברית גרועה, ופעם זו רוסית מתגלגלת, זו גם לא קבוצה קבועה, אין מה למגדר או לתאר אותם בתור בעלי צבע כזה או אחר, הם תמיד מעורבים.
בלילות הראשונים לסגר זעמה קבוצת הוואטסאפ השכונתית: “איפה אתם, ההורים של הנערים האלו?", כתבה מישהי. “אתמול נדנדת הילדים הייתה כולה מפויחת מפחמים של נרגילות", הוסיף אחר. “בושה שאתם מעלימים עין!", המשיכו השאר. בסוף הרים את הכפפה מישהו שמתגאה שפעם היה משהו ופתח “משמר שכונת נווה הדר לימי הקורונה" - בכל ערב ירדו כמה גברים ונשים שהתנדבו לסיור בגינות השכונה, וכשהגיעה השעה 23:00 גירשו בתקיפות את אותם הנערים והנערות.
משזה לא עזר (רוב הפעמים למעשה) ולגלגו עליהם הצעירים העתידים להתגייס ולהיות נתונים למרות המפקד בעוד לא יותר משנתיים, נקטו חברי המשמר צעדים תקיפים יותר, בעיני רוחם ראו את מרדכי אנילביץ' וחנה סנש, הביטו על הפוחזים ואמרו “אה ככה? אין בעיה", ובהחלטה של רגע עשו את המעשה הקיצוני והבלתי ייאמן בהגנה על המולדת - טלפנו 106, אל הפיקוח של ראשון לציון.
הפקחים עוזרים, לעתים, כשמתחשק להם לרדת מהאוטו. רוב הזמן הם סתם עוברים שם, כדי שנראה את מכוניתם ובדוח רושמים “לא נמצאו הפרעות בגינה". רק כשטלפנתי אל המוקד בעצמי והזדהיתי כעיתונאית ואשת תקשורת, טרחו הפקחים לרדת ומנהל המשמרת שלהם אף התקשר אליי בעצמו ונתן לי את מספר הטלפון האישי שלו, אני לא מהמטרידניות, אבל למותר לציין שבלילה השלישי שהם הפריעו, כבר לא ענה לי.
לפני כמה לילות זה הפך בלתי נסבל, היה לי יום הורמונלי במיוחד, שכן כמה אפשר לשבת בבית אחרי שהחלמת מקורונה, ריצית את עונש בידודך ונכנסת שוב לסגר ארוך? לא הייתי יכולה כבר להביט על קירות הבית, לא על האקווריום, ונמאס לי לשחק עם מנש הכלב שלי. כנראה שהקטנה בבטן הרגישה זאת, כך שישבתי על הספה, אכלתי גלידה, בכיתי והרגשתי אותה בועטת בבטני כמבקשת לנחם.
באחת בלילה, כשהצלחתי סוף־סוף להירדם בזרועות בעלי, שמעתי פתאום קולות חזקים. “יא בן זונה, היא חברה שלי", ומיד אחריהם נערה צועקת “אני חברה של כולכם", וכולם צחקו. אחר כך השמיעו שיר מזעזע ברמקולים שהביאו איתם ושרו איתו בקולי קולות. “אני מבקש מכם להיות בשקט או שאני מזמין את הפיקוח", צעק אחד השכנים המבוגרים והחביבים עליי. “אם אני יורד אליכם, יהיה חבל", הוסיף אחד אחר, והם בתגובה הנמיכו את עוצמת המוזיקה, שתקו לרגע ופרצו בצחוק מבזה. “נו תרד", אמרו לו.
יצאתי מהמיטה והלכתי אל מרפסת השמש, זו הפעם הראשונה שבאמת התערבתי. “אולי מספיק? יש פה ילדים קטנים, תתחשבו קצת", צעקתי אליהם. “אמא'לה, בואי רדי למטה אני אתחשב בך", צעק אחד הנערים. הבטתי עליו, אני יכולה להישבע ביקר לי שהייתה לו חולצת סוף שנה של הצופים ושעון על היד, לא משהו שמגדיר נער שיצא ממוסד לעבריינים צעירים.
הזעם, יחד עם היום הנוראי שהיה לי, גאו בי, נעלתי את נעליי, לקחתי את מפתחות הבית ויצאתי החוצה. “מה זה, לאן את הולכת?", אמר גור מתוך שינה. לא עניתי, טרקתי את הדלת אחריי וכשחיכיתי למעלית שמעתי אותו נועל את נעליו. ידעתי שאני הולכת לכיוון המכות, די, החוצפה של הנוער המזעזע הזה כבר עוברת כל גבול, שכחתי שיש לי ילדה בבטן, שכחתי שאני אישה נשואה, קרייריסטית ובת 30. כשהתקרבתי אליהם, הם שתקו. “למי קראת, אמא'לה?", שאלתי את הנער והתקרבתי אליו. “מה את רוצה ממני?", פתאום צעד אחורה.
“נראה לך נורמלי להעיר את כל השכונה? אם הייתי נכנסת לחדר השינה של סבא שלך וצורחת, לא היית עוזר לו?". חברה שלו, שנראתה שיכורה עד מאוד, לא הפסיקה לצחוק, אבל מה עשתה? שלפה את הנשק של בני הנוער והחלה לצלם: “אני אפרסם אותך בכל הרשת", אמרה. “תראי איך את שתויה", הסתכלתי עליה, “איפה ההורים שלך?". היא לבשה חצאית מיני קצרה, על ירכיה היו שריטות מוזרות ושיניה צהובות מניקוטין. “מה זה עניינך, יא כונפה?", השיבה לי.
בעלי, יחד עם עוד שכנים, שמעו את המתרחש ורצו אל הגינה. “יאללה, טוסו כולכם הביתה", צעקתי, “היינו איתכם יותר מדי סבלניים". כנראה שאותה הנערה רצתה להוכיח משהו לחבר שלה, שראה את כמות הגברים שירדו למטה והחל לקפל את חפציו. “עופי את", אמרה לי, משכה לי את קצה השיער, צילמה וצחקה. באותו הרגע, ותאשימו את ההורמונים או את חינוכי הקלוקל, לא הצלחתי לעצור את זעמי, חטפתי את הסלולרי שלה והעפתי אותו על המגלשה, אחר כך דחפתי אותה ובקול רועד וכאוב אמרתי לה “מסכנה אמא שלך". הדבר שהכי כאב לה לדעתי, והאמינו לי שכאב גם לי, היה המשפט הזה. היא לא הפסיקה לקלל, בעלי משך אותה אחורנית, וכמה שכנות, אחת עם תינוק קטן ובוכה בידיה, התקרבו אליה ואמרו, “יש לך שנייה ללכת מפה ושלא נראה אותך או אתכם עוד פעם".
“תראה איך היא שתויה", הוסיף בעלי והביט על חבר שלה, “אתה גבר אתה? תינוק בלי ביצים". באותו הלילה, כשידי כואבת מהדחיפה שנתתי לה (היא הייתה די עדינה ובכל זאת), בכיתי כל כך הרבה, רציתי לפגוש אותה שוב, להתנצל, לקחת אותה אליי, לתת לה להתקלח ולהכין לה ארוחה חמה, אולי לתת לה תקווה לחינוך אחר. אבל בגיל הזה, זה כבד עליי מדי. התקשרתי חמש פעמים רצופות למנהל המשמרת של הפקחים ואמרתי לו שמחר עולה פוסט גדול בדף הפייסבוק שלי עם תיוג של העירייה, של רשות הפיקוח ושלו עצמו וכשיקרה משהו, כולם יידעו למה קרה. הוא התחנן על נפשו ולילה למחרת כבר העמיד פה פקח ופקחית שיושבים ומפלרטטים כל הלילה. בליל אמש אפילו ראיתי אותו מתגלש על המגלשה הצהובה כשראשו כלפי מטה ושואל אותה, “יש לך אומץ?".
וכמו הילדה דריה מהבקרים, גם הפקחית האלמונית מהלילות, הראתה לילד המאוהב שמה שהוא יכול, היא יכולה טוב יותר.
ואם הרעש הוא רעש של אהבה, שיהיה כזה כל הימים וכל הלילות.