שר המשפטים אבי ניסנקורן והשרה לשיוויון חברתי, מירב כהן, מטעם מפלגת "חוסן ישראל" בסיעת "כחול לבן", ניסו להעביר את החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה, כשמנגד עמדו כמה מחברי ליכוד. הצעת החוק מאפשרת לבית המשפט להתערב בתופעות של אלימות כלכלית בתוך המשפחה.
למקהלת המתנגדים הצטרפה חברת הכנסת אסנת מארק, שטענה שהתערבות בית המשפט בתוך הנעשה במשפחה תהרוס את התא המשפחתי: "בתי המשפט לא צריכים להתערב בתוך מרקם התא המשפחתי בישראל. כל הסיפור הזה של האלימות הכלכלית זה עיוות". היא אף כינתה את החוק הזה "חוק מפלצתי שרק יגביר את המתח והעוינות בתוך התא המשפחתי".
עד כאן, עוד ניחא. נגיד שניתן למצוא איזשהו קמצוץ של אמת בדבריה. אבל אז הוסיפה ואמרה: "מספיק לראות את מעגל התמיכה בו (בחוק), כדי להבין עד כמה הוא גרוע". כאן התחיל הסירחון הגדול. כאילו, מה את מנסה להגיד? שאנשים כמו ניסנקורן ומירב כהן לא ראויים להביא הצעות חוק, כי מה? כי הם לא אנשי ליכוד? כי רק אנשי ליכוד הם ישראל היפה והערכית? כשהגב' מארק אומרת את המשפט: "אמור לי מי תומכיך, ואומר לך מי אתה", משפט מקומם ומפלג לכל הדעות, המכוון כלפי השותפים לקואליציה, מיד עולה החשד שהמניע שלה להתנגד להצעת החוק הוא נטו פוליטי. גם אם את מתנגדת לחוק, אפילו מהמניעים הכי הגיוניים, למה צריך לנצל כל הזדמנות על מנת להשמיץ את הצד הפוליטי היריב, ועוד על הצעת חוק הומנית וצודקת שהוגשה בתום לב ובזמן מתבקש, יום אחרי רצח שתי נשים בישראל?
את כאישה, וכמי שעמדה בראש מטה הנשים של הליכוד ובראשות הוועדה לקידום נשות העסקים בלשכת המסחר ירושלים, לא חשה כל מבוכה או היסוס לשלול הצעת חוק שתגן עלינו הנשים, ובוחרת להעצים גברים, אך ורק בגלל שהצעת החוק הוגשה על ידי יריבים פוליטיים ובעיקר על ידי שר המשפטים, כדי שחלילה לא תובלט תרומתו להיטיב עם ציבור עצום של נשים בארץ?
מהרגע שהגב' אסנת מארק נכנסה לכנסת במקום גלעד ארדן שפינה את מקומו, והפכה לשופר של הליכוד ושל ראש הממשלה, ומרבה להופיע בתקשורת ובראיונות בטלוויזיה, אני חייבת להודות שאני זזה באי נוחות בכסאי, בכל פעם שהיא מופיעה על המסך הקטן, כי אני מסתייגת מתוכן הדברים ובעיקר מהסגנון.
זה לא נעים לראות את תמונתה מתנוססת ברשת, בהבעת פנים זועפת, כשהיא מניפה את אצבעה באוויר כמין אזהרה. זה לא נעים לשמוע אותה בוועדת חוק ומשפט צועקת את נשמתה על חברת הכנסת קארין אלהרר כי האחרונה העזה כביכול לרמוז שהגברת מארק לא מבינה בעסקים קטנים, ועל זה חטפה אלהרר קיטון של רותחים שלא הפסיק, גם כאשר חבר אחר בוועדה ביקש ממנה להנמיך את הווליום, כי זה שהיא צועקת לא עושה אותה צודקת.
זה לא נעים לשמוע מפיה שלהפגנות בבלפור לא באים אנשי עסקים (שזה לא מדויק), אלא רק שמאלנים, כאילו האחרונים נושאים על מצחם אות קלון. כדאי להזכיר לה שחובתה לשרת אותם, גם אם בעיניה הם נחשבים מוקצים. זה לא נעים לקרוא באתרי החדשות שרק החודש הגישה מארק שלוש תביעות דיבה כנגד מקטרגים עליה, בכדי ליצור מעגל אימה והשתקה של עיתונאים.
אתמול, אחרי שהביעה התנגדותה לחוק נגד אלימות כלכלית, רק חיזק עוד יותר את תחושת ההסתייגות והרתיעה שלי ממנה. יש כאלה שמשווים אותה למירי רגב. לא מדויק. לפחות מירי רגב גם יודעת לפעמים להעלות חיוך על שפתיה, להגיד דברים מפייסים, ולא כמו חברתה למפלגה, המצליפה הזועמת באופן קבוע, בין אם כעסה מוצדק או לא.
הרי הטיעון של מגישי ההצעה שאלימות כלכלית יכולה להוביל לאלימות פיזית, אין הגיוני ממנו. אני אישית מכירה סיפורים על נשים שאלימות כלכלית הובילה לאלימות פיזית. אחת מהן סיפרה לי אחרי גירושיה: "האמיני לי שאם הוא היה מכה אותי, זה לא היה יותר גרוע ממה שעברתי". כנגד הטיעונים ההזויים של מתנגדי החוק, לימור לבנת, חברת הליכוד בדימוס, בטאה במדויק את הרגשתי כאשר הזדעזעה מעצם המחשבה שיש בליכוד אנשים "בעלי השקפת עולם הזויה שרואה את האישה כחפץ של בעלה ברוח של ימי הביניים".
אני כאישה, מגבה כל חוק פרו-נשים המעניק להן הגנה מקסימלית, מפני גברים המנצלים את היתרון הפיזי שיש להם על נשים ומפעילים כלפיהן אלימות מכול סוג שהוא, בכלל זה, גם אלימות כלכלית.