חברי סיעת הרשימה המשותפת הצהירו - וקיימו. "נצביע נגד הסכמי אברהם", אמרו. "לא מדובר בהסכם של שלום אלא בעסקת נשק". תגובת הח"כים הערביים עוררה סערה בקרב הציבור היהודי, אך מעניין ובולט יותר היה הכעס שהדברים עוררו דווקא בחברה הערבית. את ניצני הפרגמטיזם אצל יו"ר הסיעה איימן עודה אפשר היה לראות כבר לפני כשנה וחצי, בכנסים פוליטיים ובנאומים שבהם עסק בשוויון זכויות ובדמוקרטיה. כששמעתי אותו אז, חשתי שייתכן שמדובר בסנונית ראשונה של פרגמטיזם, שעשוי להועיל לציבור הערבי, שמהווה חלק רחב ומשמעותי במדינת ישראל.
אי אפשר גם להתעלם מצעד נוסף בכיוון, שבא לידי ביטוי בנאום מרגש ואנושי מאוד שנשא ביום השואה נציג התנועה האסלאמית בכנסת ישראל, מנסור עבאס. ניתן לצרף למחוות וצעדים בוני אמון אלה של הח"כים הערביים בישראל גם עשייה פרלמנטרית עבור ערביי ישראל בתחום הרווחה. אך כל אלו מצליחים בעיקר להמחיש עד כמה גדול הפער בין הפוליטיקאים הערביים לבין הציבור שאותו הם מייצגים. אכן, 15 מושבים בכנסת הם לא דבר של מה בכך. בכיר מוסלמי במגזר הציבורי, שהעדיף להישאר בעילום שם, היטיב להסביר את התופעה בכך שלציבור הערבי לא הייתה אלטרנטיבה בחתירתם להדיח את ראש הממשלה המכהן. "אף מפלגה אחרת פשוט לא שמה עליהם", כלשונו.
וכך הגענו למצב שבו החלטה היסטורית, משנה מציאות ופורצת דרך כמו הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות נדחית דווקא על ידי שורה של ח"כים ערביים הקוראים חדשות לבקרים לשלום. והרחוב הערבי רותח. הוא לא כועס, לא מאוכזב ולא ממורמר. הוא פשוט רותח. "את תשובת הבוחר הערבי הם יקבלו בבחירות הבאות", אומרים לי אנשי עסקים, רופאים, רואי חשבון, ראשי רשויות וסוחרים מהחברה הערבית.
"נראה שחברי הרשימה המשותפת התבלבלו בציבור בוחריהם ומייצגים בשוגג ציבור אחר לחלוטין, זה החי ברמאללה ובטול כרם, בחברון ובג'נין, ולא בסח'נין ובכפר קאסם, בכפר קרע ובטייבה", הם אומרים. "הראשונים שיעלו על המטוס לאיחוד האמירויות הם אותם ח"כים ערביים, המגנים את ההסכם", מוסיפים צעירים מוסלמים מאזור המשולש.
לאחרונה התראיין עודה בערוץ הלבנוני אל־מידאן והסביר מדוע חברי הרשימה המשותפת הצביעו נגד ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות. לדבריו, מדובר בצעד "מסוכן לדמוקרטיה" מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכן הוא מסתיר מהציבור את פרטי ההסכם. בנוסף, לדבריו "מנסים לכפות עלינו את העיקרון שלפיו איראן היא האויב, ואנו מסרבים לקבל זאת". בין שהדבר נכון ובין שלא, הרי שקשה להבין את המניע להתבטאויות מהסוג הזה בעבור פוליטיקאי ערבי ישראלי, המייצג ציבור סוני, ואשר רוב בוחריו, לרבות אלה שמבקרים בחריפות את ממשלת ישראל ומדיניותה, מסתייגים מאמירות מהסוג הזה באופן נחרץ.
על סדר היום
מרבית הציבור הערבי במדינה עסוק בימים אלה בשתי סוגיות מרכזיות. הראשונה היא האלימות המאיימת להשתלט על כל חלקה טובה. זו ירדה מעט מהכותרות לאחרונה בתקשורת דוברת העברית (אך לא בזו שבשפה הערבית), לנוכח העיסוק הרב בהסכמי אברהם ובמגיפת הקורונה. אולם האלימות קיימת ושרירה וממשיכה להיות הנושא הראשון בסדר היום המעסיק את הציבור הערבי במדינה. הסוגיה השנייה שמעסיקה את הציבור הערבי בימים אלו היא ההישרדות הכלכלית. בתקופה האחרונה, שבמהלכה הקורונה הכתה בעוצמה בבעלי העסקים הקטנים והבינוניים, הנפגעים בקרב האוכלוסייה הערבית הם רבים.
כך שהסכמי השלום עם מדינות ערב בהחלט לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של רוב הציבור הערבי. עם זאת, לא מעט אנשי עסקים, ראשי רשויות ופוליטיקאים בהווה ובעבר מברכים על הצוהר שנפתח לעולם הערבי, שטומן בחובו הזדמנויות אין ספור ללמידה משותפת, מסחר, מפגשי עם־אל־עם, שיתופי פעולה בתחום התרבות ועוד. העובדה שכמחצית מהח"כים מהרשימה המשותפת נעדרו בשבוע שעבר מההצבעה בכנסת על סיוע כלכלי לסטודנטים (ביניהם כמובן גם אלה הערבים) הוסיפה שמן למדורה. הצבעתם נגד הסכמי השלום והיעדרותם מההצבעה על עזרה לסטודנטים יצרו בעיני ציבור ערבי רחב מאוד, בדגש על הצעירים, תחושה של מנהיגות מיושנת ומנותקת, שעסוקה בעיקר בלמצוא חן בעיני המנהיגות הפלסטינית ברמאללה, ולא בצורכי ציבור בוחריה.
יתרה מזאת, התגבר לאחרונה שיח מעניין ברשתות החברתיות בשפה הערבית על התדמית השלילית שמטפח הציבור היהודי על מקבילו הערבי. זאת לא רק בשל ההסתה הפרועה של גורמים בכירים בזירה הפוליטית בישראל, אלא גם בשל התנהגותם של נבחרי הציבור הערבים בישראל. מסתמן כי צעירים ערבים מתגאים בכך שישראלים רבים ממוצא ערבי משרתים בתפקידים בכירים במערכת הבריאות ונלחמים בקורונה שכם אל שכם עם עמיתיהם היהודים, ושאחרים מכהנים בתפקידי מפתח במשק הישראלי.
הצעירים מתרעמים על מי שמקלקל את שותפות הגורל בין שני העמים, שנגזר עליהם לחיות יחד באותה מדינה. הרמיזה, בין השורות, היא לחברי הרשימה המשותפת. לנוכח הכעס המבעבע והוואקום המנהיגותי שנוצר בזירה הפוליטית הפנים־ערבית בישראל, לפחות כפי שהדבר נתפס לפי שעה על ידי צעירים ערבים רבים, נראה שבבחירות הבאות נהיה עדים להתארגנויות פוליטיות חדשות ובלתי צפויות.
