יש נוסחה קבועה שמגדירה את הגישה שלנו בכל מה שקשור ליחס של ערביי ישראל אל המדינה ואלינו, היהודים. הנוסחה קובעת שלא משנה מה הם יעשו - כמה הם ינסו לפגוע בנו, כמה הם ייצאו באלפיהם אל הכביש הסמוך כדי לרגום אותנו באבנים או בבקבוקי תבערה, וכמה הם ינסו לרצוח אותנו - שום פעולה שלילית שלהם לא תיזקף לחובתם.
פעם אחר פעם, מהומות אחרי מהומות, התפרעויות אחרי התפרעויות, אנחנו, היהודים, מוצאים את עצמנו נדרשים לפשפש במעשינו ולברר איפה טעינו, ואיפה חטאנו, ומה רע עשינו להם, שהבאנו אותם לעשות לנו את מה שעשו. אין ערבי רע, מסתבר, יש רק ערבי שרע לו.
מעולם לא באה החברה הישראלית חשבון עם ערביי ישראל על רוע מעלליהם. מעולם לא דרשו מהם הממשלה או כלי התקשורת לערוך חשבון נפש. כך היה כשיצאו בהמוניהם לנקום בנו, בכולנו, את רצח מוחמד אבו חדיר, כאילו לא היה זה פשע מתועב שביצעו כמה יהודים בודדים. כך היה בפרעות אוקטובר 2000, שהחודש ציינו 20 שנה להתרחשותם.
אני מניח שלא הצלחתי לעבור על כל מילה שנכתבה ושודרה בשבועות האחרונים על מה שהתרחש כאן סביב הימים הנוראים של חודש תשרי ההוא, של שנת 2000. אבל כל מה שראיתי, ממש כמו בימי האזכור הקודמים, ישב תמיד על אותן הנחות יסוד. האחת, שאם אריאל שרון לא היה עולה להר הבית, שום דבר לא היה קורה. השנייה, שהערבים הם קורבנות האירוע. השלישית, שמדינת ישראל היא שאשמה בפרעות הללו, שנמשכו ימים ארוכים, נגד אזרחיה היהודים. שהרי אם לא הייתה מקפחת את הערבים ולא הייתה מזניחה אותם ולא הייתה מפלה אותם לרעה, לא הייתה להם שום סיבה לנקוט אלימות.
13 הרוגים, ונרצח
נתחיל עם המינוח. אפשר להגיד שהביטוי "אירועי אוקטובר", שבו אנחנו נוהגים להשתמש בתקשורת, הוא ביטוי מכובס במיוחד. אבל בואו נניח בצד את התקשורת. כי תעמולת השקר שעליה נדבר כאן התחילה כבר עם הקמתה של "ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000".
אין התפרעויות של ערבים, אין אלימות, אין טרור יומיומי נגד יהודים - יש "התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים". ועדת החקירה הממלכתית הזו - שאליה עוד נחזור בהרחבה בהמשך - הייתה ועדה פוליטית. חבריה, השופטים תיאודור אור והאשם חטיב, ופרופ' שמעון שמיר - הניחו עם סיום עבודתם מסמך עב כרס שאיננו אלא מאמר דעה מורחב. השלושה נטלו את העובדות, והלבישו עליהן את תפיסת עולמם הפרטית, שבה עוד ניגע בהמשך.
רגע לפני שנצלול לעניינים, חשוב להזכיר, לטובת מי שזיכרונו היטשטש, מה קרה כאן אך לפני 20 שנה, כדי שלא נתבלבל. כאמור, אלה לא היו "אירועים" ולא "מהומות", לא "הפרות סדר" ולא "עימותים", לא "מחאות" וגם לא "התנגשויות". ערביי ישראל קמו בימים ההם על המדינה היהודית, ועל היהודים שבה, וניסו לרצוח. האלימות הזו, שאותה נקטו עשרות אלפים, עברה לכל אורך המגזר הערבי, מצפון ועד נגב. תחנות משטרה הותקפו וכבישים מרכזיים נחסמו. אוטובוסים ורכבים פרטיים נרגמו באבנים ובסלעים והועלו באש.
בנקודות רבות סמוך ליישובים ערביים עצרו המתפרעים רכבים על הכביש, בדקו תעודות זהות, ותקפו את מי שזוהה על ידם כיהודי. כך, ממש. בלב ארץ ישראל. בלב המדינה היהודית. המונים ביצעו פעולות של ונדליזם, בהיקף שטרם נראה כאן. רמזורים נותצו, ועמודי תאורה הופלו ארצה, בשורה ארוכה של צמתים ושל כבישים מרכזיים. במקומות רבים נטשו יהודים את רכביהם באמצע הכביש, ונמלטו על נפשם, מחשש לחייהם. משטרת ישראל סגרה עוד ועוד עורקי תנועה, כשלא יכלה להבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים הנוסעים בהם.
גדרות ביטחון נעקרו, אבני שפה הוצאו ממקומם, תמרורים נהרסו. סניפי בנקים, סניפי דואר וסניפי קופת חולים נשרפו כליל. התנועה ליישובים יהודיים שונים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. תהלוכות במקומות שונים, ברחבי המגזר, צעדו תחת הקריאה "מוות ליהודים". בכמה יערות ובמספר שטחים חקלאיים הוצתה אש. דגלי ישראל נשרפו. דגלי פלסטין הונפו.
באחד הקניונים במגזר הערבי פרץ ההמון פנימה וחיפש יהודים, שערכו במקום את קניותיהם. במקום אחר, נכנסו ערבים למסעדה וניסו לתקוף סועדים יהודים, שניצלו כשבעל המסעדה ובני משפחתו הגנו עליהם בגופם. בכמה מקומות נורתה אש חיה אל שוטרים ואל נהגים יהודים. תושבי אחד היישובים היהודיים מצאו מולם המון ערבי שמבקש לפרוץ פנימה, תוך קריאות להרוג יהודים. בית כנסת אחד הוצת. בבית כנסת אחר הושחת ספר תורה.
ריפעת טורק, תושב יפו ופעם שחקן נבחרת ישראל, הסביר את המתרחש ב"תסכול של הרבה שנים". "אנחנו לא פורעים ואנחנו משתדלים לא לעבור על החוק, אבל כשרואים תמונות בטלוויזיה, כשחיילים יורים על בן 12, אי אפשר להתעלם מזה. אני לא חושב שדבר כזה יכול לעבור ככה", אמר.
וזה באמת לא עבר ככה. גם לא אצל טורק, ביפו. צוות טלוויזיה שהגיע לעיר הוכה קשות. המון של צעירים יפואים השליך אבנים, בלוקים ובקבוקי תבערה, וביצע מעשי ונדליזם שונים, שכללו, בין השאר, שבירת שמשות, הצתת חנויות, הצתת דוכן מפעל הפיס, הצתת סניף דואר, עקירת תחנת אוטובוס, ופריצה לדירות של יהודים.
נכון, תוך כדי הניסיון להשליט ביטחון בכבישים, ומול גל טרור גבה גלי ורחב היקף, ירתה המשטרה למוות באזרחים ערבים, ולגבי חלקם יש בהחלט להצטער על התוצאה, אבל אסור לתת לעניין הזה לבלבל. שוטרי ישראל לא הסתערו על ערביי ישראל מתוך שעמום. הם הסתכנו, הם נפצעו, הם היו מטרות לאלימות קשה ולשנאה חסרת גבול, ואלמלא הם - היינו מלווים למנוחות באוקטובר 2000 עשרות קורבנות יהודים חפים מפשע.
מי שביקש דוגמה שתסביר את המציאות המבולבלת שהצליחו ליצור אצלנו, בין האלימים לבין מי שמתגוננים מפני אלימות, ובין התוקף לבין הקורבן - קיבל אותה באופן חד להפליא בתמונת הסיום של הסרט "עשרה ימים באוקטובר", ששודר ב"כאן 11" לפני מספר שבועות.
שניות ספורות לפני תום הסרט, מוצגת על המסך רשימת שמותיהם של 14 חללי אוקטובר 2000. בתוך הרשימה הזו, חלק בלתי נפרד ממנה, בין שמותיהם של 13 ההרוגים הערבים, מופיע גם שמו של יהודי אחד, בכור ז'אן שמו. יחד עם כולם. כאילו נהרג איתם ממש באותה מסגרת ובאותן נסיבות.
ולמה התמונה הזו מספרת את כל הסיפור? כי את כל שאר ה־13 הרגה המשטרה. אז נכון, אפשר לטעון שהירי של השוטרים נעשה שלא בהתאם להוראות, ואפשר לטעון שבמקום כדורים כאלה היה צריך לירות כדורים אחרים, ושהיה צריך לכוון לרגל ולא לבטן, ועוד אלף ואחת טענות אחרות, חלקן ודאי נכונות. אבל על נתון אחד אי אפשר להתווכח - המשטרה הגיעה לשטח בעקבות התפרעויות שלא היו כמותן מאז קום המדינה, וירתה בניסיון לעצור אותן. מהירי הזה שלה נהרגו אותם 13 ערבים.
בכור ז'אן, בניגוד לכל אלה, היה היחיד שנרצח באירוע טרור. הוא נסע בכביש החוף, ונהרג מאבנים שהשליכו לעברו ערבים תושבי ג'סר א־זרקא, שרצו לפגוע ביהודי. ומי ששם בחבילה אחת את נפגעי הירי המשטרתי, בתגובה לאלימות הערבית, ואת קורבן הטרור הערבי, שנרצח רק משום שהוא יהודי, מספר את כל הסיפור על רגל אחת.
סנגוריה של חבורה אלימה
בואו נתחיל מההתחלה. בואו נלך מטר אחד אחורה. אין סיכום ואין סיקור שלא מתחיל מהעלייה ההיא של אריאל שרון להר הבית, ביקור שבתגובה לו החלה אלימות ערבית קשה. בנרטיב שהצליח להתקבע כאן יש בעיה עם העלייה הזו, שהרי אלמלא היה עולה שרון אל ההר, לבטח לא היו פורצות המהומות. במילים אחרות, לא הערבים שפתחו באלימות אשמים - אלא אריאל שרון אשם.
קראתי השבוע שוב, כאמור, אחרי הרבה זמן את 342 עמודי דוח ועדת אור. גם הוועדה הזו קבעה שהביקור של שרון בהר הבית היה אחד הגורמים להתפרעויות, אבל הסבירה שלא בדקה את ההיבטים השונים של החלטתו של שרון, מכיוון שהבדיקה הזו חרגה מהמנדט שלה.
כאילו בהערת אגב הוסיפו חברי הוועדה, שבין שאר העניינים שבהם לא העמיקו, "לא נדרשה הוועדה לסוגיות כגון התבונה שבעצם ההחלטה לעלות להר הבית". לכל מי שיודע לקרוא, השורה הזו ברורה. התבונה שבעליית שרון אל ההר אומנם חורגת מגבולות הגזרה של ועדת אור, אבל היא בהחלט עניין שראוי לדון בו.
כדי לכתוב את זה באופן ברור יותר, נראה שמבחינת הוועדה לא לגמרי ברור שנבחר ציבור ישראלי יכול לעלות ולבקר במקום המקודש ביותר לעם היהודי בארץ ישראל, בלבה של ירושלים הריבונית. ואם הוא עושה את זה, אז בהחלט ראוי לבדוק את תבונתו.
מי שקורא את דוח ועדת החקירה, מבין שזו איננה פליטת קולמוס. זו תפיסת עולם, שעוברת כחוט השני לכל אורך המסמך. היהודים בארץ ישראל נדרשים ללכת על בהונותיהם, ולשאול את עצמם בכל רגע נתון אם הם לא מפריעים למישהו. ובטענה השערורייתית הזו, של האשמת הקורבן - ובמקרה זה, איש ציבור שמבקש להגיע למקום הקדוש לעם היהודי - צריך להילחם בכל הכוח, שכן רק חשיבה עקמומית במיוחד תבחר באופן שיטתי להטיל את האחריות על מי שאליו מושלכת האבן, ולא אל מי שהשליך אותה.
אם אתם רוצים לתלוש שערות ולהיזכר איך ועדת חקירה ממלכתית במדינת ישראל מתנהגת כמו צוות סנגוריה של חבורה אלימה ומתפרעת, הנה לכם כמה תזכורות. באחד הפרקים הראשונים בדוח ועדת אור, הוועדה סוקרת את "התגברות התסיסה האסלאמית", ומחפשת את מקורה.
באחד הסעיפים היא מגוללת את חלקו של הר הבית בעניין. "זמן קצר לאחר התנגשויות הדמים שפרצו בספטמבר 1996, בעקבות פתיחת מנהרת החשמונאים ליד הר הבית", משחזרת הוועדה, "ערכה התנועה האסלאמית ('הפלג הצפוני') באום אל־פחם את העצרת ההמונית (מהרג'אן) הראשונה שלה, תחת הססמה 'אל־אקצא בסכנה'".
התנועה טענה, בין השאר, כך מזכירים חברי הוועדה, שממשלת ישראל זוממת להרוס את המסגדים שעל הר הבית, ולהקים תחתם את בית המקדש. ומה אומרת הוועדה על הטענה הזו, שכל אחד יודע שהיא קשקוש מקושקש? לא תאמינו. "אזהרותיהם של אנשי התנועה האסלאמית לא היו לגמרי נטולות בסיס".
נכון, מסבירה הוועדה, לא היה יסוד לייחס למדינת ישראל כוונה להרוס את המסגדים, אבל "במגזר היהודי צצו ארגונים קיצוניים, שהציבו לנגד עיניהם את חזון הקמת בית המקדש, והללו נקטו פעולות הפגנתיות שונות כדי לבטא את שאיפותיהם". ולא רק זה. "גם בממסד הרבני והפוליטי היו אישים שביקשו לאתר מקום כלשהו בהר הבית לתפילת יהודים או אף להקמת בית כנסת".
הבנתם? זה שבמגזר היהודי יש ארגונים שהציבו לנגד עיניהם את חזון הקמת בית המקדש, וגם "נקטו פעולות הפגנתיות שונות", וזה שיש יהודים שרוצים להתפלל בהר הבית, זו בעיה קשה שמלמדת שכשהתנועה האסלאמית מאיימת ש"אל־אקצא בסכנה", אזהרותיה "לא לגמרי נטולות בסיס".
אני מניח שאם השופט תיאודור אור וחבריו היו מגיעים לבית הכנסת שלי, כשהחזן מתפלל "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת", ואף מרהיב עוז ומוסיף את "והשב את העבודה לדביר ביתך", זה היה נגמר בעוד נספח לדוח. המוני ערבים מתפרעים ומנסים לרצוח, ועדת חקירה ממלכתית במדינת היהודים מספקת להם נימוקים, כל זה כשמוסלמים הם היחידים שמפעילים אלימות על ההר, אחת לתקופה, בעוד יהודים נכנסים לשם במגבלות משונות ונעצרים על כל שטות.
להצדיק את האלימות
כל אדם ישר שקרא את דוח ועדת אור, יודה ששלושה חברים אחרים, עם דעות פוליטיות אחרות, היו מוציאים דוח שונה ב־180 מעלות. קחו, לדוגמה, את השורות הראשונות של "השער הראשון" של הדוח, ותבינו. לא פרעות, לא אלימות, לא ניסיונות רצח, לא "מוות ליהודים" של המון אלים. "מטרתו של פרק זה היא להצביע על סוגיות ובעיות שהופיעו במהלך השנים בחייהם של הערבים אזרחי ישראל, וביחסיהם עם היהודים ועם מוסדות המדינה, שהזינו בקרבם תסיסה המתקשרת, במישרין או בעקיפין, עם פרוץ האירועים של אוקטובר 2000".
מכאן והלאה, דף אחרי דף, סעיף אחרי סעיף, מסביר הדוח שאם הערבים מתפרעים, חייבת להיות לכך סיבה, והיא לבטח קשורה במשהו לא יפה שעוללנו להם. אנחנו הזנחנו, אנחנו הפלינו, אנחנו קיפחנו, אנחנו אשמים. קחו כל רוצח ממוצע, שמככב בעמודי החדשות, תקימו עבורו ועדה מהסוג של ועדת אור - שתבחן באיזה רקע הוא גדל, וכמה העירייה לא השקיעה מספיק בשכונה שלו, וכמה הרווחה אחראית לכך שהוא לא קיבל סיוע קודם לכן - ותגיעו למסקנה שהוא בכלל צריך להסתובב חופשי, ושהמדינה היא זו שצריכה לבלות את שארית ימיה במעשיהו.
דוח ועדת החקירה הממלכתית מסביר - לצד ניתוח ההקצנה במגזר הערבי, ולצד נזיפה מתבקשת למנהיגותו של המגזר הזה - כמה קשה לערביי ישראל עם הציונות, וכמה קשה להם כשהם גם ישראלים וגם פלסטינים, וכמה לא קל היה להם כשניצחנו אותם במלחמת השחרור, וכמה משקעים יש להם מהנכבה, וכמה רע היה להם עם האינתיפאדה הראשונה. ממש כך. לא מאמינים? תפתחו את הדוח ותקראו. מי אשם? אתם כבר יודעים לבד.
"ההתמרמרות ואי־השקט בקרב האזרחים מן המגזר הערבי נובעים במידה רבה, הגם שלא בלבדית, מיחסה של המדינה אליהם, בכמה מישורים. בהיבטים שונים של יחס זה, ניכרות לא אחת תופעות של הפליית הציבור הערבי לרעה". עשרות סעיפים מנתחים עד כמה דופקת המדינה את אזרחיה הערבים כמעט בכל תחום בחייהם.
גם עם חלק מהטענות, המוצגות כטענותיהם של אנשי המגזר, לא נראה שיש לחברי הוועדה מחלוקת, והן מוצגות כמצע סביר, כמעט הגיוני, למהומות. האמת, אפשר להתווכח עם חלק נכבד מטענות האפליה. להוכיח שחוסר שיתוף הפעולה של המנהיגות הערבית בתחומים רבים - תרם רבות למצבם. להסביר שאם היו מוכנים גם לתת משהו למדינה - אם לא בשירות צבאי, אז בשירות אזרחי - היה קל יותר לשמוע כשהם מבקשים לקבל.
אפשר גם ללכת לצד השני. להניח שהכל נכון. שיש אפליה קשה ורבת שנים. שממשלות ישראל צריכות לשפוך על המגזר הערבי מיליארדים, כדי להביא אל קו שווה אחד את אום אל־פחם ואת נס ציונה. אבל כשכל זה מוצג בדוח של ועדה, שהוקמה בעקבות מעשי אלימות קשים שבהם השתתפו עשרות אלפי אזרחים, נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים - זה להצדיק את האלימות, במובן הפשוט ביותר.
תראו איך מסתיים המסמך הזה של ועדת החקירה. "האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל. גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח.
הממסד לא גילה רגישות מספקת לצורכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח". ארגון עדאלה לא היה מנסח את זה טוב יותר.
20 שנה לפרעות אוקטובר 2000, והתעמולה נמשכת. היהודי אשם תמיד
איך זה, שגם כשעשרות אלפי ערבים ישראלים קמים על מדינת ישראל ועל אזרחיה היהודים, במפגן אלימות שלא נראה כמותו מאז קום המדינה, הם עדיין נתפסים כקורבנות?
