הדסה עין כרם, עם זריחת השמש. אנשים אצים רצים, במיקרוקוסמוס של החברה בישראל. חרדים, כיפות סרוגות, ערבים, שחורים ולבנים, נשים וגברים, כולם ממהרים. לאן הם ממהרים? נשים חילוניות בלבוש חשוף, נשים דתיות בלבוש מסורתי, כולם עומדים בתור למעליות למחלקות השונות. יש רעש לבן מסביב, אבל אף אחד לא מדבר. הפחד שולט כאן, אבל אף אחד לא אומר.

הגיע תורי להיכנס למעלית. נפתחה הדלת, ראיתי חרדים, זזתי הצדה כדי לפנות את התור מתוך אינסטינקט של זהירות. "אתה מגעיל ודוחה", אמרתי לעצמי לתוך המסיכה הסגולה על הפרצוף. נראה היה לי שהם הביטו בי ודי נגעלו ממני. הם צודקים, אסור להתייחס לכל חרדי כאל תרבית ויראלית מהלכת. אבל הפחד שולט.

הגעתי לחדר של הפציינט. עוד מעט קט הוא יורד לניתוח מסובך. הוא דתי, והוא מהמשפחה שלי. גבר ששירת 30 שנה בשירות קבע בלי יום אחד במשרד, תמיד בשטח. ירו עליו, הוא ירה על האויב, הוא הוביל פקודים, הוא רצה לשרוד והצליח. ועכשיו הוא שוכב במיטה, מחייך. תמיד הוא מחייך. רק מהמחשבה על מה שהולכים לעשות לו עכשיו יש לי בחילה. אבל אני עוד בשלב השליטה. האמונה שלו מחזקת אותו, מאוד. הוא הודיע לצוות הרפואי: "משעה שש ורבע עד שבע אני מתפלל. כל מה שאתם רוצים לעשות לי, אפשר עד שש ורבע, או אחרי שבע". הם כמובן הסכימו.

בתו הבכורה, בת 30 פלוס, יושבת לידו בשקט. ילדה מדהימה. שקטה ועדינה, לעולם אינה מרימה את קולה, כמו אביה, אבל שולטת בפרטי הפרטים של מצבו הרפואי. מנהלת את האירוע כמו קצינת אג"ם. הכל מסודר ומנוילן, מדברת עם כל רופא וארגון, בשקט ובנימוס. הגיע הזמן לקחת אותו לקומה מינוס 4, לבית המטבחיים עם הסכינים והמכשירים. חסדי השם, איך יוצאים מזה. מגיע סניטר ערבי, אדיב ומנומס, ושואל אם הוא מוכן. הכנסתי סוכריית מנטה לפה כדי לשלוט בפחד, אבל שמרתי על חזות בוטחת, בינתיים.

בהמתנה לכניסה לתהליך ההרדמה ביקשתי מהבת "תני לי את ספר התהילים שלך, ותראי לי מה אומרים". אביה צחק ואמר: "הכי טוב מההתחלה עד הסוף". בסדר, אבל הספר עבה, ויש לי הפרעות קשב וריכוז, ואין לי סבלנות. היא נתנה לי את הספר, יצאתי החוצה, נשענתי על הקיר, והתחלתי לקרוא. שנים לא עשיתי את זה. נזכרתי שבכל שירותי הצבאי היה לי ספר תהילים קטן צמוד לדסקית, שלא הורדתי הרבה שנים מהצוואר. אמא תפרה לי כיסוי לדסקית ולשרשרת, והיא הייתה איתי בכל מקום, בסיני ובלבנון. אף פעם לא התפללתי, גם ברגעים הכי מפחידים שחוויתי, והיו לי כמה כאלה. להפך, הסתלבטתי על חבריי שהיו מתפללים לפני כל יציאה לפתיחת ציר. "נו, מה הוא אמר לכם? הוא הבטיח שיהיה בסדר, שנחזור בחתיכה אחת?". והם היו מחייכים, ומבטיחים לי שהתפללו גם בשבילי.

יום לפני, ביקשתי מאלי, חבר דתי, שיתפלל לבריאות הצדיק ולהחלמה מהירה. מסרתי לו את שמו ושם האם, ואלי אמר שצריך לתת צדקה. "צדקה תציל ממוות", הוא הדגיש. "תגיד, למה הכל מסחרה אצלכם? אני נותן צדקה מספיק. המסים שלי מחזיקים בניין באלעד, קומפלט מחזיקים, זה לא מספיק?", שאלתי אותו בעצבים.

אבל אלי, שחבר שלי שלושה עשורים, יש לו הרבה סבלנות אליי, אז הוא ענה: "למה אתה מתווכח איתי? אני קבעתי? זה המנהג וזה הנוהל. מה אתה מתחשבן איתי עכשיו? כל פעם שאתה במצוקה, אתה מבקש: 'יאללה אלי, תתפלל, תבקש שהכל יסתדר'. וכל פעם אני אומר לך שצריך צדקה, ואתה נותן. אז גם עכשיו תיתן, ותפסיק להתווכח על כל דבר".

אז נתתי צדקה לפי כפולות של ח"י, כפי שאמא שלי עושה, אף על פי שהיא ברוגז עם אלוהים כבר כמה עשרות שנים. חזרתי ומסרתי לה את ספר התהילים, אמרתי תודה, והודעתי לאביה שאני משוכנע שהוא יוצא מזה כמו חדש. הוא חייך ואמר שהוא בטוח שהכל טוב והוא בידיים טובות.

הכניסו אותו להכנות להליך כירורגי שאמור להימשך כשש שעות. עוד לפני ביקשתי מהפרופסור שהניתוח לא יהיה עוד פרק ב"המתמחים", ושלא יעשו עליו ניסיונות, אם זה אפשרי. אז הוא חייך וענה: "קוף, לך לאולפנים שלך ותקשקש על ספורט ותספר בדיחות. כאן עוסקים בהצלת חיים. הוא יהיה בסדר".

טוב, זה הזמן לחזור לישראל. ירושלים וסביבותיה קשות לעיכול לכל מי שלא גר באזור או נולד בו. אני משבט אחר, של תל אביב. בלי הרים, בלי ירוק, בלי הוד וקדושה, וטוב לי כך.

הקשבתי לכל תחנות הרדיו, כל השידורים עסקו בכאוס של ניהול המדינה תחת משבר, ותחת מנהל שנאשם בשלושה תיקי שחיתות, וזו המציאות שמנהלת אותו ואותנו. הימין לא יודע איך להתייחס בימים אלה לקדוש, ד"ר אביחי מנדלבליט, שהחליט לסגור את תיק המניות של נתניהו "על אף שקיבל טובות הנאה" - בגלל התיישנות.

הלאה. היועמ"ש קבע שהשרה גילה גמליאל לא שיקרה בחקירה האפידמיולוגית. אולי, אבל מה היא בדיוק עשתה בטבריה ביום כיפור, כאשר נאסר על הציבור לעזוב את כתובת המגורים שבה חיה המשפחה הגרעינית? ומשפחתה של גמליאל חיה בתל אביב. מדוע סתם אזרחים מקבלים קנסות על אותה עבירה? אבל המיאוס מקולקציית האפסים בראשות ביבי ברמה כל כך גבוהה, שעוד עבירה או פחות עבירה באמת לא ישנו את המגמה. הממשלה שאמורה לשרת אותנו, הציבור, שונאת את המעסיק שלה שזה אנחנו, הציבור. וזה המצב.

נסעתי על כביש 1, חזרנו לשיגרע, עם פקקים, אז נכנסתי לנתיב המהיר שהוא כביש בתשלום. רק בישראל זה נתיב אחד, שמשרת גם אוטובוסים, ועשרות מכוניות משתרכות אחרי האוטובוסים שלא ממהרים לשומקום. ועל התענוג הזה גובים כאן כסף. אנחנו אימפריה. ברדיו סיפרו על יותר מ־4,000 כלי רכב של מערכת הביטחון שהנוהגים בהם ביצעו עבירות תנועה בערך של 18 מיליון שקל, בשלוש השנים האחרונות. משרד הביטחון מסרב לשלם את הקנסות שצוברים ריבית נשך, ואנחנו הפלבאים נצטרך לממן את החאווה. רק בחלם זה יכול לקרות.
רשות האכיפה קונסת ומעקלת חשבונות בנקים של אזרחים, על חוב של 400 שקל, לא 18 מיליון. מה הבעיה לחלט את הסכום מתקציב הביטחון? אז יש בעיה, כי לא מתעסקים עם הביטחון של המדינע. יש קנסות? תעשו מהם עפיפונים, כי משרד הביטחון מודיע שהם חוקרים מי ביצע את העבירה. אולי בשנת 2047 יימצאו האשמים, ואז נראה מה יהיה.

הלחץ מפרק אותי. יושבת לי משקולת על הצוואר, לא יכול להביט לשמאל וימין בלי כאבים. יש לי היום תור למומחוי גדול באורתופדיה, שהבטיח שיתקן אותי. ברור שזה פרטי, כי להשיג אליו תור באמצעות קופת חולים מכבי זה עניין של חצי שנה, עם פרוטקציה. אין לי שנה, כואב לי היום, עכשיו, הרגע.

אז טלפנתי ליוסי סתומיאן. "איפה אתה??", שאגתי עליו. "אני בטיפול, מה קרה?", הוא שאל. "כואב לי, יוס, מתי אתה יכול לקבל אותי?". שמעתי אותו שואג על מטופלת במים: "מה את עומדת ומביטה בי? תמשיכי לחתור, ימין שמאל, ואל תעני לי". ואז הוא התפנה אליי, ואמר את מילת הקסם: "תגיע".

כיביתי את הרדיו, התרכזתי רק בנהיגה, ובתוך רבע שעה הגעתי לקוסם. הוא היה עסוק עם מטופלים, אבל הכניס אותי למים והשכיב אותי על מצופי אטריות, אחד מהם מתחת לעורף. "אל תוציא את הראש מהמים, רק שהאף והפה יהיו בחוץ. תהיה רפוי ותירגע. אני קושר לך את הרגל למעקה, סמוך עליי זה טוב לך, אני לא רוצה לשמוע מילה ממך".

אני אוהב מים, תמיד אהבתי, חמים או קרים, לא משנה לי. אצל יוס זה 35 מעלות אז צפתי בשקט, מנותק מכל הרעשים בראש ומחוץ למים. הלחץ בשכמות התפוגג לאט, ואז תפס את המקום בתודעה אריאל קלנר, עוד סוג של גאון מהליכוד באגם הדרעק, החל מחודש יולי האחרון. בדיון בוועדת החוקה טען קלנר: "אישה יכולה להטיל אימה על בעלה כשהיא קונה בגדים ב־10,000 שקל ומרוששת אותו". לפי קורות חייו, הצעיר בן ה־40 הוא אדם משכיל מאוד, אב לחמישה ילדים, איפה הוא נחשף לטראומה הזו של אישה כלפי בעלה, לא מוזכר בשומקום. כשכיפוש נחשפה לאמירה, התנפח לה הווריד והיא אמרה: "ואתה מסתלבט על מירי רגב? היא גאון בהשוואה אליו. שמעת אותי? היא גאון, נקודה".

האמת שהיא צודקת, מה אני אגיד לה? מירי היא מחוננת־על־מלא לעומת קלנר, אוסנת מארק ושלמה קרעי, שהם עילויים גדולים בתורת ז'בוטינסקי ובגין. הם ליברלים מהזן החדש בליכוד, קלנר וקרעי עם כיפעל'ה על הראש. זה כנראה עושה משהו לבנאדם הכיסוי הזה, עובדה. רק לשמוע אותם מתבטאים, זה מספיק. אגב, להצעת החוק הזו שותפה גם קרן ברק מהמפלגה של שלישיית העילויים. זו אותה ברק שהגדירה את חברתה למפלגה: "הבלונדינית המפגרת". על פסיקה כזו אסור להוסיף.

יוס העיר אותי מהחלומות. "בוא'נה, ישנת יותר משעה. איזה מתוק אתה כשאתה ישן, ממש מלאך. איזו שלווה. יאללה, בוא נתחיל לעבוד, נתקן לך את הצוואר".

צללתי כמה בריכות, ובא לי נורא קפה וגם משהו לאכול. אבל הוא כבר אסף את אביזרי המתיחות והכבלים שלו והתחיל ללחוץ לי בעורף, עד שכבר ראיתי כוכבים. "עזוב יוס, אני כבר בסדר. בוא נלך לאכול משהו באיזה מלון ברוטשילד. נתפנק קצת", אמרתי לו, אבל הוא סירב. "אתה עכשיו במים אצלי, אז אני קובע, לא אתה". הוא שיפץ אותי, ונסעתי לגאון לה־פרופסור. "אני לא רוצה ניתוח", הסברתי לו את כוונותיי. "תעשה בי מה שאתה רוצה, אבל לא רוצה בית חולים. זה גורם לי טראומה, הבנת?".

אבל הוא לא ענה לי, ורק בחן על מסך המחשב את שלל הסריקות שעשו לי. "תראה, רון, יש שתי אסכולות ברפואה: שמרנית ופולשנית. כל הזקנים שהיו כירורגים גדולים, עד שהתחילו לרעוד להם הידיים, הפכו לשמרנים. הם מזריקים, ממליצים על כל מיני פיזיותרפיסטים ועוד כישופים. אני צעיר יחסית, רק בן 51. אני דוגל בשיטה הפולשנית, פותחים ומתקנים, ומשפרים את איכות החיים".

התחלתי להרגיש לא טוב. הוא המשיך לדבר, אבל כבר לא הקשבתי, כי הסתובב לי הראש. איך באתי בלי כיפוש לפגוש את הנגר הזה, כעסתי על עצמי, כי לא הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה. הוא המשיך לקשקש ולהסביר שהשיקום הוא קצר יחסית, חודשיים־שלושה ואני שוכח שעברתי את זה. "אני עושה שישה־שבעה ניתוחים כאלה ביום, אני באמת מנגן את זה", הוא סיים את המשפט, וכמעט התעלפתי. "פרופסור, איפה השירותים כאן?", שאלתי אותו. הוא ענה שבסוף המסדרון יש, ורצתי להכניס את הראש מתחת לזרם המים. "הוא מנגן את זה", חזרתי לעצמי בקול על מה שאמר. לא הייתה שם מגבת, אז ניגבתי עם הטריקו השחורה. יש שתיים בכוננות למקרים כאלה באוטו".

חזרתי אליו. "אתה בסדר? אתה מרגיש טוב?", הוא שאל, והשבתי בחיוב. "אז בוא נפתח יומנים", אמר. "איך אתה בשבוע הראשון של נובמבר? אני רוצה שתעשה כמה בדיקות, ותיפגש עם המרדים לפני. התאריכים מתאימים לך?". אמרתי לו שעקרונית כן, אבל אני צריך לדבר עם האישה, כי היא קובעת. "אתה רוצה שאני אדבר איתה, שאסביר לה את התהליך?", הוא שאל. "כן, כן. זה יהיה הכי טוב", הגבתי מהר. "היא טובה בדברים האלה, היא חברה של ד"ר גוגל, והיא תברר מה אתה יודע לעשות". הוא צחק ואמר שעכשיו הוא יזריק לי כמה זריקות, כדי להרגיע את האזור בחומרים אנטי־דלקתיים. הוא אחז לי בעורף כמו תליין של דאע"ש שטופח על עורפו של הקורבן, לפני שהוא מניף את החרב. נגמר הסיוט, להזריק הוא יודע, ביג־דיל, גם אני יודע. ולמדתי 14 שבועות, לא 20 שנים כמוהו.

יצאתי מהקליניקה וטלפנתי לבת של הפציינט מהבוקר, כדי לברר אם הסתיים הניתוח שלו. "כן, רון. הכל בסדר", היא אמרה. "הוא בטיפול נמרץ עכשיו, אבל חזר להכרה ומגיב עניינית. הפרופסור אמר שהניתוח הצליח, ואבא יהיה בריא. אני מקווה בעזרת השם".
הייתי מאושר לרגע, הבטתי לשמיים ואמרתי בלי קול: תודה. באמת תודה.
 
[email protected]