כנראה שאפקט הקורונה באמת מקצין דברים, ולכן יום הזיכרון ליצחק רבין עצוב במיוחד השנה. לא רק משום שלא ניתן לקיים טקסים כי אסור להתקהל, אלא בגלל הפרומו ליום הזיכרון ששטף אותנו בשבוע האחרון, המורכב מפרובוקציות ריקניות.
עם כל הכבוד לקינותיה של נכדתו של רבין על ניבולי הפה של בנו של נתניהו, לא אלה הכותרות שחשובות לנו כאומה ביום זיכרון כזה. אותו כנ״ל לגבי דעותיו של אביב גפן או של מורה מחליפה שלא בטוחה שיגאל עמיר הוא הרוצח, או של אורלי לוי־אבקסיס שעשתה קילומטראז׳ על איזו אמירה שרבין כן או לא נוגע לה, ואחר כך רכבה עוד קצת על השאלה הרת הגורל אם היא כן או לא צריכה להתנצל. את מי זה מעניין?
רבין לא היה איש שמאל או איש ימין, בוודאי לא בדרך השטחית והמניפולטיבית שבה אנחנו נוהגים להתייחס למונחים האלה כיום. הוא אומנם נתן את חייו למאמצי השלום, אבל לא סבל את ״בצלם״ עוד אז, הרבה לפני שארגונים מסוג זה הקצינו וחצו קווים שפגעו הן באמינותם והן בסולידריות הישראלית. הוא הבין את חשיבות טוהר הנשק כבסיס לערכיו של כל חייל ישראלי, אבל לא נלחם לטובת זכויות אדם של מחבלים. הייתה לו ביקורת על האקטיביזם השיפוטי, אבל הוא ידע שאין מצב לערער על סמכות בית המשפט. הוא הבין את מה שהיה בזמנו מובן מאליו - גם אם מדובר במוסד שלטון לא מושלם, עדיף לכבד את הכללים שאינם מושלמים על פני מצב שבו אין כללים בכלל.
בסימן התקופה, מצחיק ועצוב שבדומה לשיח סביב נתניהו, גם השיח סביב רבין הוא דיכוטומי. הוא נחלק בין אלה שהפכו אותו לאליל שמעולם לא היה בחייו, לבין אלה שמבחינתם הוא ״לא שלהם״ ואין לו לגיטימציה. אבל יום הזיכרון השנתי לרבין הוא הזדמנות לצאת מהדיכוטומיה המטופשת שלא מביאה אותנו לשום מקום. זו לא השחתה של ״מורשת רבין״, שבכל מקרה עוותה לצרכים פוליטיים עם השנים. זו השחתה של הדיון במורשתו, או נכון יותר - השחתה של הדיון החשוב בהיסטוריה שלנו. הזיכרון הקולקטיבי של רבין לא צריך להיות מקוטב, יש בו הזדמנות לאיחוד. הזדמנות להיזכר בערכים הישראליים שלו שהיו בזמנו מובנים מאליהם, ולהבין שהוא של כולנו.
הראש של רבין לא היה תקוע בסקרים כי זו הייתה תקופה אחרת, שבה אף אחד עוד לא חלם שפעם אפשר יהיה לעקוף את העיתונות הממוסדת ולפמפם תעמולה בוטה מחשבון הפייסבוק בלי לשלם על כך מחיר ציבורי. הוא הבין שישראל חזקה כל עוד אמריקה הגדולה תומכת בה באופן אוטומטי, בין אם מדובר בנשיא דמוקרטי או ברפובליקני. הוא הכיר בחשיבות הסולידריות הישראלית כבסיס לחוסן הלאומי, וידע לראות מורכבות ולהעביר אותה בממלכתיות אל העם. הוא האמין שהשלום יביא את ישראל כולה למקום טוב יותר, לא רק את הבייס שלו, ולכן הסכים להסתכן במעשה שידע שיהיה שנוי במחלוקת.
קשה לומר איך רבין היה מתנהג לו חי היום, כי עברו 25 שנה, ולא רק ישראל השתנתה - העולם כולו נמצא במקום אחר. לכן החשוב בזיכרון של רבין אינו טמון בכפיית המורשת הפוליטית, אלא בהסתכלות לאחור על השורשים הישראליים שלא מספיק מדוברים היום.
באשר למורשת הפוליטית, אפשר לנוח. בכל מקרה, החלק החשוב מתוכה הוטמע בנו כאומה. נטישת חלום הבלהות של הסיפוח תמורת המהלך המבורך מול האמירויות וסודן מוכיחה שאף שהזמנים השתנו מאוד מאז ועד היום, כולנו עדיין רוצים שלום. ד