אני מודה שאת השם "עדי ביטי" לא שמעתי עד תחילת השבוע. אני כנראה לא בגיל הנכון. נאמר לי שהקהל שלה הוא ילדים ונוער. אני, לצערי, קצת יותר גדול, אבל לא הייתה תוכנית טלוויזיה, רדיו או עיתון שהקליפ שלה לא הוזכר בו. נכנסתי ליו־טיוב וראיתי. אין ספק, קליפ פרובוקטיבי, ממש לא הטעם שלי. אבל מי אומר שהטעם שלי קובע? למי אכפת מה הטעם שלי?
כאשר מרסל דושאן, האומן הצרפתי־אמריקאי, הציג לראשונה את המשתנה שלו במוזיאון ב־1917, וקרא לה "מזרקה", הוא הקים על עצמו את חמתם של זרמים רבים באומנות, מחאות רבות שלא הפריעו להפוך אותו לאחד מחשובי האומנים במאה ה־20, והעתקי המשתנה שלו מככבים במוזיאונים מהגדולים בעולם. דושאן טבע את המושג ready made ונתן משמעות אחרת לחפצים יומיומיים.
חירות האומן להחליט מהי אומנות. חירות כל אדם להחליט אם הוא אומן או לא. אומנות לא צריכה להיות יפה או מכוערת על מנת להיקרא אומנות. היא לא צריכה להיות תקינה פוליטית כדי להיחשב לאומנות. אם נחזור לקליפ של עדי ביטי, הקליפ לדעתי מחפיץ נשים, מיני, פרובוקטיבי ובוודאי שלא מתאים לנוער, שהוא קהל היעד שלה. אך אם ביטי רוצה לשדר "אני גדולה, אני מינית, אני כבר למבוגרים ולא לילדים", בבקשה. זוהי זכותה המלאה. מי אנחנו שנשפוט אותה?
אין ספק שלהשכיב אישה עירומה ולהשתמש בגופה כמגש סושי, או להראות גברים חצי עירומים במכנסיים צמודים המגלים יותר ממה שהם מסתירים, עם תנועות גוף, פה ולשון מיניות, אלה מראות שמעלים קונוטציות מיניות. אני גם קלטתי אלימות מוסווית, ואולי הפגם הוא דווקא בראש שלי. עם כל זאת, אני מוחה על דבריה של ח"כ תהלה פרידמן, שהאשימה את ביטי בעידוד תרבות האונס. שום דבר, שום אישה, שום לבוש ושום תנועה, תהיה מינית ככל שתהיה (ולא חסרות כאלה בקליפ), אינן צריכות לעודד אונס. אונס הוא טאבו.
לי אין ספק שהקליפ הוא על גבול הפורנוגרפיה עם שפת גוף שבפירוש משדרת פיתוי, אבל גם פורנוגרפיה היא אומנות, וכאומנות היא לגיטימית. כאומן אני מכבד כל יצירת אומנות, גם אם איננה לטעמי, גם אם היא מעצבנת אותי. ואולי, אם אני מתעצבן, סימן שבכל זאת זו אומנות שעושה לי משהו. אז אולי זו אומנות כשרה, אבל לתחושת הבטן שלי - היא מסריחה. וזה עדיין לא אומר שזו אינה אומנות.