דונלד טראמפ ובנימין נתניהו עושים הכל כדי להימלט מהכלא באמצעות הִנדוס בחירות ומתקפות "שלום". אין חולק על כך שמדובר בשקרנים מועדים, בדיוק כמו שאין כל רע בהסכמי הנורמליזציה פרט לעובדה שבעת הזו הם חסרי משמעות לבד מהיותם רכיב בקמפיין בחירות. וכמו תמיד אצל נתניהו, יש סיכוי לא רע שבתנופת בומרנג הם יחזרו ויכו בממשלת הימין בנקודות הכי כואבות: שטחים וירושלים.
השאלה היא מה הקשר בין מתקפת ה"שלום" ובין הבעיות הביטחוניות המאיימות על ביטחון ישראל. התשובה היא אין קשר. אנחנו עדיין מדינה מוקפת אויבים אמיתיים, זוכרים? בימים האחרונים תקף צה"ל עמדות של הצבא הסורי. מדובר ב"עמדות חיזבאללה לצורך איסוף מודיעין", ובצפון יש כוננות קבע מול כוונות חיזבאללה לנקום על פגיעה בלוחמיהם. בדרום בלמה חומת הבטון והחיישנים איום מנהרה חמאסית. חמאס שיגר רקטה לעוטף עזה, וצה"ל תקף "תשתיות".
החומה, אגב, הייתה אמורה לעלות כ־3 מיליארד שקל, היא מוערכת כעת ב־6 מיליארד שקל, והקמתה עדיין לא הסתיימה. אתה משקיע מיליארדים וסותם חור אחד, כאשר ברור שהלחץ יפרוץ במקום אחר. רחפנים, בלונים, טילים מדויקים, רקטות, פגזי מרגמה ומטעני חבלה יעקפו בקלילות בלתי נסבלת את חומת המיליארדים, ומעגל הקסאמים הזה יימשך כל זמן שממשלת ישראל תמשיך במדיניות הסגר הנושם. זה כל מה שהממשלה הזו יודעת לעשות. הן ברצועה מול חמאס והן בישראל מול הקורונה.
הסגר הנושם הזה מחניק את אזרחי ישראל והרצועה, ובעוד אזרחי ישראל מקטרים ויוצאים לרחובות, בעזה יורים. למזלנו יש לנו את צה"ל. אין לי מושג לגבי שיקולי צה"ל מתי ואיך להגיב על העקיצות של האיש המסכן שמתגורר בפאתי השכונה ומבקש מים, לחם וחשמל. כשהוא נענה בסירוב של ועד השכונה, הוא משליך אבנים. הפוליטיקאים של הימין טוענים שמדובר באיום קיומי ודורשים להגביר את הלחץ לסילוק האיום או חיסולו בכל הכוח (והמחיר) שיידרש. כשתביעות האיש המסכן לא נענות, הוא מכין רימון תבערה ומאיים להצית את השכונה. בעוד משטרת מחוז ירושלים נסוגה מול תלמודי התורה, צה"ל מרתק את האיש המסכן לאדמה, מוציא מידיו את הרימון ומחזיר אותו לפחון שלו.
המשטרה מרגיעה את המצב מול החרדים באמצעות "דיאלוג" והסדרה, ודובר צה"ל הדי זילברמן אמר ל"מעריב" אחרי חישוף המנהרה: "בצה"ל עדיין סבורים כי ניתן לקדם בעת הזו את המגעים להשגת הסדרה ארוכת טווח מול חמאס בעזה". כך גם "תוקף" צה"ל עמדות ריקות בסוריה שנועדו ל"סימון ואיתות לחיזבאללה ולפעילי הטרור הפועלים בחסותה וכי ישראל עוקבת מקרוב אחר פעילות זו ומסוגלת לפגוע גם בפעילי הטרור עצמם. בפעולה המיוחסת לישראל ניתן להעריך כי יוזמיה נמנעו מפגיעה באנשים והסתפקו בתקיפת העמדות כאשר היו כבר ריקות".
לקרוא שוב ולשנן
אני מניח שהיום מבין גם אחרון הביביסטים מה שאחרון השמאלנים הבין כבר לפני שנה, שניהול הקורונה הוא פוליטי, כפי שהודה ח"כ מיקי זוהר. מכאן הדרך פתוחה להבנה של כלל הציבור שגם ניהול מדיניות הביטחון הוא ניפוח פוליטי של האיומים, בדיוק כמו הפקות הראווה של "השלום". וגם כאשר מסתתמות כל הטענות, תמיד תהיה לנו איראן דרוכה להסתערות מאחורי חמאס בדרום, סוריה וחיזבאללה בצפון. והפצצה כמובן.
"הסיכויים לפריצת מלחמה בין ישראל לאיראן וגרורותיה הם גבוהים", כתב פרופ' הלל פריש מאוניברסיטת בר־אילן ב"ג'רוזלם פוסט" ב־2018, "אבל לישראל יש יתרון אחד שאין לאיראן: ציבור שעומד בנחישות מאחורי ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות".
הסקרים אומרים שרוב הציבור לא מאמין לטיפול הממשלה בקורונה, ואני לא ממש בטוח שיש לממשלת ישראל אשראי של אמון בענייני ביטחון. בייחוד כשהוא כרוך בשחיתויות. "ייתכן וטהרן תחליט לתקוף את ישראל", כותב פריש, "עקב הערכה כי חיזבאללה לא יהיה יעיל בהדיפת האיום הישראלי על תשתית איראן בסוריה, וכמו כן הערכה איראנית כי ישראל תגיב במכה ישירה על איראן". נו באמת.
וגם כאן נדרש צה"ל כמבוגר האחראי לרסן קולות ימין באמצעות אמירת האמת. בראיון פרישה גילה ראש חטיבת מחקר באמ"ן, תא"ל דרור שלום, מה חושבים בצה"ל על הפוליטיקה הישראלית של האיום האיראני: "עדיין לא הוכח שהיציאה מהסכם הגרעין שירתה את ישראל" ("ידיעות אחרונות"). לכאורה יש כאן ויכוח בין שתי דעות ביטחוניות שאמורות להיות לגיטימיות. למעשה מדובר בעמדה פוליטית של קואליציית הימין (יצירת איום מפוברק לליכוד השורות) מול עמדה ביטחונית נטו של צה"ל.
השאלה המטרידה היא אם נתניהו, שמגיע למשפט בינואר 2021 ועשוי לפספס בחירות במרץ 2021, ילך על חימום גזרות כדי להיחלץ ממשפט ומבחירות בתזמון בעייתי. התשובה הנורמלית היא אין מצב. בתנאי שמדובר במצב נורמלי. אומנם שר הביטחון הנוכחי בני גנץ הוא אדם נורמלי שימנע הידרדרות, אלא שהוא חי בסביבה לא ממש נורמלית. לא במתחמים הממשלתיים, המפלגתיים והאישיים.
ההצלה, כרגיל, אמורה להגיע מבחוץ. ג'ו ביידן, אם וכאשר, כבר הצהיר שיחזור להסכם הגרעין של ברק אובמה, ורוב דמוקרטי בבתי הנבחרים ילך על שתי מדינות בלי קריצות. מהראיון עם דרור שלום עולה בבירור שצה"ל חושב בראש אחד עם ביידן. אם הוא ינצח בבחירות בעוד שבוע, יסתבר שכל האיום האיראני הוא בלון של אוויר חם שיפקע בדקירת סיכה. בעצם, גם אם טראמפ ימשיך יש סיכוי טוב למדי שיכריז "ניצחתי את איראן" וילך איתם לדיל.
בינתיים אנחנו עדיין בבעיה: הפוליטיקה של הביטחון פוגעת ביכולת צה"ל לנהל כיום ובעתיד הקרוב סיבוב צבאי בסדר גודל שמעבר למשחק הנוכחי, שהוא חילופי אש וקורבנות אקראיים שניתן להתעלם מהם. וגם האירועים בצפון ובדרום הם סוג של לחימה צבאית בעצימות נמוכה ובעצם מדובר במלחמה משעממת. לא קורה בה שום דבר שלא קרה בעבר. נאום ה"מניאקים" של דודי אמסלם היה מרתק הרבה יותר מהתקריות בגבולות. אלא שכאמור, מאחורי השעמום ממתין בסבלנות של חורש רע פוטנציאל הסבב האלים הבא.
ושלא יובן אחרת: אנחנו ננצח. אבל המכה הצפויה תשאיר את המדינה נכה בסדר גודל הרבה יותר תנ"כי ממלחמת יום כיפור וקורונה יחד. ואם מישהו חושב שנכונות הציבור, כולל צה"ל, להאמין למנהיגיו בעת קורונה תשתנה מהיום למחר כאשר ייפתח חס וחלילה סיבוב צבאי אמיתי, הוא טועה. כשלא מאמינים בזמן קורונה, לא מאמינים בזמן מלחמה. ובאמת אין סיבה שחיילים ייהרגו עבור פוליטיקה מתעתעת ופוליטיקאים נעדרי דוגמה אישית. את החיילים האמיתיים, אגב, ניתן לראות בהפגנות בכל רחבי הארץ.