השבוע שוב נשמע שאון נהמת העדר. הקול הזכיר לחלק מהציבור הישראלי שיש אנשים שבחייהם ובמותם ציוו לנו את הפילוג. מבעד לצליל המאיים של פרסות העדר השועטות אחר יעקב ברדוגו, בואך רחבת ההפגנות המפורסמת למרגלות בניין עיריית תל אביב, מהדהדת באוזנינו המורשת. מורשת רבין. זו לא מורשת השלום. גם לא מורשת הרעות. בואו נעמיד דברים על דיוקם: אי אפשר להמציא מורשת יש מאין. גם רצח פוליטי נתעב אינו יכול להמציא מורשת. גם לא הנצחה גחמנית עדרית, פראית, ודורסנית. להפך.
שליטת השמאל באמצעי התקשורת אפשרה לו מאז ומתמיד לתחוב את הנרטיב שלו לגרונם של המתנגדים מימין. כך הצליחו בעשרות שנות רמייה ושטיפת מוח לשכנע לפחות את הצד הפוליטי שלהם, שבן־גוריון כמפקד ראשי ויצחק רבין כמפקד בשטח פעלו בשם הממלכתיות כשהטביעו את אלטלנה על יושביה. הרצח הפוליטי הראשון בשנת הולדתה של ישראל נצבע בצבעי הקשת, למעט צבען השחור של מודעות האבל. השבר בעם התחיל שם. בתנועה טקטונית שהיו לה ביטויים גם מעל פני השטח. הוא המשיך כאשר בני האור קלטו את בני החושך לבית בוזגלו.
המוארים והנאורים כיבדו את הצ'חצ'חים, בפחונים, די־די־טי ועבודות יזומות. מנחם בגין, שמורשתו המרכזית הייתה אחדות העם ואהבת חינם, אמר פעם שהמהפך התחולל בזכות העניים והמאמינים. אפשר היה לומר בצורה יותר נגטיבית שהמהפך התחולל בזכות המודרים. כור ההיתוך של מה שמכונה כיום "גוש הימין" הוא אותה מורשת של התנשאות, פלגנות, שיסוי, עלבון, דחיקה והדרה, המאפיינת את השמאל הישראלי. רק רוע טהור, שלטון המקדש את האמצעים וכוח פוליטי ללא רסן יכלו להוליד ביטויים כמו: "התותח הקדוש", "קורבנות השלום", "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", "מנשקי המזוזות, עובדי האלילים והמשתטחים על קברות קדושים".
גוש הימין התגבש וצמח בתוך ערוגות השנאה וההדרה של השמאל. הם צדו אותנו בסזון והסגירו אותנו לחבלי התלייה של הבריטים. הם ירו בנו על אלטלנה, אולי אפילו ניסו להתנקש בחיי מנהיגנו שהיה על סיפונה. הם דפקו אותנו במים גם אחרי שהנפנו דגל לבן. הם הדירו אותנו מהקרדיט של הגבורה והתקומה להקמת המדינה. הדירו אותנו מעבודה וממקורות פרנסה. הם התכחשו לעוניינו וסבלותינו בפחונים ובבדונים של המעברות. הם הדירו אותנו מתרומתנו לבניין הארץ, על כבישיה ויערותיה.
הם ירקו על העגלה המלאה שאנו מביאים עם למדנותנו וארון הספרים שלנו. הם דחקו אותנו ממסדרונות המשרדים הממשלתיים, המנגנונים, ההסתדרות, הקיבוצים וקופות החולים. הם לקחו הכל. היינו מיעוט נרמס וגדלנו להיות רוב המתקשה לרמוס. אף פעם לא נרשמו במחוזות הימין תחושות האדנות, הרומסת כל חלקה טובה במתנגדיו הפוליטיים. מעולם לא גייסנו את עוצמת המגף של המורמים מעם. מעולם לא ניקינו את האורוות מנגע השנאה, החשיבות העצמית והתפיסה האנטי־דמוקרטית שדגלה אחד: "לשלטון בחרתנו".
אולי טעינו. אולי היינו צריכים לקיים ועדות חקירה על "הצוללות" שלהם: על אלטלנה, אוסלו, הסכמי הקיבוצים, על בניית המנגנונים הפוליטיים בכספי קופות החולים. אולי טעינו כשלא צנזרנו, פיטרנו, מינינו במקום, החלפנו שיטה, אכפנו, חשפנו לאור השמש וחינכנו מחדש. אבל זאת לא דרכנו. אנחנו לא יודעים לשנוא כמוהם. כשמושיטים לנו יד, ואפילו ממניעים פוליטיים טהורים שמטרתם לגייס קולות בקלפי, אנחנו נוחים לרצות ומיד נמסים מבפנים.
אין בנו את היכולת לגייס אכזריות כלפי חלק מהעם שלנו. אנחנו יכולים לספוג תעמולה שקרית וכוזבת המציגה אותנו כמחרחרי מלחמות, כמורדים וכמסוכנים. אנחנו יכולים להיות חובבי גפילטע פיש ולהכיר בעליונות החריימה של אחינו בני עדות המזרח. לקיים הלכה למעשה את מורשת הרעות ולמות חבוקים כפיינשטיין וברזני. אנחנו יכולים להיות חילונים ולהתחבר רגשית עם בני תורה מבני ברק ומאה שערים. אנחנו יכולים להיות מתנחלים המגורשים מביתם ולא לגרור את המדינה למלחמת אחים. אין לנו את הקילינג אינסטינקט שיש לשמאל נגדנו.
אפילו יגאל עמיר, שצמח בערוגות שלנו, לא פעל משנאה. הוא חשב מתוך נאיביות רומנטית משולבת בפנאטיות דתית שהוא מציל את העם. והוא פעל לבד. לגיונר בודד. אף אחד במחנה הימין לא ניסה לבנות סביבו הילה של גואל, משיח, מושיע ומציל. אף אחד לא חש צורך לרקום סביבו הילת גבורה ולהעלות את האקדח למדרגת "קדוש". זה לא כי אנחנו בימין הרכנו ראש נוכח האבל הכבד שאפף את השמאל, אלא משום שבאמת ובתמים זה גם היה האבל הלאומי והשבר הלאומי שלנו.
ההבדל המהותי בינינו לבין השמאל הינו היכולת הרגשית והנפשית לעשות הפרדה בין פוליטיקה לבין רגש לאומי. יכולנו להתנגד להסכמי אוסלו ולראות בהם איוולת נפשעת, לבקר את הזלזול והביטול של הכאב וההתנגדות לאוסלו, לחוש שלא סופרים אותנו בהיותנו רק "פרופלורים" שעושים רוח, לספוג מכות ואלימות משטרתית קשה בהפגנות (שזו שנחשפת בפנינו כיום היא משחק ילדים לעומתה) - ועדיין לבַכות מרה רצח פוליטי של ראש ממשלה יהודי בידי אחיו היהודי.
במובן מסוים, האבל שלנו על האסון הזה גדול יותר משל תומכי דרכו של יצחק רבין. לא משום שהתאבלנו אף שהתנגדנו לרבין פוליטית, אלא משום שהרצח חתר תחת יסוד מרכזי בהוויה הפוליטית שלנו, תחת המבנה הנפשי שלנו, תחת תסמונת שטוקהולם שאימצנו במשך עשרות שנים. אותו מבנה נפשי הגורם לנו להניף דגל לבן ולוותר על הערכים היקרים לנו כדי למנוע מלחמת אחים. השבוע שוב התכסו עינינו באבק פרסות חותמי העצומה שנקראו אל הדגל, כדי לסלק את יעקב ברדוגו, שנוא נפשם, מאולפני גל"צ. הפעם התואנה הייתה השימוש בשמה המקורי של כיכר מלכי ישראל. ברדוגו תקוע להם בגלי צה"ל כמו עצם בגרון, והם עדיין מאמינים שהצגתו כמחלל קודשי המורשת תסייע להם במסע הטיהורים בתקשורת, שהחל עם השעייתו של אראל סג"ל בתקופת הבחירות.
כאשר מדובר בזעם טהרני ומגויס, שמטרתו להרחיק ממרכז העצבים התקשורתי את אנשי הימין הבודדים שהצליחו לתקוע בו יתד - אפשר לדרוס ברגליים גסות את חופש הביטוי ואת ערכי הדמוקרטיה. הדמוקרטיה הרי אף פעם לא מתה כשרוצחים אותה מהצד הנאור של המפה הפוליטית.
אז לידיעת כל מארגני העצומות, בשבילי, כמו בשביל רבים אחרים, כיכר העיר בתל אביב הייתה ונשארה כיכר מלכי ישראל. יגאל עמיר לא הצליח לגזול אותה מאיתנו. בשנות הרדיפה והנידוי שבהן משטרת המילים והמחשבות של השמאל סרקה במסרקות ברזל צפופים את מי שלא הסכים להתאבל גם על "רצח הדרך", נולדה תרבות חשאית של מעגלים מוקפדים, ששם הכיכר בפיהם משמש נייר לקמוס חברתי.
מי לנו ומי מתחזה. מי מתקרנף ומי עומד בראש מורם על זכותו להתאבל על השבר הלאומי, אבל גם לשלול את הדרך המופקרת שהפילה 1,500 קורבנות חינם. מותר להתאבל על רצח ראש ממשלה ועל שליחת יד איש באחיו, ויחד עם זה למחות נגד הנצחת יתר. מותר להחזיר עטרת כיכר מלכי ישראל ליושנה ואף לתהות בקול על הפגיעה בהנצחת אישים כמו משה בילינסון, שבית החולים על שמו הפך בן לילה לבית החולים על שם רבין, שלא לדבר על תחנת הכוח בחדרה, אורות דוד, על שם שר התחבורה וסגן ראש עיריית תל אביב, דוד שיפמן, שמישהו חשב שבלי כבשת הרש הזו הנצחתו של רבין לא תהיה בולטת ושלמה מספיק, ושינה את שמה לאורות רבין.
מותר למחות נגד בולמוס ההנצחה, ונגד השימוש הפוליטי הנלוז והשקרי באירועים שקדמו לרצח כתעמולה עקבית וכוזבת נגד ראש הממשלה הנוכחי, שהעז לנצח בבחירות באותו לילה מר ונמהר שבו השמאל הלך לישון עם שמעון פרס וקם בבוקר לעידן בנימין נתניהו. מותר למחות גם באמצעות סירוב לקבל את שינוי שמה של הכיכר החבוטה, שידעה אירועים רבים מלבד רצח רבין. זהו אקט קטן וסמלי לעומת סירובו של בן־גוריון להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה במדינת ישראל, כפי שזה הורה בצוואתו.
