נותני השירות צריכים לעבוד במסירות, לא להוציא לנו את הנשמה

ביום הנורא ההוא רצתי לתוך בית החולים אחרי קבלת בשורה שאני לא מאחלת גם לרשעים מרושעים. שאלתי את הגברת במודיעין איפה יושבת ד"ר מומחית שקבעתי אליה תור דחוף. היא הצביעה בעייפות וטסתי למעלית. הדלת נפתחה־נסגרה־נפתחה. אפילו המתג שהבהב בשביל לבשר שהמעלית יורדת, התבלבל. המעלית עלתה עוד קומה ועוד אחת, עד שהגיעה לקומה העשירית. נעשה חם ודחוק. נשמתי בקושי מבעד למסיכה. עד שהגעתי לקומה הנכונה, הפקידה הפנתה אותי למכשיר קבלת מספר בתור. וידאתי שאני במקום הנכון, אמרה שכן. 26 אנשים המתינו לפניי רק בשביל להגיע להחתים את הטופס אצל הפקידה.

כשהגיע תורי, הפקידה אמרה: "אה! את צריכה אל ד"ר מומחית? היא לא יושבת פה. היא בקומה 2. חבל שחיכית". "חבל" היא אמרה לי אחרי שחיכיתי לה במשך 35 דקות. טסתי אל החדר של ד"ר מומחית, שחברינו המשותפים סיפרו לי עד כמה היא נהדרת. הקשתי בדלת וביקשתי להיכנס. הסברתי באופן תמציתי שהוטעיתי על ידי אנשי צוות אחרים, ולכן איחרתי. אני לא חושבת שזה בסדר שאיחרתי. באמת שלא. אני תמיד מקפידה להגיע בזמן, אבל פה לא יכולתי לדעת שאני מתייבשת בהמתנה במקום הלא נכון. בתגובה, היא אפילו לא הרימה את העיניים מהדפים שלה. "לא מעניין אותי. תקבעי תור ליום אחר", אמרה. כאילו מלמעלה, הגיע חברנו המשותף, גם הוא רופא, כדי לוודא שהכל בסדר. היא חייכה חיוך רחב ואמרה במתק שפתיים: "בדיוק חשבנו יחד שכדאי שכרמית תקבע זמן ליום אחר". פתאום היה לי שם. פתאום היא טרחה להסתכל לעברי. מי את ומה עשית לקרחון שישב פה מולי לפני שנייה, חשבתי בלבי. הסתכלתי עליה וידעתי שאליה לא אחזור לעולם.

כשחזרתי הביתה, סיפרתי לילדים על המפגש איתה. "מה אתם מציעים לי לעשות?", שאלתי. "עזבי", ענו בדואט, "לא יצא לך כלום מזה שתתלונני". אני מסרבת לקבל את הרעיון שגדלים פה ילדים שלא מבינים שנותני שירות - בין אם הם רופאים, מכונאים, מוקדנים, מוכרים בסופר או שרים בממשלה - לא עושים איתנו חסד. יש לילדים האלה מסלול ארוך לעשות פה, במדינה שלנו. מדינה שיש בה הרבה מאוד אנשים טובים וחרוצים, אבל גם הרבה מאוד אנשים עם ראש קטן־קטן, כאלה שעושים טובה שהם קמים בבוקר.

אז איתרתי את כתובת הדואר האלקטרוני של אותה ד"ר מומחית וכתבתי: "שלום ד"ר מומחית, שמי כרמית, וזכיתי לבקר במרפאתך. אני לא מחפשת חום או אמפתיה, וגם לא חברויות חדשות, אני כן מבקשת ממך שתנסי לגלות יותר סבלנות. את רופאה, עבדת קשה כדי להגיע למעמדך, אבל זה לא יכול בשום אופן לבוא על חשבון קשב ואנושיות. אף אחת לא מגיעה אלייך כי בא לה. נשים מגיעות אלייך כי הן צריכות במקרה הטוב ומוכרחות במקרה הרע. אנא ממך. נסי. את בוודאי יכולה". הקראתי לילדים את הנוסח. מההבעה שלהם היה נדמה לי שהם כבר מוכי תבוסה. שהם לא מאמינים שמשהו יכול להשתנות.

***

"אני מיואש. מיואשששש", אמר לי י'. העיניים שלו נראו לי גדולות, אדומות ועגולות מהרגיל. השי"ן שלו שרקה, ומהנייד שלו בקעו צלילים רועשים. "שלום, אנא המתן ותיענה לפי התור. נציגינו עסוקים בפניות קודמות. מיקומך בתור: שלא תדע מצרות". כבר הכנתי מילות ניחומים, ואז הפציע לרגע כמו קרן שמש נציג השירות. מהר מאוד הגיעו העננים. הנציג אמר: "אני כבר חוזר אליך", וי' נמק מחדש אל תוך הצלילים וההבטחה הבלתי ממומשת. חלפה שעה, חלפו שעתיים. בסוף חלה תפנית מרעננת: השיחה התנתקה.

רק ביום למחרת חזרה אליו נציגת שירות מהחברה. לי' היו ציפיות מאוד נמוכות, כך שגם כשהבטיחה: "אבדוק ואחזור אליך", חשב שלא יקרה כלום, ואכן כך היה. לא קרה כלום. ברגע הזה קרה קסם. הילד שילדתי הקיש משהו במחשב. הוא הוציא מספר טלפון, צלצל, ושמעתי אותו מבקש את המנכ"לית. הוא הציג את עצמו יפה, אמר לה: אני מבין שאת עסוקה, אבל גם אני עסוק. אני לא יכול או צריך לחכות לכם על הקו יומיים. אתם נותני שירות, אז בבקשה תתנהגו בהתאם.

י' הבין את מה שהדורות שלפניי לא הבינו, ומה שאני מפנימה עם הזמן: לא באמת צריך להתחנף ולהתיידד עם פקידים ופקידות רק בשביל לקבל את מה שממילא מגיע לנו. מידת טוב הלב שלהם לא רלוונטית. מידת הרצון הטוב שלהם לא רלוונטית. מה כן רלוונטי? העובדה שעליהם לבצע את משימותיהם. אם בא להם גם להוסיף חיוך – זה תמיד טוב. אני מבטיחה לתת אחד בחזרה. אבל קודם כל, לא להוציא את הנשמה ללקוחות. לעבוד במסירות, קוראים לזה.

קריאה ראשונה

ליידיש לא היו חיים קלים. הסופרים הקלאסיים כמו מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וי"ל פרץ, שתיארו עולם שלם על ידי הומור עממי, תבונה ועומק פסיכולוגי, פינו את מקומם לתפיסה שלפיה היידיש היא ז'רגון, שפת בדיחות וקללות. בשנים האחרונות מצטרפות זו לזו עוד ועוד יוזמות שבאות לומר: העניין ביידיש צריך לבוא יחד עם העניין בערבית יהודית ובלדינו, כחלק מפסיפס שכמה מחלקיו היו חסרים בישראל. ספר הילדים "חדר הפלאות של סבתא מאשה" נועד לחשוף את הילדים ליידיש, והוא עושה את זה בחן רב בסיוען של סבתא מאשה ונכדתה יעלי. כשיעלי מגיעה לבקר את סבתה ב"חדר הפלאות" שבדירתה הצנועה, היא מבחינה בכך שסבתה כותבת באותיות עבריות, אבל המילים אינן רגילות. כאן מתחילה הרפתקה אינטלקטואלית בעקבות שפת הסתרים של סבתא מאשה תוך תהליך יצירה של השתיים, והקוראים הצעירים שותפים לו. יחד הן רוקמות בובה וזיכרונות. "החוטים הפרומים הם כמו הזיכרונות שלי, אין להם סוף. הזיכרונות מתגלגלים בראשי שוב ושוב, נמשכים והולכים איתי לכל מקום", מסבירה סבתא מאשה. הספר שזור איורים נעימים ומלאי הבעה וביטויים מוכרים ביידיש. לצד סיפור של שימור הזיכרון, מתהווה בו סיפור על קשר בין־דורי מקסים ורך. 

"חדר הפלאות של סבתא מאשה" מאת איריס ארגמן. איורים: יעל אלברט.

הוצאת המרכז להנחלת שפת היידיש ותרבותה ע"ש מקס וטובי פרידלנד במכללת לוינסקי לחינוך. מגיל 6 ומעלה.

מחיר: 70 שקלים

בדק בית

האתר KITS הוא חגיגת נגרות לילדות ולילדים שמבקשים לגלות את רזי מלאכת העץ ולבנות פרויקטים בבית: לוח גירים, מבוך גולות, קסילופון, עגלת צעצועים ועוד. עוד באתר: כלים מומלצים לילדים, עמדת עבודה בטיחותית ושיעורי נגרות למתחילים בחינם. היוצרים דן שרון, מעצב סביבות למידה למערכות חינוך, והנגר האמן יניב מלץ מציעים מגוון פרויקטים מותאמים לרמות וגילים שונים להכנת מוצרים שימושיים לבית או משחקי עץ. הקיטים מגיעים בשתי גרסאות לבחירה: בנייה או הרכבה. כאשר בוחרים בהרכבה, מקבלים את כל החלקים מוכנים, כלומר משויפים וקדוחים, כך שמלאכת החיבור מצריכה שימוש בפטיש, מסמר ודבק. גרסת הבנייה מגיעה עם חומר גלם והוראות מדידה וחיתוך העץ. בגרסה הזו, הכנת מוצרים מצריכה מיומנויות כגון ניסור, קדיחה, שיוף וכו'. גרסת ההרכבה של הערכה לבניית מנורת שולחן למשל, מתאימה לילדים מגיל 6 ועולה 108 שקלים, וגרסת הבנייה מומלצת מגיל 9 ועד חטיבת ביניים ועולה 92 שקלים. הכל כמובן בהשגחת מבוגר, בפעילות נהדרת לכל המשפחה.