שעה ששורות אלו נכתבות, איני יודע עדיין מי ניצח בבחירות בארצות הברית. למרות שאיני דתי, ואיני פוקד את בית הכנסת, התפללתי לניצחונו של טראמפ, הגם שלא אתאבל אם ביידן ייבחר בסופו של דבר. התפללתי מסיבה פשוטה: טראמפ, חרף מגרעותיו האישיות והתנהלותו המוזרה, היה הנשיא האמריקאי הטוב ביותר לישראל מאז הנשיא טרומן שבניגוד לכל יועציו, הכיר במדינת ישראל הצעירה ב־1948. בעיניי, שני מהלכים של טראמפ, מתוך שלל מהלכים שנקט שהיטיבו עם מדינת ישראל, מציבים אותו בכותל המזרחי של תפארת מדינת ישראל. בתחום הביטחוני: ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן; בתחום המדיני: ההכרה בירושלים כבירת ישראל. אלו מהלכים, שלהערכתי, ביידן לא יבטל אם ייבחר לנשיא.
אחד הסקרים שנערכו לאחרונה בארץ מצא כי 54% מכלל האוכלוסייה תמכו בטראמפ, ורק 21% תמכו בביידן; אבל בפילוח בין אנשי ימין לאנשי שמאל הממצאים היו אלו: מבין אנשי ימין 77% תמכו בטראמפ, ורק 7% תמכו בביידן; לעומת זאת, מבין אנשי השמאל 45% תמכו בביידן ורק 22% תמכו בטראמפ. במשאל שנערך ביום הבחירות בערוץ הספורט (כנראה בין חובבי כדורגל), למעלה מ־70% תמכו בטראמפ ורק 12% בביידן. ועולה השאלה: מדוע השמאל הישראלי במובנו הרחב, עם שוליים מהמרכז (לא הפוליטי הצר של מרצ), לא תומך בטראמפ שכל כך היטיב עם ישראל במשך ארבע שנים? זאת תופעה משונה ומוזרה. היא אומנם משקפת דעת מיעוט, אך מעוררת סקרנות ורצון לעמוד על סיבותיה.
אני רואה שלוש סיבות מרכזיות לתופעה:
הראשונה קשורה לנתניהו. זהו הקשר האינטימי בין טראמפ לנתניהו, ההבנה ההדדית ביניהם, התמיכה הבלתי מסויגת של טראמפ במדינת ישראל בראשותו של נתניהו. זהו דרך אגב קשר שנתן למדינת ישראל עוצמה מדינית בלתי רגילה, והעמיד את נתניהו בשורה אחת עם "גדולי עולם". קשר כזה, אם ביידן יהיה נשיא, בוודאות לא יהיה. לדעתי זאת תהיה אחת האבידות המדיניות־אסטרטגיות הגדולות של ישראל, כשטראמפ יסתלק מהבמה. ולכן, כל השנאה לנתניהו הופנתה גם כלפי טראמפ, מה עוד שכל התנהגותו נגדה את הפוליטיקלי קורקט הקדוש. כאשר בודקים את כינויי הגנאי שהוטחו בטראמפ, מוצאים שרובם כאילו נלקחו ממילון "נאצות ביבי", למעט הביטוי "בור" שהודבק לטראמפ. טראמפ הפך להשלכה של שנאת ביבי, ובגדול. אם נתניהו הוא אסון למדינה, הרי טראמפ הוא אסון לעולם.
השנייה קשורה לסכסוך ולפלסטינים. טראמפ היה הנשיא האמריקאי הראשון שדילג בקלילות מעל הסוגיה הפלסטינית על מנת לקדם יחסי שלום ונורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. זאת תוך שהוא יודע לנצל את ההזדמנות של המצב האסטרטגי החדש שנוצר בעולם הערבי מול איראן. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שלא רץ לחבק את הפלסטינים, שלא בא חדשות לבקרים לישראל בדרישות למחוות לפלסטינים. כל אלו היו כמדקרות חרב בלב השמאל הישראלי. בהשוואה לאובמה, טראמפ נתפס כעוין לפלסטינים ולכן כאויב השמאל.
השלישית קשורה להשקפת עולם. טראמפ נתפס, ובצדק, כמייצג הגישה השמרנית מול הגישה הליברלית המתקדמת (הפרוגרסיבית) השמה את הדגש על זכויות הפרט על פני זכויות הקולקטיב; המעדיפה את "האחר", הרוצה עולם ירוק והנלחמת בעוז נגד התחממות כדור הארץ ועוד.
כל אחד יכול, כמובן, להוסיף את סיבותיו האישיות.