עירייה טובה עדיפה על המשרד הממשלתי המוצלח והיעיל ביותר. הייתי גם פה וגם שם. כיהנתי כראש עיריית ירושלים בשתי קדנציות למשך כעשר שנים וכשר בכמה וכמה משרדים - שר לענייני מיעוטים, בריאות, תקשורת, תעשייה מסחר ותעסוקה, אוצר, ובסוף הדרך גם כראש הממשלה. יש מעט אנשי ציבור שצברו ניסיון מגוון מהסוג הזה בחיים הציבוריים שלנו, לדורותיהם.
כראש עירייה נקלעתי לאחת התקופות הקשות בתולדות ירושלים. במשך שנים, בזמן האינתיפאדה השנייה, הייתה העיר במרכז פעילות הטרור הרצחנית וחסרת הרחמים. כבר באותם ימים היה ברור לי כי יש הבדל מהותי בין הנהגת עיר להנהגה הארצית, בין שמדובר באחריות למשרד ממשלתי ובין שבראשות הממשלה. במובן מסוים, עירייה היא ממשלה בזעיר אנפין. כשמדובר בעיר גדולה כמו ירושלים, שמספר תושביה מתקרב כיום למיליון - כ־10% מכלל תושבי ישראל - זו כמעט ממשלה לכל דבר.
נוכח הכישלון המדהים של הממשלה, העוסקת במדינה כמסגרת כוללת, אני שואל עצמי אם מלכתחילה לא היה נכון להפקיד את הטיפול בקורונה בידי הרשויות המקומיות, ולהעניק לראשיהן את הסמכות להגדיר את הכללים, לקבוע את הנהלים ולהפעיל - בכל מקום בהתאם לנסיבותיו - את מערכות החיים השונות בתחומי החינוך, המסחר, התעשייה, התרבות, הפנאי, המסעדות. או בקיצור - בכל תחומי החיים.
אני לוקח את ירושלים כדוגמה, הואיל ואני מכיר את העיר הזו טוב יותר מכל עיר אחרת, ובוודאי טוב יותר ממקבלי ההחלטות ברמה הלאומית.
ראשית, צריך להבין את מורכבותה של העיר. ירושלים שונה משאר ערי ישראל בגודלה העצום (במונחים ישראליים) ובגיוון יוצא הדופן של אוכלוסייתה. זוהי העיר היהודית הגדולה ובעת ובעונה אחת גם העיר הערבית הגדולה ביותר, העיר החרדית הגדולה ביותר, וגם העיר שיש בה הכי הרבה תושבים מהציונות הדתית.
בירושלים למעלה מ־250 אלף תלמידים, ומערכת החינוך שלה מייצגת את כל הזרמים הקיימים בחינוך הישראלי. יש בה הרבה בתי ספר השייכים לזרם הממלכתי, הממלכתי־דתי והחרדי, ומערכת החינוך של המגזר החרדי מגוונת ומפוצלת מאין כמוה. יש בה בתי ספר, סמינרים, בתי מדרש של החסידויות למיניהן, וכמובן בתי ספר של הציבור הליטאי, שהם שונים לגמרי גם בתוך העולם החרדי. בתי הספר הערביים גם הם שונים זה מזה בזיקות שלהם וגם בגיוון שבין מוסלמים לנוצרים.
אוכלוסיית הרווחה בירושלים היא הגדולה ביותר בישראל. מספר הילדים החיים בה מתחת לקו העוני הוא הגדול במדינה. רובם יהודים, לא מעט מהם ערבים. לצד זה ירושלים היא מרכז אקדמי מוביל לציבור החילוני וגם החרדי, היא מהווה מרכז של מערכות הבריאות, והיא גם מוקד השירות הממשלתי ורבים מעובדיו. כך שירושלים היא תשקיף חד וכמעט מדויק של הבעיות שמדינת ישראל צריכה להתמודד איתן, במיוחד בימים אלה.
ההבדל המהותי בין הנהגת עיר להנהגת מדינה, או הנהגת המוסדות הממלכתיים, טמון ברמת ההיכרות עם הבעיות האמיתיות והיומיומיות של האזרחים. במשרד ממשלתי בעיותיהם מוכרות ככותרות, נושאים. בעירייה מכירים את הבעיות דרך המצוקות של האזרח. אזרחים לא פונים לממשלה כדי לשטוח בפניה את מצוקותיהם, לחלוק איתה את הקשיים, להניח לפתחה את הסבל הכרוך בהתמודדות שלהם עם מחסור, אבטלה, עבריינות אלימה ועוד.
הכתובת שלהם כמעט תמיד היא העירייה. הממשלה היא מושג, העירייה היא משהו מוחשי, כתובת, אנשים מוכרים שאפשר לפנות אליהם, להתלונן בפניהם, לצפות מהם למענה ובמקרים רבים גם לסיוע שמשנה איכות חיים.
אין כמעט תחום שבו עירייה טובה לא יודעת לתת מענה ראוי, מוצלח ויעיל יותר מזה שהמשרד הממשלתי האחראי על התחום יכול להציע.
כללי ההתנהלות של מערכת החינוך נקבעים אומנם על ידי הממשלה, אך מי שמנהלת אותה בפועל, מכירה אותה לפרטי פרטים, יודעת לזהות את מצוקותיה ויכולה לתת מענה לצרכיה היא הרשות המקומית. כך גם ברווחה: המשרד מכיר את הנושא, אך העירייה מכירה את האנשים. העובדים הסוציאליים שבאים במגע יומיומי עם האזרחים עובדים בעירייה ומייצגים אותה מול התושבים. כך גם בתרבות, בספורט, בפיתוח ובבנייה, בתעסוקה ובבילויים בשעות הפנאי - בכל הנושאים שמגדירים את איכות החיים במדינה.
מי שמכירות היטב את המבנה הקהילתי ואת האוכלוסיות השונות, מי שמכירות את השכונות ואת ההבדלים ביניהן, מי שמכירות את הפעילים החברתיים ואת העמותות, את הדפוסים של קשרי הגומלין והסיוע בתוך הקהילות ואת המרכיבים המעצבים את אורח ואיכות החיים שלהן - הן הרשויות המקומיות. הרשויות גם קרובות לאזרח פיזית, ולכן יש להן עדיפות מכרעת ביכולת להגיע למוקדי המצוקה, לזהות אותם ולסייע להם, וגם לכפות עליהם דפוסי התנהלות שונים.
מכל הטעמים הללו - הדבר הטבעי ביותר היה להעביר את האחריות לטיפול במשבר הקורונה לרשויות המקומיות. לא לארגון ארצי שעלול להתחרות עם משרד הבריאות או עם ועדת הקורונה, אלא לכל רשות מקומית בנפרד.
כפר סבא וראש העירייה רפי סער הוכיחו שהעירייה יודעת לטפל בתושביה הרבה יותר טוב מהממשלה. ירוחם וראש העירייה טל אוחנה הוכיחו שהם יעילים לאין ערוך מכל המומחים של הממשלה. לא הצגות התיאטרון של נתניהו הפכו את ירוחם לעיר ירוקה. טל אוחנה עשתה את זה. כי היא ראש עירייה שמכירה את תושביה ואת צרכיהם, והיא מדברת איתם בגובה העיניים ולא בגובה המצלמות של ערוצי הטלוויזיה.
אין לי ספק שהמפתח לטיפול יעיל במגיפה מצוי בידיהם של ראשי הרשויות המקומיות. כל רשות והנסיבות שלה. כל יישוב והצרכים שלו, אורח החיים שלו, הצפיפות שלו, והאמצעים שיועילו לו לצמצם את ההדבקה ולהביא את התושבים לשיתוף פעולה מועיל ומוצלח. ערב הסגר השלישי, שאת פעמיו אני כבר חש, אני קורא לראשי הרשויות במדינה לאחד כוחות בדרישה תקיפה מהממשלה להעביר להם את הסמכויות כדי להגדיר את כללי ההתנהלות בכל תחומי החיים: פתיחת בתי הספר, פתיחת עסקים, מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע.
מהר מאוד יתברר שיש לקורונה מענה יעיל. הוא לא יהיה מוחלט עד שיהיה חיסון, אם וכאשר. אך בינתיים הרשויות יידעו לתת מערכת ניהול מתאימה. החיסרון היחיד של המתווה הוא שנתניהו לא יצטרך להופיע ערב־ערב, בשיער סגול ומבט נוקב בעיניים, ולספר כיצד הוא מלמד את מנהיגי העולם להביס את המחלה. בעצם, גם זה יהיה יתרון.