בשבוע שעבר תיארתי כאן את רשמיי מביקור בדובאי. זר המבקר שם מתקשה לא להתפעל מן ההישגיות, החוק והסדר. יישות חזקה שהולכת ונבנית במדבר, ותושביה שבעי רצון, אף שיסודות הדמוקרטיה, כמו בחירות חופשיות או הפרדת רשויות, אינם מתקיימים שם.
כמה חברים תהו, כיצד אפשר להתרשם לטובה ממדינה שבה חירויות האזרח מצומצמות. גם חופש הביטוי והזכות להתאגדות פוליטית אינם משגשגים שם. יעיד אחמד מנסור, 51, פעיל זכויות אדם, שנדון ב-2017 לעשר שנות מאסר בארצו, על עבירות שבחברה מערבית אינן מגיעות אף לפתיחת חקירה: ביזוי יוקרתה של המדינה וסמליה, והפצת מידע כוזב ברשתות החברתיות.
התשובה לכך אינה ניתנת על רגל אחת, ואיחוד האמירויות איננה בהכרח עיקר הדיון. אבל מה שנבנה שם בתוך תקופה קצרה עשוי לעורר מחשבות טורדניות על מעמדה של הדמוקרטיה בעולם, והאם כיום, בראשית המאה ה-21, היא עדיין הערך העליון שאליו שואפים ההמונים באשר הם. ראו את התמיכה הרחבה לה זכה דונלד טראמפ. עשרות מיליוני מצביעים נתנו את קולם לנשיא שבועט בערכי היסוד שעליהם קמה המולדת. במצרים, בעיראק, במרוקו, ברצועת עזה, ואולי גם בסין ובאוקראינה, מעטים יגידו לכם שהם משחרים לדמוקרטיה תחילה. עוד לפני זכות הבחירה, הפרדת הרשויות וחופש הביטוי, הם ישתוקקו למשהו אחר. נגדיר אותו, לצורך הדיון, חיים בכבוד. ואותו, ראו זה פלא, מעניקה לאזרחיה מדינה בלתי דמוקרטית בעליל.
אמנת השבט
איחוד האמירויות קיבלה את עצמאותה מידי בריטניה רק לפני 49 שנים, אבל מודל השלטון הנהוג בה נוצר אף לפני הופעת האיסלאם. זו השיטה השבטית לניהול חברה, והיא מבוססת על אמנה בלתי כתובה בין ראש השבט לנתיניו. האמנה קובעת, כי הוא ידאג למלוא מחסורם, ובתמורה הם יעניקו לו נאמנות מלאה. כאשר תתעורר בעיה, יפנה הנתין בצנעה לראש השבט, או למקורביו, ישטח בפניהם את הסוגיה, ויסמוך על ההנהגה שתביא לו מזור. הלך השליט לעולמו, יוחלף בידי בנו, או בידי היורש הזוכה בקרב המשפחה ללגיטימציה יותר מכולם. במשיחתו לתפקיד, יבואו נציגי המשפחות החשובות לאוהלו, ויביעו בו אמון. טקס שבועת האמונים נהוג בחברות השבטיות עד היום.
כך התנהלו החיים אלפי שנים במדבריות ערב. בלי פסקי הלכה וללא קלפיות. על יסודות השיטה הזו מתנהלות היום נסיכויות המפרץ. חלקן אמנם לקחו לעצמם גם דפוסי שלטון מערביים, למשל פרלמנט נבחר, או מנגנון מודיעין מפותח, אבל השיטה הישנה שרירה וקיימת. אותה אמנה בלתי כתובה, ואותו עיקרון שהכל נשאר במשפחה.
מיליון אזרחיה של מדינת איחוד האמירויות יודעים היטב כיצד נראית דמוקרטיה מערבית. זו אוכלוסייה משכילה ומעודכנת. הם חשופים לשיח הליברלי ברשתות החברתיות, הודות לזרים, ובביקוריהם בחו"ל. אבל איני בטוח שהם משתוקקים לדמוקרטיה הזו. הם מאושרים בחלקם וסבורים כי הריבון שלהם טוב ומיטיב. אמנם זה יכול להשתנות בכל רגע, ועדיין, איחוד האמירויות העניקה לאזרחיה ערך אחר, כנראה חשוב עבורם מערכי הליברליזם המערבי. הביטחון לאחוז במישרה טובה, לקיים את עצמך ואת משפחתך, ליהנות מעידוד והכרת תודה מן המנהיג, לשאוף להצלחה וגם להגיע אליה.
שאר תושבי הנסיכות (כשמונה מיליון) הם מהגרי עבודה, רובם ממזרח אסיה. נכון, רובם חש כאזרחים סוג ב', ומיעוטם אף חווה התעללות מצד מעסיקים מקומיים. המצליחים ובעלי התפקידים שבהם בוודאי זוכים למעקב והשגחה, שמא יקומו על המשטר לכלותו. אבל בהיסטוריה של הנסיכות, הזר הוא גם ידיד. הוא הזדמנות. כמיליון הודים חיים באמירויות. תפגשו אותם בשני מגזרים רחוקים זה מזה. מצד אחד נהגי מוניות. מצד שני מפתחי תוכנה ומומחי הייטק. כולם עזבו מרצונם הטוב חברה דמוקרטית ובאו למדינה בלתי דמוקרטית. מרגע שעשו כן, שידרגו את רמת חייהם.
סעודיה כמשל (הפוך)
אין בכך כדי להלל את אמנת השבט. מי רוצה לחיות במדינה שבה אסור למתוח ביקורת על השליט. אבל האמירותים, כמה שזה יישמע מוזר, מעריצים את שליטיהם. הם משוכנעים בכנותם ובחתירתם להיטיב עם הציבור. יש להם הוכחות. הכלכלה שלהם, שגדולה פי שישה מזו של מדינת ישראל, היא מודל למדינות בעולם כולו. עבור מי חתרו השליטים להישג הזה, אם לא למען האזרח הנאמן.
כוחה של האמנה יפה, כל עוד הריבון אכן נוהג בכבוד בבני שבטו, דואג לעדה ומצליח לספק את מחסורה. יום אחד, כאמור, עלול לעלות יורש שיבעט במסורת. הוא יחליף את הדאגה הכנה לנתין בביטויים שונים של מוסר ירוד, או סתם ייכשל במשימתו לספק את צרכי הקיום של ההמונים. כמו שקרה לסעודים עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ואף לפני שנחת על כיסאו. המשפחה ניכסה את ההון לעצמה, והפקירה אזרחים רבים לעמוד לגורלם.
איחוד האמירויות איננה כסעודיה, אלא מקרה נפרד. היא מעבדה לדמוקרטיה ואנטי דמוקרטיה. ניסוי סוציולוגי מדברי במבנה היחסים בין ריבון להמון. שליטיה אוחזים בידיהם עוצמה רבה, ואין שומרי סף שימנעו מהם לנצלה לרעה. הניסוי המעבדתי הזה מעורר מחשבות טורדניות על מעמדו של ערך החירות. האדם ראוי לחופש, זה נכון. להגיד מה שעל לבו, לצעוק כשכואב לו, להצביע על עוולה. אבל מי אמר שחירות הביטוי היא החשובה לו מכולן. אולי זכות הקיום בכבוד דחופה יותר. בדמוקרטיות המערביות, באמריקה למשל, לאזרח יש זכות להציב בימה במרכז העיר ולגדף את מנהיגיו. אבל אם ירעב ללחם, האם תבוא המדינה להושיעו? באיחוד האמירויות, אחד כזה ייאסר עוד לפני שיבטא את מילת המחאה הראשונה שלו מעל אותה בימה. אבל סביר שיהיה משכיל, ויטפס אליה בהיותו שבע.
יבואו חסידי הדמוקרטיה המערבית ויגידו: החירות היא מנוע צמיחה. היא מעודדת חופש מחשבה, מאפשרת יצירה, ובכך מחוללת מצוינות. מי שהמדינה אינה בולמת אותו מלחשוב, יעז ויצור. לעומת זאת, כשהמדינה מעל לכל, אזרחיה מפוחדים, מאולפים לפעול רק בפקודת הריבון, הכיצד יצעידו את המשק קדימה. אין זה מקרה, שמאירופה ומארצות הברית, שם נולדו הדמוקרטיות המערביות ושיגשגו, יצאו גדולי הממציאים, בחירי האמנים והכלכלות היציבות ביותר לאורך מאתיים השנים האחרונות. בעולם שנחלק לדמוקרטיות ודיקטטורות, היה ברור לכולנו היכן מוטב לחיות.
איחוד האמירויות מאיימת לשבור את השיטה. מהיכליה עולה אמנם קול פוליטי אחד בלבד, קולם של האמירים, ועדיין, בבואכם לשם, תפגשו חברות סטארט אפ מקומיות ועידוד ליזמות וליצירה. מערכת החינוך מטפחת השכלה. כלל האזרחים חיים ברווחה (לעתים עד לכדי יצירת שומנים), ומי שנבצר ממנו לכלכל את עצמו, המדינה תסייע לו בחינוך, בדיור ובשירותי בריאות. היא גם תעודד רכישת שפות ופתיחות לעולם הרחב. ענפי הטכנולוגיה אינם מפותחים דיים, אז הם רכשו מוחות, כמו שהם קנו את מיזם הגשושית למאדים ואת תכנית הגרעין להפקת חשמל. בתוך כמה שנים הם עשויים להדביק גם את הפער הזה.
מבקר זר המתהלך שם ברחובות, יבחין מיד בניקיון. הרחובות מצוחצחים כחלונות ראווה. אפשר לטעון בציניות, כי מהגרים בשכר עבדים ניקו אותם. בהחלט ייתכן. אבל המרחב הציבורי אינו עומד לבדו. הוא חלק ממציאות חיים אמירותית השואפת לאסתטיקה ומעניקה לאזרח תחושה שיש בעל בית, וכי אינו מזלזל ברווחתו, אף בפרטיה הקטנים ביותר. יש שיסלדו גם מעיצוב הבנייה, אבל איש לא יוכל לומר שהקו הארכיטקטוני של דובאי איננו נקי. שוטרים בקושי נראים ברחובות, אבל הביטחון האישי גבוה. כאשר הסדר הטוב והדאגה מגיעים מלמעלה, הם מופנמים עד לאחרון מהגרי העבודה. לא תמצאו, למשל, נותן שירות שאינו לובש מסיכה. נהגי מוניות יפעילו מונה אם תבקשו מהם ואם לא. בבואכם לבית הקפה, לא תצטרכו לנחש, האם השולחן נוקה ממגע ידם של יושביו. הודעה על חיטויו תחכה לכם בדמות כרזה על השולחן.
אז נכון, איש אינו ערב לאמירותים, כי מחר תמשיך השמש לזרוח, וכי אמנת השבט תיושם כראוי לאורך הדורות. אין כל ערובה, כי שליטיהם לא יגנבו את הקופה. אבל מי מבטיח לאזרח במדינה דמוקרטית את קיומו החומרי ואת עתיד ילדיו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל