מה עובר בימים האלה בראש של בכירי הליכוד, האם הם לא מבחינים שהם מובלים לתוך מבוך קטלני? מי כמוהם, פוליטיקאים משופשפים, לא זקוק היה לניצחון המסתמן של ג'ו ביידן בארה"ב כדי להבחין כיצד הליכוד הולכת ומאבדת את כל הקלפים. עוד חילופי האשמות עם בני גנץ, עוד התקפה על היועמ"ש והפרקליטות, עוד סגר. המוניטין הוכתם, אמון הבוחרים מתרסק, דלק השלטון הולך ואוזל.
כמו בסרטים המצוירים, הליכוד טסה מעבר לצוק אבל לא מביטה למטה, לא קולטת שהיא בדרך לתהום. המנהיג הנערץ ממשיך ללוש את בכירי המפלגה לצרכיו האישיים, והם ממשיכים לשתוק. אומנם מגלים סימני עצבנות, אבל עדיין נותנים לו לתמרן כרצונו. דווקא הסגר השני שלא הוביל לשום מקום, ממחיש עד כמה הליכוד והממשלה נתונות בצבת של כישלון ידוע מראש. ממשלת הטרפוד ההדדי שפגשה את הקורונה. אלו נסיבות טרגיות לכולנו, איזה גורל ידוע מראש למי שמוביל את הממשלה, במיוחד לאחראי הראשי - בנימין נתניהו.
עוד לפני המגיפה נתניהו לא הצליח להביא את הסחורה, מכונן ממשלת מריבה ושיתוק משום שהוא רב עם אביגדור ליברמן ושונא את נפתלי בנט. אבל הנגיף לא הולך לשום מקום, ודפוס הכישלון הופך בכל יום מוחשי ומתסכל יותר. אנחנו זקוקים למנהיגים בעלי חזון, שמנותקים ממניעים זרים. אבל מי שמוביל אותנו ואת הליכוד עסוק רק בצרות האישיות שלו. הוא נכשל בהקמת מנגנון ממשלתי מתפקד, אבל חמור מכל - הוא לא מאמץ את השיטה היחידה שיכולה לעבוד: רמזור קפדני וחמור.
מכיוון שגורלו האישי נתון בידי החרדים, הוא לא מעז לסגור את מי שמידבק. מאפשר צפצוף מוחלט על כולנו בתלמודי התורה ודומיהם. התרסה על החוק, על הבריאות והפרנסה שלנו. לכן המסלול ברור: עוד סגר, עוד סבל, עוד חרדה לכולם, עוד ועוד עצמאים שהתרסקו להם החיים. הם ואנחנו זוכרים ומבינים, הרוב יסיקו את המסקנות לקראת הבחירות.
זו בדיוק הסיבה לכך שבנט המריא בסקרים, וימשיך להצליח אלקטורלית ומפלגתו אולי תחליף בהמשך את הליכוד כמפלגה הגדולה ביותר. כולם רואים שאכפת לו, מבינים שיש אלטרנטיבה שפויה לביצה המסואבת שבראשה עומד נתניהו. פוליטית, מלכוד הקורונה צריך היה לגרום לנתניהו להמתין עד לסוף הקדנציה, אולי עד אז ישכחו את האסון שהוא ממיט עלינו. אבל הוא לא יכול, כי השעון האישי שלו מתקתק. מנסה למנוע רוטציה בכל מחיר, בונה על חקיקה שתחלץ אותו מהמשפט. לכן ראש המפלגה יוביל את הליכוד לבחירות בחודשים הקרובים, עמוק בתוך הקטסטרופה האלקטורלית של המגיפה.
לכן מפלגת השלטון תעבור בהכרח דיאטה דרמטית. מי יודע כמה חברי כנסת היא עוד תשיל מעצמה. עוד מעט, כשהמשפט יתחיל לצעוד, כשרבים נוספים יפוטרו או יפשטו את הרגל, כשייגמרו הרזרבות של האוצר, האסון האלקטורלי רק יתעצם. פתאום מתחילים להבין בליכוד שנתניהו הוא לא הפתרון, הוא הבעיה. שאם רק יוזז הצדה, אפשר יהיה להקים ממשלה שפויה, מתפקדת, שדואגת לאזרחים. האופציה קיימת גם היום, עם ליברמן ובנט, אבל בוודאי שאם הולכים לבחירות, אסור להעמיד את האחראי לכישלון בראש. רק לא הוא.
ההכפשות בין ישראל כ"ץ ליולי אדלשטיין, קרבות הבוץ בין חברות כנסת מתחתית הרשימה, העצבנות בליכוד כבר ברורה, וזו רק ההתחלה. עד עכשיו ח"כים ושרים היו מבועתים מחברי המרכז והפעילים, חשבו שמי שיעז לצאת מול הקוסם העליון יחוסל במפלגה. אבל גם חברי מרכז הליכוד לא מטומטמים. רבים מהם מתחילים להבין לאן נתניהו מוליך אותם ואותנו. לכן, גם הם חייבים לקלוט שזו אולי הקריאה האחרונה לפני חריצת הגורל של הטיטאניק. כדי שאולי עכשיו יתחילו לבצבץ סימני מנהיגות בערוגות הליכוד. בייחוד התקוממות נגד מי שמוריד את המפלגה והמדינה לאבדון, רק בגלל אינטרסים אישיים.
הונאה עצמית
תשומת הלב הייתה נתונה השבוע לארה"ב, אבל דרמה חשובה עוד יותר מתחוללת באירופה, מניס ועד וינה. אירופה מקבלת את פרי הבאושים האסלאמי במלוא עוצמתו. מה שהוכחש במשך שנים רבות מוטח לאירופה הקלאסית בפרצוף. גם גדולי המדחיקים מבינים שהיבשת הישנה נלחמת על הצביון, על דרך החיים ועל עצם הקיום שלה. אז מה יעשו עכשיו בפריז, וינה וברלין? המאבק על עצמאות ושפיות העולם של אתמול רק מתחיל.
עשרות שנים, מאז ששקעו אימי מלחמת העולם השנייה, בנתה לעצמה אירופה המערבית סוג של מציאות מדומה. עולם שלם של אשליה שכלל רב־תרבותיות וסובלנות מדומה וקליטת מהגרים ופליטים אסלאמים ללא הבחנה, בייחוד תוך התעלמות מוחלטת מאופי האסלאם הקיצוני והדיקטטורה שהוא מפעיל בכל מקום שאליו הוא מגיע.
עוד לפני חמש שנים ראיתי על בניין העירייה במדריד שלט ענק: "וולקאם רפיוג'יס", ברוכים הבאים, פליטים. באותה עת גרמניה פתחה שערים לרווחה לעולם האסלאמי, ללא תשומת לב למשמעות. מתכחשת לשיעורי הפשע שהכפילו את עצמם מיידית, כולל מעשי האונס והרצח. גרמניה הייתה שבויה בפרשנות מעוותת לתחושת האשמה העצמית של הנאציזם.
צרפת, שבמשך שנים רבות קלטה את תושבי הקולוניות הישנות ללא הבחנה, התעקשה לטעון שכולם יישרו קו עם עקרונות הרפובליקה. היא ומדינות אחרות אפילו התירו למטיפים דתיים קיצוניים להגיע מקצוות העולם המוסלמי, להרעיל את הלבבות. בבלגיה, בשוודיה ובהולנד השם הפופולרי ביותר נהיה מוחמד, והפוליטיקאים התחילו להיות נתונים בצבת האינטרסים של בוחרים אסלאמים.
ההונאה העצמית האירופית עבדה טוב יחד עם רעיונות השוק המשותף ומות הלאומיות. אבל גם שנים אחרי שהוכח שאין שחר לרב־תרבותיות, שאסור לוותר על הזהות הלאומית - אירופה המערבית המשיכה להתכחש לאופי התוקפני, הכובשני, האנטי־סובלני והאנטי־דמוקרטי של האסלאם. אופי שמרסק את הזהות הלאומית של כל מדינה, אבל חמור יותר - מכחיד את הזהות התרבותית והאישית של האירופים.
זו תקופה שבה האשליה וההונאה העצמית מתפוגגות. במה שהיה מזרח אירופה לא קנו מלכתחילה את הזיות המערב, למודי דיכוי עוד מימי הקומוניסטים. בריטים רבים קלטו אינסטינקטיבית שהם מאוימים ורצו לברקזיט. אפילו האוסטרים הבינו זאת הרבה לפני השכנים שלהם מגרמניה, והתחילו לגלות עוינות לניסיונות הכיבוש האסלאמי. אבל עכשיו האסימון נפל גם בצרפת ובגרמניה. רק שכעת כבר לא פשוט להתגונן ולהשיב מלחמה. לא פשוט, כי יש אזרחים ובוחרים מוסלמים רבים בפנים. לא פשוט להתמודד עם התוקפנות המאיימת של ארדואן מטורקיה. לא פשוט להוציא מסתננים לא חוקיים ולעצור גלי פליטים.
אבל דומה שאירופה מבינה סוף־סוף שהיא במלחמה. זו מערכה שעדיין לא מאוחר מדי לנצח בה, אבל לא ברור אם נותר בחברות השבעות והמנוונות הללו די כוח להכיר במציאות, לגייס לכידות ונחישות ולנצח. בינתיים, מי שימשיכו להתחזק ואולי להוביל הם גורמי הימין. ימין בריא ושפוי, אבל גם כאלו שנמצאים על דמדומי הפאשיזם, שלא לדבר על הנאציזם. בכל מקרה, זו כנראה הקריאה האחרונה לפני שחלקים מאירופה המערבית יהפכו לווקף אסלאמי קיצוני. נראה לאן יפנו האירופים.