1. זו מכת מדינה כמעט כמו הקורונה – גננות ומטפלות המתעללות בילדים רכים שבטיפולן ומגלות כלפיהם אלימות ואכזריות. אני ממהר לסייג ולהבהיר: מדובר במספר מצומצם מאוד של “מחנכות” כאלה, וחלילה לי מלהעטות חרפה זו על כלל הגננות והמטפלות. אבל בכל פעם שמתפרסם, לרוב גם מתועד, מעשה רשע כזה, אני מזדעזע ומתקשה לעכל את האירוע.

ואז גם עולה בי התהייה: האם גם בימינו כילדי גן – שלי ושל בני דורי – היו תופעות רעות ומרושעות, שלא לומר נוראיות, כאלה? ניסיוני האישי, וגם זה של רעייתי (גננת בעצמה), אומר: לא מוחלט. אני זוכר גננות אהובות ואוהבות, מלטפות ומחבקות ועד היום – עשרות שנים אחרי - אני גם זוכר את שמותיהן. אבל לך דע. שמא היו גילויי אלימות ולא פורסמו, שהרי חדירת כלי התקשורת אז לאירועים מסוג כזה הייתה מצומצמת הרבה יותר, אם בכלל, וממילא גם היקף פרסומם.

ואולי גם ההורים התייחסו אז ביתר סלחנות לאלימות מסוג זה ולא עשו מזה עניין, שהרי אף הם, בלא מעט בתים, הפליקו לילדיהם. יותר מכך: בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי היה לנו מורה שהיה סוטר על לחיי תלמידיו הרכים חופשי־חופשי ובקביעות. זה היה מכשיר חינוכי בידיו. אני סיפרתי על כך בבית. אבי לא הבין מה לא בסדר כאן ומה אני רוצה ממנו.

ושוב אדגיש: היום מדובר במקרי הכאה והתעללות מעטים בגנים. הבעיה היא שכאשר מתרחשים המעטים הללו, הם מחוללים רעש אדיר ומחריד. שוחחנו על כך כמה חברים, ואחד מאיתנו התעקש שהוא זוכר עד היום את הסטירות שחטף מהגננת כבר אז.

בא לי כמובן לכתוב שיש צורך בהחמרה קשה של העונשים שיוטלו על “מחנכות” - גננות ומטפלות - שייתפסו באלימות כלפי ילדים, אבל אני חושש שמי שלוקה מטבעו/ה בנטייה להכות, ילדים וגם מבוגרים, שום עונש לא ירתיע אותו/אותה.

2. “נתניהו וריבלין בירכו את ביידן באיחור ניכר”, זעקו הכותרות באמצעי תקשורת שונים בתחילת השבוע. הם עשו זאת רק ביום ראשון בבוקר, בעוד ההכרזה על ניצחון ביידן הייתה כחצי יממה לפני כן. כאילו אמרו “גם אנו בין המברכים”, ולא יותר. הכותרת הזאת אמרה בעצם: וואו, איזו פשלה!

לא פשלה ולא בטיח. לא קשה להבין את ה”איחור” הזה, ליתר דיוק את הזהירות הזאת, ויש אף לברך עליהם. נתניהו וריבלין היו חייבים, לפני שהם מברכים את ביידן, להיות בטוחים מעל כל צל צלו של ספק שהוא אכן ניצח סופית, לגמרי.

טראמפ הוא נשיא פרו־ישראלי מובהק ומועיל מאוד לישראל, ואין ספק שבוודאי נתניהו, שיחסיו עם הנשיא היוצא היו הדוקים מאוד, אבל גם הנשיא ריבלין, שניהם השכילו לעשות בהמתנתם עם הברכה לביידן עד שלא נותרה עוד שום פיסת אפשרות שטראמפ ינצח. מה עוד שהנשיא המפסיד הוא כידוע בלתי צפוי, ולך דע מה הוא עוד היה עלול לחולל לישראל בחודשים שנותרו לו בבית הלבן אילו הכעיסו אותו המנהיגים הישראלים בקפיצה נחשונית ומהירה מדי לזרועותיו של ביידן.

הווה אומר: בסך הכל הייתה זו המתנה נכונה.