דונלד טראמפ מפוטר - בלשון הכל כך חביבה עליו. הנשיא האמריקאי פוטר על ידי יותר מ־74 מיליון מצביעים, המספר הגדול ביותר שהצביע אי־פעם עבור נשיא בהיסטוריה האמריקאית. זה כמובן גם המספר הגדול ביותר אי־פעם שהביא לפיטוריו של נשיא מכהן.
התנהלותו של טראמפ לפני הבחירות, במהלכן ואחריהן מעידה על דפוס האישיות שלו ומבססת את הרושם שהאיש יוצר, ובסבירות די גבוהה - היוותה גורם מכריע בפיטוריו. הטענות שיצאו מהבית הלבן להונאה בספירת הקולות ולקונספירציה שהביאה לתבוסתו עוררו גיחוך ושאט נפש בחוגים נרחבים בתקשורת האמריקאית. עד כדי כך שרשתות הטלוויזיה המרכזיות לא היססו לקטוע שידורים ישירים של דברי הנשיא, ולכנות אותו שקרן, נוכל וממציא המצאות. במסורת הפוליטית של אמריקה זוהי תופעה חריגה. עליך להתנהג באופן ילדותי, מתפנק, נרקיסיסטי ובכייני, תוך ניבול פה ופגיעה בערכי היסוד של החיים הדמוקרטיים באמריקה, כדי לזכות בכבוד המפוקפק הזה.
אך אף שטראמפ פוטר ויעזוב בקרוב את הבית הלבן - הטראמפיזם היה ונשאר. אי אפשר להתפעל מכ־74 מיליון הקולות שניתנו לביידן ולא להתרשם מעוצמת התמיכה שקיבל טראמפ. כ־70 מיליון מצביעי טראמפ מעידים על העוצמה שבה חלחל הסגנון הטראמפי לחלקים נרחבים מהציבור האמריקאי. למעשה, קשה לדעת ממה להתפעל יותר - מהיקף ניצחונו של ביידן, או מהיקף התמיכה בטראמפ.
אינני מתיימר להבין את כל הניואנסים והדקויות של הלכי הרוח השונים בארה"ב. הקשבתי בלילה הארוך שבין שלישי לרביעי לכמה מהפרשנים הישראלים שאימצו לעצמם מומחיות מקיפה, שופעת ביטחון עצמי, תוך שימוש בכל המונחים ושמות התואר שהם חלק מהשיח הציבורי באמריקה. אני מלא הערצה לכל אלה שיודעים לנתח, להבין, לפרק את דפוסי ההצבעה במחוז אלגייני בפנסילבניה למשל, ולהכיר את כל המרכיבים האתניים, הדתיים והחברתיים, להסביר למה הצביעו שם ובאזורים אחרים כפי שהצביעו, מה זה מסמל וכיצד זה משתלב בתמונת עולם כוללת ומקיפה.
בסוף, מהפרשנים הישראלים, ובעיקר מהאמריקאים - לפחות אלה שעקבתי אחריהם בהתפעלות ב־CNN - מצטיירת תמונה מטרידה מאוד. ארצות הברית של אמריקה - המדינה החזקה, העשירה והחשובה ביותר בעולם - מפולגת ושסועה. למעלה מ־70 מיליון אמריקאים העדיפו נשיא שמייצג סכסכנות, גזענות, בוז לנשים, התנכרות ושנאה לשחורים, וגם אנטישמיות לא מועטה, גסות ואכזריות למהגרים, רפיסות וחוסר נחישות בהתמודדות עם רודנים שיש להם פוטנציאל לאיים על היציבות העולמית.
ברור שטראמפ לא המציא את הקנאות, הסכסכנות והגזענות בחיים הציבוריים באמריקה, אך כל אלה הפכו לסימן ההיכר של נשיאותו. התופעות הללו היו קיימות וחלחלו לחלקים ניכרים מהאוכלוסייה האמריקאית מצפון לדרום, ובהם גם מדינות במיד־ווסט, שחלקן נצבעו באדום בוהק שמאיים לסמא את העיניים. ה"רד נקס" נשמעו מאיימים, בלתי נעימים וגסים כשהתראיינו מדי פעם ברשתות השידור, או כשפרסמו את הפוסטים שלהם ברשתות החברתיות. אך עד שהגיע טראמפ, מעולם לא היה להם דובר בבית הלבן.
עכשיו הדובר הזה סולק. אך שונאי השחורים, המהגרים והיהודים עדיין פרושים על פני חלקים נרחבים באמריקה, וכוחם רב. לפי תוצאות הבחירות הידועות לנו בשלב זה, המפלגה הרפובליקנית ממשיכה לשלוט בסנאט. ייתכן שהמאזן ישתנה לאחר שלושה סיבובי בחירות נוספים במקומות שבהם לא הושגה הוכרעה. אך בכל מקרה, המפלגה הרפובליקנית - בשונה מטראמפ אישית - לא רק שלא הובסה בבחירות אלא שמרה על כוחה, וייתכן מאוד שיהיו לה הכלים הפוליטיים לייצר בפני ביידן מכשולים משמעותיים בדרך לחולל רפורמות בכל התחומים, שבגללן רבים כל כך רצו בפיטוריו של טראמפ.
האם האיש הנחמד הזה בן ה־78 וסגניתו המרשימה קמלה האריס מסוגלים להתמודד עם האתגר הענק? ברק אובמה, הכריזמטי, החד כתער, הצעיר ומלא האנרגיות, לא הצליח להקטין את השפעת השיח הגזעני והמפלג בארה"ב. הילרי קלינטון הייתה חשופה ופגיעה מדי מכדי לבלום את הטראמפיזם. ביידן והאריס הפכו לנושאי הדגל במאבק לשינויה של אמריקה, ולהחזיר אותה לנורמות ולערכים שנראה שכאילו אבדו לה בשנים האחרונות. האם החיבור ביניהם מספיק עוצמתי כדי לפורר את גוש 70 המיליונים שתמך בטראמפ? קשה לדעת בשלב זה.
ביידן ואנחנו
במקביל יצטרך ביידן לעסוק גם בענייני העולם, ובוודאי בענייני האזור שלנו. רבים בישראל הצטערו על הפסדו של טראמפ, שהצטייר להם כנשיא ידידותי במיוחד לישראל. אינני ביניהם. טראמפ היה ידידותי לישראל בעיקר בהצהרותיו, וגם בכמה ממעשיו. אין לכחד כי ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל הייתה צעד סמלי משמעותי, וגם העברת חלק מפעילות השגרירות לירושלים הייתה מרגשת. אך בהיבט כולל, כשמביאים בחשבון את האינטרסים הקיומיים של ישראל, טראמפ תרם תרומה שולית, שלא עתידה להשפיע על המאזן האסטרטגי שלנו במזרח התיכון.
התערבותו הביאה לנורמליזציה של ישראל עם האמירויות, בחריין וסודן - וזהו צעד מבורך, שעליו כבר שיבחתי גם אותו וגם את נתניהו. אך יציאתה של ארה"ב מהמזרח התיכון כולו הובילה להשפעה כמעט מוחלטת של רוסיה, לחדירה אטית, מתמשכת ומאיימת של איראן לאזורים הקרובים לישראל, ובעיקר לשינוי המאזן האסטרטגי באזור. גם מטוסי ה־F35 שסופקו לאמירויות וכלי נשק אחרים שהובטחו למדינות נוספות המוכנות לקיים יחסים עם ישראל לא יוכלו לאזן את השינוי במאזן הזה.
אובמה אמר פעם כי אין צורך להיות חבר בליכוד כדי להיחשב ידיד ישראל. ביידן הוא ידיד מובהק של ישראל, והוא הוכיח את זה ב־36 שנות שירותו בסנאט. אך ידידותו לישראל, ואפילו הקשר האישי שלו עם נתניהו, לא יוכלו להסוות את תמיכתו בפתרון הבעיה הפלסטינית על בסיס של שתי מדינות, את התנגדותו להתנחלויות ואת סירובו החד־משמעי להכיר ולתמוך בסיפוחים חד־צדדיים. וטוב שכך.
ישראל איננה עומדת כרגע בראש סדר העדיפויות של הממשל החדש, שיתחיל לעבוד ב־20 בינואר. אך כאשר ייכנס לבית הלבן - ביידן יהיה ידיד של ישראל, לא של הימין הישראלי. נתניהו הצליח לערער את הקשר ההיסטורי של ישראל עם שתי המפלגות הגדולות באמריקה. הוא בחר בצד הרפובליקני. כעת הדמוקרטים יאיישו את הבית הלבן, והדמוקרטים של היום פחות מחויבים לישראל, בוודאי בהשוואה לתקופת אובמה או קלינטון. ביידן יהיה התומך הגדול ביותר של ישראל בתקופת נשיאותו. מפלגתו - פחות.
אם נעבור תהליך דומה לזה שעברה אמריקה וניפטר מכהונתו של נתניהו - אני מאמין שתהיה בישראל ממשלה שתוכל להידבר עם המדיניות שממשל ביידן צפוי לאמץ במזרח התיכון, ואולי גם עם הפלסטינים. אך הדרך לשם לא תהיה קצרה ולא קלה.