1. כישראלים, קשה שלא להתחבט בנוגע לדונלד טראמפ. מי שאינו מתחבט שייך לאחד מהמחנות האוטומטיים שהפסיקו לחשוב. הרי אי אפשר להתעלם ממה שהוא עשה עבורנו, ולא מדובר רק על העברת השגרירות לירושלים או ההסכם עם האמירויות. הכוונה היא גם לדרך שבה הוא דיבר על ישראל. הוא לא היה מסויג או "על תנאי", ולא האשים או התייפייף. אחרי שהתרגלנו שמטיחים בנו בבוז את כל האשמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, זה היה שינוי מרענן.
עם זאת - טראמפ הוא איש מטורלל, וקשה לסמוך על מטורללים. אלוהים יודע מתי הם יתהפכו עליך או יסבכו אותך. בעיקר קשה שלא לחוש הקלה לנוכח המסר בהפסד שלו בבחירות: מי שבוחר לכפור בכל נורמה וממסד אולי מצליח לרגעים, אבל בסוף משלם מחיר. זה מסר חשוב לעולם ששואף לשפיות. בעולם על פי טראמפ, אם כל כך הרבה אמריקאים זרמו עם הכחשת המגיפה על חשבון בריאותם, אפשר לנסות למכור גם רעיונות אחרים, כמו זה שהבחירות הן הונאה, והדמוקרטים הם לא רק אויבי העם אלא גם חבורה של זייפנים.
2. אז כן, אפשר לעבוד על חלק לא קטן מהציבור, אבל בסוף, רוב האנשים רוצים שפיות. לכן 80% מהאמריקאים ולמעלה מ־60% מהרפובליקנים מקבלים את ניצחונו של ג'ו ביידן. השאר נתונים להשפעה ומועדים להתפתות לתיאוריות קונספירציה, אבל הם המיעוט. בתום קדנציה סוערת, הבשורה על פי טראמפ היא שאפשר להעצים את המיעוט הזה כי תודעה היא חזות הכל, ולכן אם התחמנות מספיק בטוחה בעצמה, היא מנצחת. הרי גם אלה שהם פוליטיקלי קורקט רק מעמידים פנים שהם פועלים לפי הכללים, אז כבר עדיף לקנות את התיחמונים "שלנו". מאתגר להתווכח עם היגיון כזה בתקופה שבה האג׳נדה הפוליטית מובילה את הפרשנויות והדיווחים, כי זהו עולם שבכל מקרה כבר התרחק מהאמת. אבל מה שהפילוסופיה הזו אינה מביאה בחשבון הוא שעצם השאיפה להיות בסדר ולפעול לפי הכללים היא חשובה. היא זו שיוצרת את ההבדל בין עולם של כאוס מוחלט וחוסר אמון בכל, לבין עולם שניתן להשליט בו סדר מסוים, גם אם הוא לא מושלם.
3. הניסיון של טראמפ להעצים את הכאוס כדי לזרוק את הבחירות לפח, לכאורה בשם הצדק, ככל הנראה ייכשל. הנורמות האמריקאיות הבסיסיות הן שעם כל הרצון לנצח, לא מתחמנים בבחירות, פשוט לא. זה קדוש מדי. גם אצלנו זה קדוש, ובכל זאת, אצלנו בנימין נתניהו הצליח לתחמן. אחרי שלושה סבבי בחירות שלא הביאו להכרעה, הברירה היחידה הייתה ממשלת אחדות, רק שנתניהו הבטיח רוטציה לגנץ בידיעה שזה לא הולך לקרות. למעשה, בישראל יש ממשלת תיחמון שלא מתכוונת למלא את רצון הבוחר מיום היווסדה. הביביסטים חזרו להדהד ש"גנץ לא מתאים" וש"נתניהו נבחר באופן דמוקרטי", אבל זה שקר. הבחירה הדמוקרטית הולידה ממשלת רוטציה, שנתניהו אינו מוכן לקיים. אבל בסוף, כמו טראמפ, גם נתניהו לא יכול לשנות את המציאות: למעלה מחצי מדינה לא הייתה מעוניינת בו עוד לפני השלכות הקורונה, ומאז הליכוד רק יורדת.
באמריקה יש הרבה תופעות מפחידות, אבל יש לפחות תופעה אחת שניתן לקנא בה. האמריקאים מתים על החוקה שלהם, והם לא יאפשרו לאף אחד לחבל בשיטה, גם לא עבור ניצחון מפלגתם. עם כל הכבוד לטראמפיזם, עבור הרוב השפוי השיטה יותר חשובה מהניצחון. הם מבינים ש"לנצח את השיטה" זה משהו שרק אזרח קטן יכול לשאוף אליו. נבחר ציבור ששואף "לנצח את השיטה" למעשה שואף להרוס אותה.
4. הדמוקרטים ניצחו, אבל כדאי שייזהרו בשמחתם. הם ניצחו על גלי סנטימנט אנטי־טראמפ ובזכות הקורונה. ביידן הוא מועמד פושר, ומביך שהוא הטוב ביותר שהמפלגה הצליחה לייצר. זו לא הייתה מלחמה בין בני אור לבני חושך, כפי שחלקם היו רוצים לחשוב. השטן אינו מצוי באנשים אלא במחשבה שהוא מצוי בקרב מחצית מתושבי המדינה שלך.
הסחורה הדמוקרטית בשנים האחרונות היא בעייתית, בלשון המעטה. בין ברני סנדרס ההזוי לבין אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ושלוש חברותיה האנטישמיות, אין פלא שהדמוקרטים צריכים סנטימנט שלילי כמו אנטי־טראמפ כדי להניע אותם להצביע. זו גם הסיבה לתוצאות הפושרות של הדמוקרטים בבחירות לסנאט. השיעור הוא פשוט: קיצוניות בצד אחד מעודדת את הקיצוניות בצד השני של המפה. שינקו את אורוותיהם אם הם לא רוצים לפגוש בעוד ארבע שנים עוד סיבוב תואם טראמפ.
5. השיעור חשוב גם לישראלים, ולא רק לביביסטים חובבי הטראמפיזם, אלא גם למי שמתיימרים להציע את האלטרנטיבה. בניתוחי הסקרים נוטים ללטוש עיניים לפער המצטמצם בין בנט לנתניהו, ומשום מה מפספסים את העובדה ששיירי כחול לבן, העבודה ויש עתיד - מקבלים יחד יותר מהליכוד. לו הייתה למרכז־שמאל אלטרנטיבה חזקה וראויה, הפער בינה לבין הליכוד היה היום עוד הרבה יותר גדול (במיוחד בהנחה שחלק מקולות כחול לבן ההיסטורית חונים כרגע אצל בנט). לכן הפיזור של המחנה הוא פשע.
הטראמפיזם נובע מנרקיסיזם חסר גבולות, אבל גם במרכז־שמאל סובלים מעודף נרקיסיזם. חשיבותו העיקרית של המחנה אינה בשאיפות האישיות של מי ממרכיביו, אלא ביכולתם להתפשר ולהוות אלטרנטיבה אחת חזקה: מפלגת שלטון אמיתית שלא מתפרקת לרסיסים אלא מחזיקה מעמד לאורך זמן.
6. במסגרת קשיי הפרידה מהטראמפיזם, אתמול פרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו שהחיסון לקורונה הגיע לישראל. עזבו את העובדה שזה פשוט לא נכון, ושגם בתרחישים האופטימיים לא תגיע לכאן כמות משמעותית של חיסונים בשנה הקרובה. אבל ההשפעה של פרסומים כאלה היא שברחוב אנשים מתחילים לזלזל. אם יש חיסון, אז לא צריך לשמור, נכון? זוהי בדיוק מהות הטראמפיזם. הכל עניין של מסגור, ואם כבשת את התודעה, ולא משנה באילו אמצעים, ניצחת.
הטראמפיזם התאפשר כי לרשתות החברתיות אין גבול, והקשר עם הבוחר הפך לתעשייה בלתי נגמרת של תעמולה, וניסיון למסגר כל כישלון כהצלחה. יש קהל מסוים שקונה את החומר הזה, ומפרנס גם פרסומאים, יחצנים, אנשי דיגיטל ותועמלנים שקוראים לעצמם עיתונאים. האם שטיפת המוח הזו תיפסק? הגבלת הציוצים של טראמפ ביום הבחירות פתחה את הצוהר לרגולציה על הרשתות החברתיות, גם אצלנו. אי אפשר להשאיר את המרחב הזה פרוץ אם רוצים פוליטיקה של שפיות, של אמת ושל עבודה, על חשבון פוליטיקה נרקיסיסטית של תשומת לב ותהילה. העולם מותש וצריך תיקון, אבל לא תיקון מטוטלת אלא תיקון מאוזן. לשם כך דרושים כרגע פוליטיקאים צנועים ומשעממים יותר, שהחדשות שהם מייצרים לא סובבות סביבם.