גם אם אתם לא חובבי ספורט, ודאי לא יכולתם לחמוק מפסטיבל דני אבדיה שהציף את התקשורת בשבוע האחרון. פסטיבל מוצדק בעליל, בטח כרגע נדיר של אסקפיזם ונחת רוח בתקופה מחורבנת. בתקציר, אבדיה הוא כדורסלן ישראלי שנבחר במסגרת דראפט ה־NBA השנתי במקום התשיעי - מתוך מאות כדורסלנים מרחבי ארצות הברית והעולם - וישחק בקבוצת וושינגטון וויזרדס. הישג ספורטיבי יפה וחסר תקדים בתולדות הכדורסל הישראלי.
במסגרת הסיקור התקשורתי האינטנסיבי (וחסר הפרופורציות, כמובן, כמקובל אצלנו) לא הוזכרה העובדה שאבדיה הוא בנו של מוסלמי, כדורסלן העבר מקוסובו זופר אבדיה, שהגיע לישראל כשחקן חיזוק, נישא לישראלית והשתקע בה. וטוב שלא הוזכרה. דני עצמו נולד בקיבוץ בית זרע וגדל כל חייו בישראל. המדינה שבה גם התפתח ככדורסלן, כזה שבסופו של דבר הגיע לזירה היוקרתית ביותר בעולם. הוא גם בחר לשחק בנבחרת ישראל, אף על פי שיכול היה לשחק בנבחרת סרביה, הנחשבת לאחת הטובות באירופה. בקיצור, הוא “משלנו".
אבל ההתעלמות הזו משאלות של דת ומוצא, כשמדובר בספורטאי המייצג את ישראל בכבוד, היא רחבה בהרבה. כך, למשל, האצנית הישראלית לונה צ'מטאי סלפטר, אלופת אירופה בריצת 10,000 מטר, נולדה וגדלה בקניה, ללא כל זיקה ליהדות או לישראל. היא הגיעה לכאן בגיל 20, כדי לעבוד כאם בית בביתו של הקונסול הקנייתי, התגלתה במקרה בזמן שרצה בפארק, ובתוך זמן קצר פרצה כאתלטית מובילה. במהלך אימוניה היא הכירה את המאמן דן סלפטר, שהפך לבן זוגה. השניים נישאו, והיא זכתה לאזרחות ישראלית בשנת 2016. מאז, הישגיה מדווחים בתקשורת בהרחבה ובגאווה לאומית ברורה. ושוב, כך יאה. ישראל היא המקום שאיתר את כישרונה ונתן לה את הכלים לממש אותו.
והיא רחוקה מלהיות היחידה. האתלט דונלד סנפורד, שזכה במדי ישראל במדליית ארד באליפות אירופה 2014, גדל בארצות הברית כנוצרי, הכיר שם כדורסלנית ישראלית והגיע בעקבותיה לישראל. הקופץ לגובה ניקי פאלי הגיע לכאן בגיל 8 ממולדובה יחד עם אמו שהייתה עובדת זרה. בישראל אותר הכישרון שלו, וכנער הוא נחשב לאחד הקופצים הטובים בעולם. הישגיו סוקרו כאן בהרחבה ובפרגון, בייחוד תמונות הניצחון שלו כשהוא עטוף בדגל ישראל.
המקרים האלה, שיש עוד רבים כמותם, הם סיפורי הצלחה מרגשים של אנשים שאינם ישראלים ב־360 מעלות, ועדיין נתפסים כאן כגאווה לאומית. ושוב, כך יאה. ברגע שאדם בוחר לחיות פה ולקשור את גורלו לארץ הזו, אין סיבה שלא יכירו בו כישראלי לכל דבר. הבעיה היא שהכלל הזה חל רק לגבי אנשים שמספקים הצלחות בינלאומיות וגאווה למדינה. במקרה הזה ספורטאים. כי אם ניקי פאלי לא היה קופץ מצליח לגובה, אלא סתם בן של עובדת זרה ממולדובה, היה לו סיכוי גבוה להיות מגורש מכאן. על צ'מטאי סלפטר אין אפילו מה לדבר, היא הגיעה לישראל כעובדת זרה מאפריקה. מסוג האנשים ששרת התחבורה הנוכחית כינתה פעם “סרטן בגוף שלנו" (נכון, יש לדייק, היא דיברה על סודנים).
הדברים האלה לא נכתבים מעמדה פוסט־ציונית, או מתוך חלום על “מדינת כל אזרחיה". אני ציוני, שסבור שישראל היא מדינת היהודים ועל כן מוצדק שתעניק עדיפות ליהודים בכל הנוגע לחוקי הגירה, קבלת אזרחות וכו'. אבל זה צריך להיות הכלל הבסיסי, המאקרו. במיקרו, יש לא מעט נסיבות שמצדיקות לאפשר גם ללא יהודים להפוך לישראלים, אם הם רוצים בכך. למשל - מי שנולד כאן, כבן לעובדים זרים וזאת המדינה היחידה שהוא מכיר. פופולרי מאוד בקרב אנשי שמאל־מרכז להתרפק בימינו על מנחם בגין, אז אצטרף לחגיגה. גם הוא החליט להביא לכאן ב־1977 מאות פליטים וייטנאמים מתוך הומניות לשמה.
כמובן שמדובר בסוגיה מורכבת. ושיש מחירים לא פשוטים למדיניות ליברלית של הגירה. אבל די לצביעות. אי אפשר להתגאות באנשים כאלה, כשהם מספקים לישראל גאווה לאומית, ובאותה נשימה לדבר עליהם כעל סכנה ולקרוא לגירושם. רק תזכרו שאביו של דני אבדיה הגיע לישראל כעובד זר, לכל דבר ועניין.
על הסכין
- יש משהו מדכא באמת במראות החוזרים והנשנים האלה של מקומות מוצפים בישראל בעקבות גשמים. כאילו שמדובר בגזירת גורל, או בהפתעה. בחורף יורד גשם! כשזה קורה בעיצומו של עידן קורונה, שבו חלק ניכר ממוסדות המדינה מגלים אוזלת יד, התחושה הבלתי נמנעת היא שפשוט אין יותר על מי לסמוך פה.
- תחנת הרדיו BBC1 החליטה שלא לשדר את גרסתו המקורית של השיר הקלאסי "Fairytale of New York" של הפוגז, בטענה שיש בו מילים פוגעניות. השיר שיצא בשנת 1987 הוא להיט כריסמס קבוע ומוצדק, שבנוי כתיאור מחוספס של מריבת אוהבים הכולל גם מילים בוטות. מהחיים. אותם חיים שהפוליטיקלי קורקט הורג, לאט אבל בטוח.
- ז'אנר הפשע האמיתי בטלוויזיה הפך לפופולרי עד לרמות המיאוס, אבל יש לו גם מוטציות מרתקות. אחת מהן היא “רצח במידל ביץ'" של HBO, סדרה שהיוצר שלה יוצא לחקור את הרצח של אמו שלא פוענח מעולם. הקרבה המשפחתית הזו והסודות האפלים שהולכים ומתגלים לו על משפחתו הופכים את התוצאה למעניינת מאוד.