על האקרנים מככבות כיום שתי סדרות שממחישות איך מרעילים לנו את התודעה באמצעות שכתוב ועיוות ההיסטוריה. מנטפליקס ועד ערוץ 11 אנחנו מקבלים שיעור נוסף בהונאה טלוויזיונית מתוחכמת, שנועדה לשתול בנו רעיונות מוטעים, ברוח הנאורות הפרוגרסיבית. בנטפליקס זו עונה נוספת של "הכתר", הסדרה שאמורה לתעד את שנות המלוכה האינסופיות של המלכה אליזבת השנייה. בערוץ הממלכתי שלנו זו סדרה אותנטית לכאורה על מלחמת יום הכיפורים - "שעת נעילה".
תשומת הלב של "הכתר" נתונה, כמובן, לנושא החשוב מכל - הסאגה הרכילותית הנצחית שבין צ'ארלס לדיאנה. אלא שבשנים שבהן נסקר הרומן הלא רומנטי הזה מבליחה מדי פעם גם תמונת המציאות. במיוחד דמותה ומעשיה של ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר. תאצ'ר, איך לא, מוצגת כדמות פנאטית על סף תמהונית, וכמובן - אכזרית וחסרת לב. על פי יוצרי "הכתר", הגברת הזו הביאה רק אומללות וחורבן.
כמעט פרק שלם הם מקדישים לתמהוני אחד שהצליח לחדור לחדר השינה של המלכה בשעת בוקר, כמדיום שמרסק דווקא את דמותה של תאצ'ר. ההפקה מציגה דווקא אותו בסימפתיה גדולה ושותלת בפיו ביקורת קשה על המדיניות של ראש הממשלה, זו שהביאה אותו לאומללות ואבטלה, שריסקה את החמלה, הסולידריות החברתית והאחריות של המדינה.
זוהי, פחות או יותר, הדמות של תאצ'ר על פי יוצרי "הכתר", חוץ מהצגת הזקפה הלאומית המטופשת לכאורה של מלחמת פוקלנד. רק שתאצ'ר, מה נעשה, הצילה את בריטניה. את הכלכלה, החברה, ההווה והעתיד של הממלכה המאוחדת. זו שהייתה בדרך להפוך למדינת עולם שלישי, אחרי קרוב ל־30 שנות שלטון סוציאליסטי של הלייבור. המדינה הלאימה חצי מכוח העבודה, אבל מי ששלטו בפועל הם איגודי העובדים, בראשות הכורים, שרוששו את כלל הציבור. תאצ'ר קיבלה אחוזי אבטלה ואינפלציה מבהילים, נורמות פרזיטיות, עוני מחפיר והידרדרות לאומית הולכת ומעמיקה.
רק החזון ומנהיגות הפלדה שלה הביאו לעלייה של כ־50% בשכר של כלל הציבור, כולל של העניים ביותר, לריסוק האינפלציה המטורפת ל־2%, לחיתוך האבטלה בחצי, למכירת הדיור הציבורי לדיירים במחיר מוזל, להפרטה של המשק לציבור הרחב והפיכתו למודרני, תחרותי ומספק הרבה יותר מקומות עבודה. שלא לדבר על ריסוק האחיזה הבריונית של האיגודים וביסוס מגזר פרטי משגשג, זה שמושך את אנגליה קדימה עד היום.
אלא שברוח ההשקפות הסוציאליסטיות־פרוגרסיביות של מרבית היוצרים, מהוליווד ועד לונדון, מפריז ועד תל אביב, כל זה נמחק ועוות בכוונה.
ואילו באותה השעה אצלנו, קיבלנו עשרה פרקים של סדרה שמנסה לשדר לנו את שעת הנעילה של החלום הציוני. סדרה שמשום מה עוסקת רק בשלושת הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. למה היא נחתכת בסוף היום השלישי? כי ביום הרביעי התחילה התקפת הנגד המזהירה של אוגדת מוסה פלד, והתחולל קרב עמק הבכא. התקפת הנגד ריסקה את דיביזיות הפלישה הסוריות והגיעה עד לפאתי דמשק. שלא לדבר על התקפת הנגד בחזית הדרום, שהובילה לגדה השנייה של תעלת סואץ, כיתרה את הארמיה המצרית השלישית ואיימה על קהיר.
למה לעצור ביום השלישי? כי מהיום הרביעי של המלחמה מתחילה לבצבץ התמונה כולה, האמת ההיסטורית, שאותה מבקשים היוצרים לכבוש ולהחביא בכל הכוח. מהיום הרביעי ניצחה הסולידריות החברתית־לאומית שלנו, כמו גם הגבורה, הנחישות, העוצמה, הרעות, היצירתיות, גדלות הרוח והלב. אלו הובילו לניצחון מזהיר למרות תנאי הפתיחה האיומים שנגרמו בגלל המחדלים של ההנהגה. לעצור ביום השלישי זה כמו לקחת תמונה בשחור־לבן ולהציג רק את השחור, לציין את השואה ולהעלים את התקומה.
אגב, גם התמונה בשלושת הימים הראשונים מעוותת במכוון. קשה שלא להבחין כיצד דמויות מרכזיות, מעוררות אהדה, הן פציפיסטיות ואנטי־ציוניות במשתמע. שלא לדבר על שתילה בלתי רלוונטית וזדונית של פרשת הפנתרים השחורים לתוך טלטלות המלחמה ההיא.
כמה לא מפתיע שבמאי הסדרה, ירון זילברמן, מי שרק לאחרונה הציג סרט מגמתי על רצח רבין, מסביר שהסדרה נועדה להטיף נגד המלחמות. אפשר לחשוב שמישהו שפוי הוא בעד המלחמות. אין ספק שיש מקום לספר את סיפור המצוקה והקשיים של הלוחמים, אבל אם לא מציגים גם את הגבורה, הסולידריות והניצחון, מסלפים בכוונה את האירועים והלקחים שצריך להפיק. ובמיוחד לא ברור איך כל זה מתרחש דווקא עם כסף ציבורי, בערוץ הממלכתי. דינמיקה של הונאה.
הכל אישי, הכל פוליטי
קשה להגזים בסופרלטיבים לגבי מה שמתחולל עכשיו בצמרת השלטון שלנו: קרקס, טירוף מערכות, ירידה מהפסים. שום דבר לא מכיל את עוצם התאונה שבה נמצאת היום מדינת ישראל, שרק בחירות יוכלו, אולי, להוציא אותנו ממנה.
הדברים ידועים, אבל מלוא המשמעות שלהם לא יורד למעמקי התודעה הקולקטיבית. רק השבוע טס ראש הממשלה בחשאי לפגישה מדינית רבת־חשיבות עם יורש העצר של סעודיה, כשהוא מסתיר את קיומה מראש הממשלה החליפי ושר הביטחון ומשר החוץ. מה נאמר בפגישה הזו, אילו עמדות הציגה ישראל, ומי הסמיך את ראש הממשלה להציג אותן?
שר הביטחון, לעומת זאת, נזכר להקים ועדת בדיקה לפרשת הצוללות, שברור כי היא מוקמת רק ממניעים של בחירות. זה לא שאין מקום לפשפש ולהסיק מסקנות מהתנהלות מערכות המדינה בפרשה ההיא. אלמלא חקירת המשטרה הממושכת שעדיין לא הניבה כתבי אישום, אלמלא הוכרז על מינוי הוועדה בעיתוי פוליטי שקוף ואומלל כל כך.
אלו רק שתי פעולות שלטוניות דרמטיות שננקטו השבוע, שהסיבה והמטרה שלהן אחת: קידום מסע הבחירות, שכבר למעשה החל. וכמובן, הרצון לתקוע אצבע בעין של השותף הבכיר השני לממשלה. כלומר, שום דבר שקשור לעצם האחריות שמוטלת על המנהיגים שהציבור בחר.
אבל, כידוע, המהלכים הללו אפילו לא רומזים על ממדי הטירוף. ממלכוד קבלת ההחלטות במערכות השלטון ועד אישור התקציב והמינויים, שלא לציין את כיפוף הידיים היומיומי בין השרים הבכירים. וחשוב מכל: הכשל, המניעים הזרים והזדון בכל הנוגע להתמודדות מול המגיפה. הכל נגוע, הכל אישי, הכל משחק פוליטי במשאבי המדינה, כאילו מדובר במשחק מונופול.
כך, אין לנו היום ראש ממשלה, ובטח לא אחד חליפי, אין לנו שרי ביטחון, חוץ, אוצר או משפטים. יש רק חבורת פוליטיקאים חסרי אחריות, שמטלטלת את ההווה ומסכנת את העתיד שלנו באופן חסר אחריות.
חלק לא קטן מהטירוף הזה נובע מתנאי היסוד של ממשלת הניגודים הזו, שלא יכולה הייתה להצליח מלכתחילה, כי קואליציה לא יכולה למשוך לכיוונים אסטרטגיים מנוגדים. אבל חלק מהותי נובע מהאינטרס האישי והיעדר הקווים האדומים של בנימין נתניהו.
אז איך פותרים את כל זה? רק באתחול מחדש, בתקווה שבחירות יעמידו גוש קואליציוני שיכונן ממשלה הומוגנית. וכן בתקווה שמצביעי הימין יפנימו שהמשך הנוכחות הציבורית של נתניהו ממלכד אותם ואת כולנו. בייחוד כאשר ישנה אלטרנטיבה מצוינת, אידיאולוגית ונקיית כפיים. בכל מקרה, את פעולות ההרס העצמי של ממשלת הטירוף הזו חייבים להפסיק מיד. דרושות בחירות בזק עכשיו.