הצעדים האופרטיביים שיכולים להציל אותנו מהפקחים של חולדאי

ראינו אותו מעבר לכביש. הוא עמד בסמוך לקטנוע, התחפש לסוכן סמוי, אף שלבש מדים של הפיקוח העירוני, וצילם אותנו שותים קפה ובולסים בורקס עתיק. זה אותו פקח מאוס שהגיע גם יום לפני כן וכעס שלא התייחסנו אליו. אז בבוקר הוא הגיע לנקום.

כשהגיע ביום שלפני, כולו רוח וצלצולים, דני הורה לי לסתום את הפה, כי הוא שאל אותו למה אני מעשן. אולי כי הקפה סגור, ולבעלים לא מפריע שמעשנים כשאין לקוחות? למה להיות סתום? אבל צריך לתאם ציפיות עם הרשויות. הפקח שלנו לא הגיע לשכונה על תקן של סגן ראש היחידה לפיצוח חלקיקים בקמ"ג. הוא בא כי השכנים של דני הם ישראל הראשונה של אבישי בן חיים. הם רוצים לשמור על הגמוניותו של רחוב טאגור ברמת אביב: לבן, קשיש, הגמוני, והם לא מחבבים רעשים סביבתיים שיפריעו להם לקונצ'רטו ברה מז'ור לכינור שמשודר בקול המוסיקה.

יש שם גם פסיכולוגית שמגיעה לקפה מדי פעם כדי להתלונן על הרעש שאנחנו יוצרים ב־8:30. "אתם מפריעים לי לשמוע את המטופלים, והם לא מסוגלים להתרכז", היא גערה בנו. "הם לא מסוגלים להתרכז בגלל 500 שקל שאת גובה מהם כדי שיבכו, גונבת דעת שכמותך. קחי בית ברשפון ואל תבלבלי לנו ת'מוח", עניתי לה אז. ועכשיו הגיע יום נקם ושילם. שדני ישלם כמובן.

מה לעשות שמגיעים לשכונה בני ישראל השנייה שצוחקים קצת על הסובאח? אז עילה להגעת הפקח כבר יש לנו. נכון שיש לי אשמה תורמת, כי בתשאול שניסה הפקח לארגן לי, כדי להוכיח מי הבוס בסצינה, שאלתי אותו: "מה קרה, גבר? בלעת ליצן על הבוקר? אין לך סמכות תשאול, אתה לא שוטר. אולי לא קיבלו אותך למשטרה, אבל אם אתה ממש מודאג מרמת הפשע המאורגן שמתבצעת כאן, תקרא לימ"מ וליחב"ל. התפקיד שלך זה להדביק דוחות לשמשות הרכבים, כדי לשפר את התזרים של העירייה. אז נא לא לחרוג מסמכות, ולהתקדם".

בדיעבד זו הייתה טעות טקטית, כי למחרת הוא בא עם דוח של 5,000 שקל. סכום ששווה לפדיון של שלושה ימים במאפייה של דני. מחוץ לקפה/מאפייה התארגנו הלקוחות הקשישים על שני הספסלים, רק שמונה אנשים. מתברר שאסור לקחת קפה בכוס פלסטיק ולשתות בעמידה עם הג'מעה, אבל אם 20 איש שותים קפה בחוץ, זה מותר. כי אדם ברחוב מתייחס לפקח כאל שרץ שאינו מופיע בשום מדריך זואולוגי.

דני היה עצבני מאוד, ואמר שאנחנו עושים הרבה רעש ושזו הסיבה לקנס. ניסיתי להרגיע אותו שזה בגלל קארמה רעה, וחייבים לבצע טקס טיהור למקום עם דלי של מי ים, שיגרש את הקארמה של הקאפואים שהם השכנים שלו ב־25 השנים האחרונות. "ואני מבקש להוסיף, דני, גם החברות שלך שמגיעות בלי התרעה טלפונית, פוגשות אחת את השנייה, ומתחיל אירוע שהוא מבוא לדקירה", הדגשתי, "זה לא בדיוק הקארמה הכי טובה. כשראיתי אתמול את נופר מגיעה כשקרן כבר הייתה בקפה, אמרתי לך שיש כאן התרעת פיגוע, וחייבים מעגלי אבטחה".

לפחות הוא צחק מהטיעון שלי, שכח לרגע מהקנס, והסביר לי: "נופר הגיעה כי בא לה סנדוויץ', היא לא ידעה שקרן כאן". הסברתי לו שזה טיעון מאוד קלוש.

"ברור שהיא לא ידעה, כי אם הייתה יודעת, הייתה נכנסת עם כדור בקנה. אבל אתה מסכן אותנו. מה יהיה כשמישהי מהן באמת תתחיל באמת לירות, או תזרוק רימון? הלו, בנאדם, הן לא תל אביביות, הן מגיעות מהפזורה, מכל מיני שמורות שבטיות. בוא נסכם שהן הקארמה הרעה. אחרי זה נמצא פתרון לניבה, שהיא הסיבה לכל ההפסדים הספורטיביים לאחרונה. מהרגע שהיא מרחה לק ירוק על הציפורניים, מכבי חיפה על הגבות, ומכבי כדורסל מפסידה כל שבוע. חייבים לעשות כאן סדר. אני נהנה מהבועות, אבל רוב הלקוחות שלך הם אוהדי מכבי".

אבל שוב הוא התעצב על הקנס. "מה יהיה, קוף? עכשיו הוא יבוא כל יום? איך אני פותר את זה?". הרגעתי אותו שנעשה הדסטארט על הסכום, אם וכאשר בית המשפט יחליט שהקנס חוקי. "גם השכנים הגרמנים שלך יתרמו, מה אתה דואג? אייל הוא רואה חשבון, הוא ינהל את הגיוס. נגייס עוד לפני המשפט, כדי שתהיה רגוע. ובנוסף ננקוט צעדים אופרטיביים, כדי למנוע את הדוחות הבאים".

נקיטת הצעדים דווקא עניינה אותו. "איזה צעדים, קוף, דבר אליי". התחלתי לפרוש את משנתי האסטרטגית. "הצעד הראשון הוא להדביק פלקטים של תפילת 'שמע ישראל' על החלונות. בין כה וכה אף אחד לא יושב בפנים, מה אכפת לך? והמקום הרי כשר, אתה לא מוכר טרף. עם הצעד הראשון יש לך בעיה?".

הוא אמר שזה קטן עליו. "אני מוכן שתדביק גם על הרצפה, על התקרה, על התנורים של הלחם, על הכל. מה עוד?". הגענו לצעד רגיש, שעלול לעלות כמה מעות קטנות, ועלויות הן אסטרטגיה וטקטיקה שדני לא מחבב. "צריך דוכן קטן בחוץ, דני", הדגשתי, "עם כיפות קרטון חד־פעמיות. תזמין גם גדולות, שיתאימו לנשים, בעיקר לחברות שלך. אגב, תדאג שהן יגיעו בלבוש חסוד, כמו בבני ברק, עד כאן אנחנו בסדר?".

הוא התפוצץ מצחוק. "קוף, אתה פסיכי על מלא". ציפיתי לתגובה של סתום מדני, אז הייתי מוכן. "דני, כמה תעלה כיפה כזו כמו בכותל? 10 אגורות? נו באמת, אנחנו נסכים להעלאת מחירים של שקל על כל פריט אצלך. אני אדבר עם פולו הרומני. אגב, יש לך פה יותר מדי רומנים בפרלמנט. אז זה עליי, אני אשכנע אותו. את הכיפות של הפרלמנט תתלה על קולב עם שמות. הנה חסכת עלינו הרבה כסף".

"בסדר, בסדר, דביל. מה הלאה?", הוא שאל. "עכשיו, דני, אנחנו צריכים ארון קודש קטן. שמעתי שליאור אליהו, הכדורסלן, הפך לנגר. יש לו חברים כאן מהלקוחות שלך, שידברו איתו על מחיר. משהו פשוט, נגמור את זה ב־300 שקל, אולי אפילו תרומה, כי הוא בחור טוב. ספר תורה בכאילו נמצא כבר בחנות צעצועים, ואנחנו נחליט שהוא קדוש. תראה איזה יופי התקדמנו, ממש סוג של שטיבאלע. מי ידבר איתך מהפיקוח? זה ממש כוילל, מותר 20 איש, וגם לא סופרים אצל החרדים", הסברתי לו במילים פשוטות כדי שהוא יבין.

ואז הגענו לחלק הקשוח של ההתחזות לשם הישרדות. "עכשיו תקשיב לי טוב, כי אני רציני", אמרתי לדני. "זה לא ילך בלי געלט־אה־פן־טיש (כסף על השולחן), צריך לתרום קצת לאגוידה ישרואל. החניוקים אוהבים כייסף. אתה תתחייב שאתה גם מצביע להם, וגם תרשום אותנו. תגיד שפקדת אותנו, ובכל חודש תתרום איזה 1,500 שקל. החבר'ה יסכימו, זה 50 שקל לגולגולת. תביא את כל הקופסאות שלהם עם האיסוף תרומות. הבנת? ואז המקום הוא קדוש, ותם הטקס של הפקחים. יש לך הגנה מהאדמ"ורים.

אולי נביא גם את הנכד של הרב קנייבסקי, זה שצועק לו באוזן על הדרישות של המדינע, שיתלה מזוזה כשרה, לא כמו זו שיש לך מהניינטיז, ויכתיר אותך כשליח ציבור. דני, לכבוש מעוז ברמת אביב זה הישג בשבילם, לא פחות מכיבוש הכותל. תראה מה הם עשו ליד אהרל'ה עם בית חב"ד. אני רואה שם מאות חסידים, ים של בטלנים מסתובבים שם. אני אומר לך, זה הפתרון הטוב ביותר".

הוא כמעט נחנק מהצחוק. "קוף, אתה דפוק לגמרי, אתה גמור, נו. אתה תסבך אותי עם כל העולם ואשתו. עזוב אותי, גמור את המיץ לימון שלך ולך מפה". שיחקתי אותה נפגע, אמרתי לו שהוא קיבל אסטרטגיה וטקטיקה בחינם, בלי מאכער באמצע, והלכתי. לא רוצה את העזרה שלי? אז שיסתדר לבד.