הלוי הוא קצין מיומן, חכם ומתוחכם (במובן החיובי כמובן), והוא זוכה להערכה רבה מאוד מצדו של ראש הממשלה. רק מעטים מכירים את ההצעה הנדירה והמפתיעה שקיבל לראשות המוסד. באמצעות המינוי הזה ניסה נתניהו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: את הלוי, ראש אמ"ן לשעבר - במוסד; ואת מזכירו הצבאי לשעבר, האלוף אייל זמיר - כרמטכ"ל שיירש את רא"ל אביב כוכבי.
תשובה חיובית של הלוי הייתה מושיבה את האלוף יואל סטריק על כיסא סגן הרמטכ"ל, ודרכו של זמיר לרמטכ"לות הייתה כמעט מובטחת. אם לא יהיה שינוי דרמטי, יתמודדו האלופים הלוי וזמיר על תפקיד "החייל מספר אחת", ואילו נתניהו ושר הביטחון בני גנץ ייאלצו לחפש ראש אחר למוסד. בתקווה שגם שם לא נמצא את עצמנו עם ממלא מקום, כמקובל לאחרונה במחוזותינו.
2. חשבו לרגע על האיש העומד בראש הצבא, רא"ל כוכבי. כבר שנתיים הוא בתפקיד הקשה והתובעני. אין לו תקציב מאושר, אין לו תוכנית רב־שנתית מאושרת. מנגד היו לו ארבעה שרי ביטחון, שלוש מערכות בחירות ומגיפת קורונה שמאיימת להפוך אותו מ"רמטכ"ל הניצחון" ל"רמטכ"ל הקורונה".
כוכבי נקלע למצב הלא נורמלי הזה שבו נמצאת המדינה, אבל אחריותו רבה. במקרים לא מעטים הוא נדרש להיות המבוגר האחראי, המאזן, השקול והעומד מנגד. בתווך נמצא צה"ל, גוף ממלכתי שצריך להישמר מלהשמיע קול של ביקורת נגד מה שקורה מעליו - הכאוס, חוסר התפקוד של הממשלה והיעדר התקציב (ענייני הביטחון השוטפים והמיוחדים דווקא מתנהלים היטב ועוקפים את הבלגן הגדול).
לכל אלה תוסיפו את מידור הצבא ומפקדיו מהסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ ומההחלטה לאפשר לארה"ב למסור מטוסי 35F לאמירויות, ועוד. כעת נוספה לכך הנסיעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש המוסד יוסי כהן והמזכיר הצבאי אבי בלוט, בלי שהרמטכ"ל (ושר הביטחון) יודעים ומעורבים.
תפקיד המזכיר הצבאי לראש הממשלה הוא סבוך, מורכב ורגיש, והוא נמצא מטבע הדברים במתח מובנה בין לשכת ראש הממשלה למטה הכללי ולרמטכ"ל. המזכיר הצבאי הוא קצין בצה"ל, חבר פורום מטכ"ל מצד אחד, שמשרת את ראש הממשלה והאינטרסים שלו כאיש אמון מצד שני.
בדרך כלל שב המזכיר הצבאי לשירות בצה"ל, והוא נתון לחסדיהם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, שלא אחת כועסים עליו. המזכיר הצבאי יידרש לתמרן בין המחויבות לראש הממשלה, שאליו הוא כפוף, לבין ההשתייכות לצבא והכפיפות לרמטכ"ל.
ישנם דברים לא מעטים שהמזכיר הצבאי לראש הממשלה יודע ושאיננו מדווח לרמטכ"ל: מבצעים מיוחדים של המוסד או השב"כ, חומרי מודיעין בתפוצת בודדים ושותפי סוד, מגעים להסדרי שלום שאינם בתחום הצבא ועוד. זה מקובל ולגיטימי. אבל השבוע נתפסה נסיעת המזכיר הצבאי עם נתניהו כמעשה חריג, אולי כי מדובר בנסיעה לחו"ל. הרמטכ"ל כוכבי, שמודר מההסכם עם המפרציות ומעסקת ה־35F, מצא עצמו שוב מחוץ לתמונה בעניין הסעודי, וזאת כאשר סוגיות הביטחון הן הדומיננטיות בין המדינות, ולאחר שכבר היו בעבר מפגשים בין קצינים סעודים לישראלים.
כיצד אמור לחוש מפקדו של המזכיר הצבאי? רק לפני מספר חודשים פנה נתניהו לכוכבי וביקש ממנו להעיר לבלוט, לאחר שהאחרון לא עדכן אותו בהחלטת צה"ל לפנות במהלך הלילה מאחזים לא חוקיים. לו אני בלוט, ייתכן שבדילמת אי־עדכון הרמטכ"ל הייתי מוותר על הנסיעה לסעודיה, בעיקר אם ראש המוסד מצטרף ממילא (ואולי לא, בכל זאת זו היסטוריה). והעיקר: תפקיד המזכיר הצבאי צריך להיות התפקיד האחרון של הקצין בשירות הצבאי, באופן שהנושא במשרה לא יהיה תלוי עוד בשר הביטחון וברמטכ"ל לצורך קידומו, ויוכל לשרת את ראש הממשלה ללא נקיפות מצפון ונאמנות כפולה בטרם יפרוש לאזרחות.
3. בלי קשר לחילוקי דעות פוליטיים או ערכיים עם נתניהו ולצד התנהלותו במידור שרי החוץ והביטחון, ראוי ראש הממשלה להערכה על קידום היחסים והנורמליזציה עם סעודיה ומדינות המפרץ, לצד התודה והברכה לנשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ ומזכיר המדינה מייק פומפאו.
אשמח אם נתניהו יקבל יחד עם האמיר בן זאיד את פרס נובל לשלום, למרות הביקורת עליו, שכן הדברים קורים במשמרת שלו. הוא עבד עליהם ואפילו ויתר על הריבונות.
חידוש היחסים עם מדינות המפרץ מביא ועוד יביא מזרח תיכון אחר: מדינית, ביטחונית וכלכלית. התהליך עשוי לסחוף בהמשך גם את הפלסטינים לשולחן הדיונים. בהקשר הזה מציינים השבוע גורמי ביטחון בכירים כי חידוש התיאום הביטחוני עם ישראל הושג רק לאחר ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות בארה"ב, שנטע תקווה בלבותיהם של הפלסטינים, שנותרו לבדם לעתידם וגורלם. על פי הערכת גורמי הביטחון, ניצחון טראמפ היה גורם לתחושה של אובדן תקווה בקרב הפלסטינים ולמצב של "אין לנו מה להפסיד". אז ככה שבסוף הכל מסתדר.
4. נקלעתי השבוע לפגישה בכנסת ביום שבו ערך נתניהו מסיבת עיתונאים נגד גנץ, שלאחריה - גנץ יצא נגד נתניהו, ואריה דרעי נגד ממשלת האחדות שעודד את הקמתה. הרגשת הקבס מלווה כל מי שעוקב אחר התנהלות המערכת הפוליטית, והתחושה היא של אובדן אמון כמעט מוחלט במערכת העוסקת בלהשמיד את עצמה במקום לשרת אותנו.
ברגע של ייאוש בסוף השבוע, צייצתי בטוויטר שלראשונה בחיי אני חש שאין לי בית פוליטי. כל חיי הצבעתי למערך, אחר כך למפלגת העבודה. הצבעתי פעם אחת לקדימה של אריאל שרון ושמעון פרס ז"ל ולאחרונה לכחול לבן. רבים הציעו לי בתים פוליטיים חלופיים, אבל אני יכול להרשות לעצמי לחיות כמה ימים או שבועות ללא בית פוליטי.
כבר אמרתי שכנראה טעיתי כשתמכתי בממשלת האחדות הלאומית לענייני קורונה, ביטחון ופיוס לאומי. זה היה כמובן רצון העם שאמר את דברו בשלוש מערכות בחירות, אבל את נתניהו רצון העם לא מעניין - רצונו הוא הקובע. הוא לא מתחלק, לא משתף. הוא רוצה שותפות בתנאים שלו, ולעזאזל ההסכם שחתם עם כחול לבן. זה היה הסכם לשעתו.
למרות הכעס והביקורת על התנהלות כחול לבן, שיש בה אנשים טובים וראויים, אבל תמימים וטירונים פוליטיים מוחלטים, אני חושב שאני עדיין איתם. אין לי ספק שאם ייערכו בחירות הם יצטרכו לחשב מסלול מחדש, לחדש בריתות ולהיות שותפים מרכזיים בחזית להצלת ישראל.
להערכתי, נתניהו לא רוצה ללכת לבחירות. הוא חושש מנפתלי בנט ומחידוש "ברית האחים" עם יאיר לפיד. הוא לא יודע אם הגעת החיסונים נגד הנגיף שפוגע בבריאות תאזן את הנגיף החברתי והכלכלי שהולך ומתעצם. כל שהוא מבקש - לשנות את ההסכם לטובתו: להזיז את אבי ניסנקורן ממשרד המשפטים, להקטין את כוחה של כחול לבן, ואם ניתן - גם לשכנע את גנץ שהרוטציה לא טובה לו. ואם אני טועה, טוב תעשה כחול לבן אם תוליך היא את נתניהו לבחירות במקום שהוא יוביל להן בעצמו.
5. בשבוע שעבר ביקרתי ברמת הנגב ובפתחת ניצנה, חבל ארץ מקסים במיוחד בעונה זו של השנה. באחת נחתו עליי רוגע ושלווה שנבעו מהשקט, מדיונות החול ומיופיו של המדבר. פגשתי אנשים טובים שעושים חקלאות מדברית מתקדמת עם מים מליחים ומביאים בשורה חקלאית לרחבי העולם. הם חיים ביישובים קהילתיים קטנים: כמהין, באר מילכה, קדש ברנע ואחרים, ומבקשים רק שהממשלה לא תפריע להם ושהפוליטיקאים יירגעו וישרתו אותנו ולא את עצמם.
סעו לבקר שם והטעינו עצמכם באופטימיות ובאנרגיות.
שבת שלום.