1. בקיץ 2018 נדמה היה שאפשר לנשום לרווחה בכל הקשור להתפשטות האיראנית באזור. הרוסים, כך התבשרנו, הצליחו להגיע להסכם כולל מול איראן, סוריה וישראל על הרחקת הכוחות האיראניים ואלה של חיזבאללה לכ־70 קילומטרים מהגבול ברמת הגולן. ביום רביעי השבוע דווח שחיל האוויר פיזר כרוזים מעל הכפרים הסוריים בקרבת הגבול בגולן, שבהם הזהיר את התושבים שלא להתקרב למתקנים של חיזבאללה ואיראן כדי שלא ייפגעו. הנוכחות של האיראנים כבר אינה בגדר סימן שאלה, לא במרחק של 70 קילומטרים ולא שבעה. אולי 70 מטרים במקרה הטוב.
איראן, באמצעות חיזבאללה, הגבירה את הנוכחות שלה בקרבת הגבול עם ישראל. לעתים מדובר בעמדות שפועלות מתוך אלה של צבא סוריה ולעתים בעמדות עצמאיות. ביום רביעי לפנות בוקר תקף צה"ל עמדות שכאלה באזור קונייטרה (ובקרבת דמשק), ורק לפני כשבוע התבצעה תקיפה נרחבת בהרבה בסוריה של שלל מתקנים ועמדות איראניות. התחושה הכללית היא שהמבצע הישראלי הנרחב, שנועד להרחיק את איראן מהגבול, רחוק עדיין מלהשיג את מטרתו. להפך: האיראנים (חיזבאללה) מתקרבים להם עוד ועוד ומנסים לבנות חזית נוספת מלבד זו הלבנונית.
ההשלכות של הקמת חזית שכזו בעייתיות. ניכר שחיזבאללה אינו מעוניין כרגע בהסלמה בלבנון והוא נזהר שלא לבצע אפילו את פעולת הנקמה המפורסמת שלו. ייתכן שמדובר בהשלכות של המו"מ על סימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון, שיכול להביא לעסקאות גז בהיקף של מיליארדים.
חיזבאללה אינו רוצה להיות מואשם בכך שהרס הכנסה עתידית של מיליארדי דולרים לקופת לבנון והותיר אותה שוב בהריסות. אך החזית בסוריה מאפשרת לו להתנהל במקום שנוח לו כל כך, בשוליים האפורים של צבא סוריה. להניח זירת מטענים בשטח הישראלי ולברוח, או לבצע "פיגוע צליפה" בלי לקבל אחריות ובכך להותיר את ישראל במבוכה ובדילמה של ממש אם והיכן להגיב, ולתהות מה יהיה מחירה של תגובה שכזו.
חיזבאללה הצליח ליצור משוואת הרתעה של ממש מול צה"ל עם הצהרותיו של נסראללה שכל פגיעה באנשיו, גם על אדמת סוריה, תגרור פגיעה בחיילים ישראלים. הסכמתה של ישראל לתג המחיר הזה גרמה לכך שידיו של צה"ל כבולות פעמים רבות בפעילות נגד הברחות אמל"ח וציוד לדיוק רקטי מסוריה ללבנון.
הדוגמה שבולטת כאן היא ירי האזהרה שבוצע לפני כחצי שנה לעבר רכב שבו נסעו פעילי חיזבאללה סמוך למעבר הגבול ג'דידה יאבוס, שמשמש את הארגון להברחות ולהעברת פעילים. בסרטון שהופץ אז ברשת ניכר כי כלי הטיס שפעל נגד אותם פעילים ירה סמוך לרכב על מנת להזהירם, ורק לאחר שיצאו ממנו ונמלטו בוצעה תקיפה של ממש, שהסתיימה בפיצוץ המכונית. ייתכן כי הטכנולוגיה נותרה ברשותם. המשמעות היא שצה"ל בוחר לפעול בכפפות כירורגיות מול אויב שהסיר מזמן את הכפפות.
בנוסף, נראה שגם הפעילות האינטנסיבית של צה"ל, שנמשכה שנים סביב השעון, למניעת זליגה של טכנולוגיית דיוק מאיראן וסוריה לידי חיזבאללה בלבנון, לא צלחה, והטכנולוגיה הזו כבר בידי הארגון. חשיפתו של מתקן לרקטות מדויקות בביירות על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו מהווה הוכחה לכך שבישראל החליטו לנקוט דרך אחרת כדי להביך את חיזבאללה ולהסביר אולי הסלמה עתידית. בפועל, כל הסלמה שכזו תמצא את ישראל מול אויב מסוכן פי כמה מזה שידענו בלבנון ב־2006. אומנם גם המודיעין הישראלי וצה"ל השתדרגו מאז, אך ניתן להבין שהיקף הפגיעה בעורף יהיה גדול פי כמה וכמה מזה שידענו לפני 14 שנים.
כעת נראה שמקבלי ההחלטות בממשלה ומקורביו של נתניהו, שמיהרו לגנות את משה (בוגי) יעלון על הצהרותיו שהרקטות של חיזבאללה יחלידו (ערב יציאת צה"ל מדרום לבנון ב־2000), אימצו כעת את האמירה הזו כאסטרטגיה: כולנו מתפללים שהגשמים האחרונים יגרמו לחלודה רבתי בארסנל הטילים והרקטות של חיזבאללה. אחרת, אללה יסטור.
2. האיום האחר על ישראל הוא המצב הכלכלי וההומניטרי של עזה. אומנם המצב תמיד יכול להיות גרוע יותר, אך נדמה שעזה מקפידה לשמר את העיקרון הזה, והמצב שם אכן הפך גרוע יותר. כאילו לא הספיקו האבטלה, העוני והמצוקה שעמם התמודדה עזה בשגרת השנים, בעיקר מאז תפס חמאס את השלטון ב־2007, והנה התווספה לכ־2.2 מיליון פלסטינים צרת הקורונה.
"יש לנו היום כ־650 חולים בממוצע ביום", סיפר לי אבו אוסאמה, מתושבי העיר עזה. "רק היום יש לנו שישה מתים. עד לפני כמה שבועות היו פה כמה עשרות חולים, אולי מאה. עכשיו התחושה היא שהכל יצא מכלל שליטה, וזה לא מעט בגלל המנטליות של האנשים פה. הם לא עוטים מסיכות. למה? כי יש פה עדיין מחשבה שהקורונה אינה אמיתית ושמדובר בקונספירציה, שחמאס משקר ומגזים במספרים כדי לקבל עוד כסף מקטאר. אתן לך דוגמה: בעזה נוסעים כמה אנשים במונית אחת. ארבעה או חמישה לפחות. כל נסיעה עולה שקל. כמעט לכולם אין מסיכות.
ואם המונית מתקרבת למחסום, הנהג אומר ישר לכולם 'שימו מסיכות'. אתה מבין? הם מנסים לעבוד על חמאס. בנוסף, צריך להבין, החיים לפני הקורונה היו קשים, מאוד קשים. אז מבחינת התושבים לא השתנה הרבה. המוות הפך לחלק מהשגרה עוד לפני המגיפה, אז לא נראה שמתרגשים פה יתר על המידה. וכרגיל - אין כסף, אין עבודה. החנויות נסגרות בשעה חמש בערב, ויש סגר לילי בשעה שמונה בערב עד שבע בבוקר למחרת. הרוב נשמעים להוראות. המסעדות פתוחות משעות הבוקר עד אחר הצהריים, אבל עובדות על חצי כוח. בעבר היו פועלות עד חצות. הכלכלה גוססת. החנויות, השווקים, הקניונים. הכל מת בגלל שאין כסף. אם מישהו פותח אחרי חמש, נותנים לו דוח של 150 שקל, ואם הוא לא משלם, הוא הולך לכלא".
מעבר לכך, הבעיה היא שבמקומות רבים ברצועה, בעיקר באלה שנחשבים לפריפריה, האכיפה של חמאס פחות מורגשת והתושבים עושים כראות עיניהם, גם אם המשמעות היא להסתובב ברחוב אחרי שמונה. אחד הסרטונים שיצאו מהרצועה מתאר כיצד משטרת חמאס מפזרת באלימות בית אבלים שאליו הגיעו אנשים רבים. הבעיה של הארגון כרגע היא שהנהגתו חוששת שאכיפת יתר תגרום לתסיסה של ממש ולהפגנות נרחבות, נוסח אלה שנראו בלבנון ובישראל.
צריך לומר - תחילה הצליח חמאס להתמודד עם הקורונה בהצלחה. הארגון הקים מרכזי בידוד לכל השבים מחו"ל והותיר אותם מבודדים וסגורים כמעט 21 ימים. עזה הייתה נקייה מקורונה במשך תקופה ארוכה. אך אז החלו הדברים להשתבש, והמספרים רק עלו ועלו. וגם אז הצליח חמאס בצורה כזו או אחרת למנוע את התפשטות המגיפה. ברצועה יושמה תוכנית הרמזור המפורסמת והוטל סגר דיפרנציאלי על ערים ושכונות. עזה נקטעה ופוצלה בין אזורים (דרום וצפון) ובין ערים ושכונות. הצעד הזה עבד במשך תקופה מסוימת, אך בסופו של דבר לא הצליח לעצור את השיטפון.
כעת המגיפה כבר משתוללת. מתחילת המגיפה נרשמו בעזה 16,755 מקרים (עד יום רביעי), מתוכם החלימו 9,774. מקדם ההדבקה שם עומד על 1.4 - נתון גבוה ומדאיג. ומה שעוד יותר מדאיג הוא הרוחות הנושבות לאחרונה מכיוון הנהגת חמאס. משום מה, הארגון טורח לפרסם האשמות שווא כי ישראל מונעת כניסה של ציוד רפואי לרצועה, אולי כדי למצוא את השעיר לעזאזל. או כפי שהגדיר זאת גורם המתמצא בפרטים: חמאס מבקש להתנער מאחריות. אם יאשים את ישראל, לא יוכל הציבור שלו לבוא אליו בטענות.
ההאשמות האלו הטרידו את מערכת הביטחון בישראל, ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף כמיל אבו רוקון, פרסם ביום רביעי בבוקר סרטון שבו הוא מכחיש לחלוטין את האשמותיהם של "גורמים ברצועה". אבו רוקון סיפק מספר נתונים בדבר הכנסת הציוד הרפואי מישראל לרצועה בניסיון לסייע בהתמודדות עם המגיפה. בין היתר, סיפקה ישראל לעזה ערכות בדיקה, ציוד מגן, מכונות הנשמה ומה לא. ישראל אפילו סייעה בהעברת הכשרה לרופאים מעזה בבית החולים ברזילי באשקלון כדי לסייע בהפעלת מכונות ההנשמה.
ועדיין, חמאס בקמפיין נגד ישראל. יחידות העפיפונים שלו ובלוני התבערה אף פרסמו הודעה שמזהירה את ישראל שאם תמנע הכנסת ציוד רפואי, תחודש פעילות היחידה. חמאס מפחד מ"אביב ערבי", שבו הציבור ייצא למחאה נרחבת שתערער את הלגיטימציה של הארגון ברצועה, והוא מנסה להימנע מכך בכל דרך, גם אם המשמעות היא ליצור מתיחות מסוימת מול ישראל.
לעת עתה לפחות ניתן להבחין במתח מובנה שכזה בין הציבור הרחב לבין חמאס. דוגמה לכך קיבלנו לפני כמה שבועות בלבד. חמאס שיגר כמה רקטות לים במסגרת ניסויים שערך, והסרטון אף דלף/הודלף לרשת. אך במקום לעורר תגובות חיוביות, נרשמו בעיקר דברי ביקורת בנוסח "למה אנו צריכים את זה ואיך זה תורם לנו בתקופה שכזו?".
חמאס ניצב בסופו של דבר מול הדילמה הקשה שמטרידה כל ממשלה בעולם בימים אלה: הכלכלה או הבריאות, אלא שבמקרה שלו הכלכלה קרסה כבר לפני כן. השאלה היא אם בשלב מסוים, על מנת להימנע מזעם ציבורי, ינסה חמאס להסיט את האש לכיוון ישראל. טפטוף הרקטות בשבועות האחרונים יכול להוות אינדיקציה לכך. מנגד, יום השנה לחיסולו של בהא אבו אל־עטא לפני כשבועיים עבר בשקט יחסי. מישהו בחמאס דאג לוודא שהשקט יישמר והפגין משילות. ומה באשר לרקטות של חמאס שנורו לעבר אשדוד וגוש דן? בצה"ל עדיין מתעקשים שהגרסה של חמאס, שלפיה תקלה שנבעה מהסופה היא שהובילה לשיגור, אמינה. כל האינדיקציות מצביעות על כך, מוזר ככל שיהיה הדבר.
פליטה של שתי רקטות, הייתכן? התופעה המוזרה הזו הזכירה לאדם שעוקב אחר הזירה העזתית זה שנים רבות אירוע שהתרחש בעשור הקודם ב"נעורים", מרכז ההכשרות של המשטרה לא רחוק ממכמורת. קצין בכיר בצה"ל, מומחה לרקטות, הציג בפני קבוצה של קציני משטרה שלל רקטות שנורו לעבר ישראל כדי להסביר להם על היקף הפגיעה והנזק שלהן. הוא התמקד בסוג אחד, רקטות מסוג 107 מ"מ. אותו קצין, שנחשב לאחד המומחים הגדולים בנושא, נשאל בשלב מסוים כיצד מתבצע השיגור. הקצין הסביר שיש לחבר שני חוטים, ואז חיבר אותם. לפתע הרקטה ניצתה ושוגרה מהכיתה לעבר הים, ורק בנס האירוע הסתיים ללא נפגעים. אז אם זה קורה לאחד המומחים הגדולים בצה"ל, מה יגידו אזובי חמאס?
ביום רביעי פקדה את ישראל ואת הרצועה סופת גשמים נוספת. עד לשעת סגירת הגיליון היא לא הובילה לתקלות ולא שוגרו רקטות לעבר ישראל. מה שברור הוא שכמו מול איראן, נתניהו, גנץ ושאר השרים אימצו את אסטרטגיית "ההחלדה": מתוך רצון להימנע ממלחמה, האפשרות הכמעט יחידה שנותרה היא להתפלל שבעקבות הגשמים הרבים הרקטות של חמאס יעלו חלודה.