ביום שני בבוקר הופתענו לגלות כי ראש הממשלה וראש המוסד עשו את הלילה בטברנה של יורש העצר הסעודי. העובדה שההדלפה יצאה מירושלים או מתל אביב, או משתיהן יחד, הולידה ביקורת בישראל. במשך עשרות שנים חונכנו לדעת כי המידע הזה רגיש מאוד, וכי צרות גדולות עלולות לבוא אם יראה אור. והנה הוא מודלף לאור היום בעידוד בעלי העניין. שר הביטחון בני גנץ נרעש. הדלפת הביקור היא צעד חסר אחריות, אמר, אזרחי ישראל צריכים להיות מוטרדים. "לא כך אני נוהג", אמר גנץ, "ואתם יכולים לנחש כמה דברים עשיתי בימי חיי, כולל בשליחות נתניהו".
סעודיה הכחישה את הפרסום, אבל לא הייתה זו הכחשה רגילה. לא בדרג ולא בתוכן. שר החוץ שלה נשלח לומר כי הידיעה חסרת בסיס. האם הוא דובר אמת? ספק רב. אבל העובדות פחות חשובות לדיון שלנו. חשובה יותר הכוונה. ובמקרה הזה, הסעודים רצו לנקות את עצמם מהפגישה הזו, ולו במחיר אמינותם של הישראלים.
אכן היו שנים שבהן הדלפה כזו הייתה גוררת פגיעה בצורכי הביטחון של ישראל. זעם ערבי כבוש, מהומת אלוהים בעידוד הפלסטינים, וידידינו החשאיים היו מתקפלים מפאת הבושה. אבל מאז הם שחררו את החגורה. משום שהנושא הפלסטיני לוחץ עליהם הרבה פחות, מפאת הצורך שלהם להתקרב לוושינגטון ולירושלים, וגם כי הרחוב הערבי למד להכיל. המשטרים הללו יודעים עם מי יש להם עסק, והם מכירים את הצורך הישראלי ביחסי ציבור. גם המדליפים הישראלים מכירים מן הסתם את עמיתיהם במשטרים הללו, ויודעים מה יסכן את היחסים איתם או יעורר את זעמם עליהם. משום כך, ההדלפות הללו לרוב הן חלקיות מאוד, כמעט רכילויות. העיקר נותר בצל.
לא לנורמליזציה
לפני שלושה וחצי חודשים פורסם בכאן חדשות כי ראש המוסד יוסי כהן דן עם הקטארים על חידוש הסכם הדולרים בעזה. בפני עצמה זו תופעה חדשה: מהלכיו של ראש המוסד מודלפים לציבור בהתמדה ראויה להערכה. ההדלפה ההיא העניקה לכהן נקודות בדעת הקהל, אבל לא גרמה נזק.
מה קרה במקרה הסעודי? אפשרות אחת היא, שחשיפת הסיפור לא תואמה עם הסעודים. נתניהו, כהן וחבריהם בילו עם יורש העצר הסעודי ואורחו המיוחס מייק פומפאו, ואחרי שהבינו כי הסכם נורמליזציה לא ייצא מהם בקרוב, רצו לספר לחבר'ה. הסעודים כעסו, או נלחצו, והחליטו להפריך את הסיפור ואת אמינות בעליו. אפשרות שנייה היא, כי היה כאן בלון ניסוי. בתיאום עם יורש העצר ואנשיו, הוחלט לגלות לעולם כולו, כי ראש ממשלת ישראל התארח על אדמת הממלכה בפעם הראשונה בגלוי. הניסוי מאפשר לבחון כיצד נוחת הדבר על אוזניהם של מתנגדי ישראל בסעודיה, או מכשיר את הלבבות בהדרגה ליום שבו הדבר יתאפשר.
תהיה האמת מאחורי הסיפור אשר תהיה, אפשר להירגע: לפעמים מותר לחשוף בפני הציבור הישראלי משהו על המהלכים הללו, כל עוד הדבר נעשה בשקילות ומבלי לפגוע באמון הידידים. אחרי הכל, ההדלפה על הביקור בסעודיה חשפה מעט מאוד, אף שהעניקה נקודות בדעת הקהל לראש הממשלה ולראש המוסד. המגעים החשאיים עם הסעודים נטועים יותר מ־20 שנה לאחור, וכל בר דעת מניח שהם כוללים גם חילופי ביקורים.
אם יש מידע מוצק שפורסם בסיפור הזה, הריהו בא מסעודיה. גורמי ממשל בריאד אמרו ל"וול סטריט ג'ורנל" לאחר הפרסום כי דבר רציני לא הוסכם במפגש המשולש בין הצמרת הסעודית, ראש ממשלת ישראל ומזכיר המדינה האמריקאי. בתרגום לשפת המעש פירושו, אנחנו, הסעודים, לא הסכמנו לנרמול יחסים עם ישראל. העובדה הזו צריכה להותיר את הישראלים מאוכזבים, ולא את מארחיהם.
מתי בכל זאת תגרום התעסקות כזו נזק? כאשר היא תחשוף את המשטר הידיד לסכנה, או תביך אותו בפני צד שלישי. זה קורה לא מעט בתקופה האחרונה. בכירים ישראלים מרבים לומר או לרמוז כי לישראל ולאיחוד האמירויות יש אויב משותף, האיראנים, ולכן טוב שבאו בברית נגדו.
ההתבטאות הזאת, שנאמרת כבדרך אגב ומבלי לחשוב יתר על המידה על משמעויותיה, מכעיסה מאוד את האמירותים ומעלה את מפלס החרדה שלהם מפני טהרן. חשבו כיצד היא נראית משם. יושבים להם הישראלים הרחק בארצם הבטוחה והמוגנת, ומהללים את הברית הצבאית שאותה כרתו עם אבו דאבי כדי להילחם בשכנתה הקרובה.
הנוכחות האיראנית בנסיכויות המפרץ, בניגוד לכאן, מוחשית מאוד. אנשי עסקים איראנים פועלים באיחוד האמירויות, והון רב בבעלותם מושקע בבנקים שלה. את גבולה של איראן אפשר לראות בעין בלתי מזוינת מחופי האמירויות. יש להם סכסוך איתה על שלושה איים במחלוקת, ויש מתיחות תמידית. האמירותים אינם נוהגים לפטפט, לפרשן או לשתף את הציבור בהרהורים על החוסן הביטחוני שלהם. ישראל בדיוק להפך. השיח המתנהל כאן על אויב משותף, בהובלת דמויות בצמרת הישראלית, זר להם ומוסיף חשש מפני תוקפנות איראנית. ממילא, הסכם השלום הזה איננו כה קל עבורם. לא כולם באיחוד האמירויות קיבלו אותו בהתלהבות.
קו טיסות ישיר
אחד מאלה שהסתייגו מן ההתקרבות לירושלים הוא אמיר דובאי, מוחמד בן ראשד. אף על פי כן, אתמול נרשמה עוד תחנה בכינון הקשרים בינינו לבין עירו המצוחצחת. חברת התעופה Flydubai, שבבעלות האמיר, ביצעה את טיסתה הסדירה הראשונה מנמל התעופה בן־גוריון ישירות לדובאי. כמה דקות לפני השעה אחת בצהריים המריא המטוס עם מבקרים ישראלים בתוכו, ואחרי כשלוש שעות נחת בנמל התעופה הבינלאומי של דובאי.
זה לא שהאמיר הפך לידיד ישראל. הוא עשה חושבים והגיע למסקנה בלתי נמנעת. אין ביכולתו לסרב לנרמול עם ישראל מבלי להרגיז את יורש העצר, ובמצב של משבר כלכלי חריף, שפגע קשות בענף המלונאות ובענפי המסחר בדובאי, מוטב עם הישראלים מאשר בלעדיהם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל