אולי הצדק עמם, אני לא יודעת, מאוד יכול להיות שיש חוקים כתובים וברורים שהוריי מכורח הנסיבות שכחו ללמד אותי. זו כבר הפעם השלישית בזמן קצר מאוד שאני נתקלת בילדים (לא צעירים, כאלו שעברו כבר חצי יובל) שמשלמים על הוריהם בסיטואציה כזו או אחרת, בדרך לארוחת שישי קונים כמה בקבוקי שתייה או משלמים במקום אביהם על הכבלים כי הכרטיס שלו קצת דחוק החודש או נוסעים להביא להוריהם משהו מרחוק ומבזבזים רבע טנק דלק, ומיד אחר כך מבקשים חזרה את העלות. כאילו חייהם תלויים ב־20, 50 או מאה השקל שהדבר עלה להם.
לאותם ההורים זה נראה לגיטימי: הוא שילם מכספו - יקבל זאת חזרה. לי זה מעלה בחילה אדירה. איך אפשר לבקש כסף מהוריך-מולידיך? לו היית עני, לא היה חשמל בביתך או אוכל לילדים, אני מבינה. אבל אם אתה לא, מה יהרגו אותך מאתיים השקלים על הכבלים או המטבעות הספורים שעמם רכשת קולה לארוחת השישי שעליה עמלה אמך עוד מהלילה שלפני?
אני לא באה להאדיר ולטפח את עצמי, ויכול מאוד להיות שהתנהגותי נובעת מחסכים חמורים בילדות. אבל לפני עשרים וכמה שנים, כשפתחו את קניון חולון, החלו לארגן בכיתתי "יציאות כיתה לקניון". בכל שישי, פעם בשבועיים, בשמונה וחצי בדיוק, קצת לאחר הקידוש, היו מביאים אותנו הורינו אל שער הקניון ונותנים בידי כל אחד מאתנו 50 שקלים. אז, הכסף הספיק לכרטיס לסרט, פופקורן ושתייה. היום זה לא מספיק גם לטריילרים בהתחלה.
לא תמיד הייתי הולכת, היו פעמים שביקשתי והוריי סימנו לי בשתיקתם או עם עיניהם שהיום זה רק קידוש ומיד אחר כך פלטת הפירות המפורסמת של אבי ו"אולפן שישי". העבודה במונית לא היטיבה עם אבא השבוע ועל כן לא אצא לבלות. חוץ מפעם או פעמיים, אני לא זוכרת שעשיתי סצנות בכי מיותרות, אף על פי שילד שחי בדלות עם ארבעה קירות שסוגרים עליו וריח סיגריות שעד היום גומר ומחליא אותי ואותם ארבעה ספרים שכבר קרא ונטול מחשב או כל מדיה מעניינת - משווע לצאת ורק מחפש חברה אחרת. לא התלוננתי. אם אין, מה יעזור לי הבכי?
בערבי השישי שבהם כן הייתי הולכת, הרגשתי את הכאב המבעבע על 50 השקלים שנטלתי מהוריי. ידעתי שבכסף הזה היה אבי יכול לקנות לאמי עוד קופסת סיגריות, כיכר לחם, גבינת 9% ובמבה גדולה, שאותה אהבה לחסל מול ערוץ הולמארק כשהיינו הולכות לישון.
לפעמים לא התאפקתי ובזבזתי את כל הכסף על פופקורן, כוס קולה מכובדת וסרט, כמו כל הילדים. ולפעמים חסכתי מעצמי את הפופקורן והקולה, קניתי רק בקבוק מים, ובתום הסרט, ועם 20 השקלים שנותרו לי, ירדתי למטה אל החנות היחידה שהייתה פתוחה מלבד הקולנוע, "עולם הממתקים", ורכשתי מתנה להוריי. כן, מתנה, פשוטה כמשמעה. לפעמים הייתה זו שקית לבבות שוקולד שקופה, לפעמים מסטיקים צבעוניים וטעימים ולפעמים בלון גז אדום בצורת לב. אחרי כל זה עוד נשארו לי כמה שקלים שאותם הכנסתי אל תוך השקית, וכשהתקרבתי אל הבית שהיה סמוך לקניון, כבר החלו הפרפרים להתעופף בבטני.
חיכיתי לתגובת הוריי, שתמיד צחקו, נישקו אותי ואמי אף הוסיפה ואמרה "אין, מכל האחיות שלך, כשאני אהיה זקנה, רק את תטפלי בי". בימים אחרים אהבה אותי קצת פחות, עניין של העדפה, אבל לבבות השוקולד הללו, תמורת המילים החרוטות ההן, היו שוות לי הכל.
כשהתחלתי להרוויח כסף בזכות עצמי וכתיבתי, לקחתי את הוריי להמון מסעדות, לא פעם ערכתי עם אמי מסע שופינג בקינג ג'ורג', אלנבי ושינקין, תמיד קינחנו אצל הבורקס הטורקי של שוק הכרמל או באחת ממסעדות הבשר בכרם התימנים, וגם אם ידעתי שהתקופה היא אחרת, ואמי עובדת ויש קצת כסף בכיסה, מעולם לא נתתי לה להוציא שקל. אני לא מסוגלת, זה לא נתפס לי וגם יותר מדי שיחות עם הפסיכולוגית שלי לא עוזרות לזה. נראה לי מוזר שאיש צעיר, שעובד, לבוש היטב, עם פלאפון חדש בכיס וכסף שמספיק לו לצרכיו, גם אם לא לכולם, יבקש כסף מאביו או מאמו על בילוי של פעם בכמה זמן.
בתחילת השבוע טלפנה אליי אמי ואמרה שהיא בדרך אליי. לפני שנה עברה ליישוב חריש להתגורר לצד אחותי, בת זוגה והתאומים הקטנים שלהן. מכאן, שפגישותינו הלכו והתמעטו. שמחתי לקראתה, מובן שעוד יותר שמחתי שהמנקה בדיוק סיים את עבודתו והבית נראה מבריק כמו של ילדה שיש להתגאות בה. השעה הייתה שעת צהריים והחלטתי שאטלפן גם לאבי. הוא, לעומתה, גר בחולון, לא רחוק ממני, ובכל זאת, מתחילת הריוני כמעט ולא פגשתי בו. גם בבית שבו אני מתגוררת טרם ביקר.
תמיד יש לו תירוצים משונים: הוא גבאי אז הוא חייב לפתוח את בית הכנסת, הוא הגזבר אז הוא חייב לאסוף כסף לבית הכנסת, הוא החזן אז הוא חייב לפייט בבית הכנסת והוא בן 72 אז יש לו קולונסקופיה מחר ואף על פי שאין לזה קשר לבית הכנסת, הוא חייב ללכת לבית הכנסת.
אבל הפעם החלטתי שזו אחלה הזדמנות להפגיש את הזוג הגרוש הזה, שבשנים האחרונות שומר על קשר ידידותי וקרוב, מה שלא עשו בכל שנות נישואיהם, ולערוך איזה ערב כיפי אצלי בבית. להפתעתי, אבי נעתר. "אני יכול להביא את ג'וניור, הכלב שלי?", שאל. "בטח", עניתי לו, ידעתי שאיענה בחיוב לכל דרישותיו, רק שיגיע. "ואיך תגיע?", שאלתי, "מה הבעיה? אעלה על הקלנועית שלי", התפאר ברכב היוקרה. "אבא, נו באמת", התעצבנתי, "על הקלנועית מחולון לראשון? ברגל תגיע יותר מהר, אשלח לך מונית," אמרתי, ניתקתי וטלפנתי לבן זוגי.
הוא, למזלי, רחב יד ולב. ברגע שאמרתי לו ששניהם מגיעים, הבטיח שבערב יגיע עם בשרים טעימים ונדליק את המנגל. בערב, כשאבי ואמי יושבים בסלוני הגדול, שבעים, מעט מבוסמים מוודקה נחמדה ומתווכחים שעה ארוכה האם הסכם שלום עם ערב הסעודית טוב או לא, הכל היה מדהים עד שקטעתי את הצעקות ואמרתי שלשניהם יש את אותה הדעה ואיך שעה הם לא קולטים.
ואז הנחתי יד על בטני: "אתה יודע?", לחשתי לגור בעלי, "התינוקת לא זזה מהבוקר". פתאום, כמו התקף חרדה מוזר, נכנסתי ללחץ, אמי קלטה זאת מיד ואבי ההיסטרי נעמד, החזיק את ראשו ואמר "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". שעה אחרי, במוקד הסמוך לביתי, כשאני מחוברת למוניטור ושני הוריי ובעלי מצדדיי, אמרה הרופאה, "הכל בסדר, התינוקת גדלה אז קצת צפוף לה ברחם". פרצתי בבכי משחרר, אולי אלו ההורמונים ואולי פתאום לרגע הייתי ילדה נתמכת ומחוזקת על ידי הוריה.
בדרך חזרה אמרה אמי: "את חייבת משהו מתוק! תראי שהיא תזוז כל הלילה". היא ביקשה מגור לעצור את הרכב וירדה. אבי, שלא רצה לתת לה את הזרקורים, ירד אחריה. כמה דקות אחר כך חזרו שניהם עם שקיות ממתקים וחטיפים מלאות. "אתם משוגעים, כמה זה עלה לכם?", שאלתי ופחדתי לקחת מהם את השקית. "שתקי, שתקי כבר", אמרה אמי. "כן", הסכים איתה אבי, "לפעמים את בלתי נסבלת".גור צחק. מאחורה שמענו אותם מתווכחים. "היא יצאה כמוך", אמרה לו. "היית מתה, היא העתק שלך", ענה לה. והקטנה בעטה בבטן, משוועת להכיר את הסבא והסבתא שעשו לה לילה אנרגטי ושמח.