השאלה המרופטת "לאן נעלם השמאל?" נשאלת ביתר תוקף, סרקזם ונימת ניצחון בימים אלה של פירוד, שנאה, אי־סובלנות ומאבק אזרחי; שאלה רטורית שכאילו באה להוכיח את ניצחון תפיסת העולם הימנית בהווייתנו. "אתה יודע מה ההבדל בין סוציאליזם וקומוניזם?", שואל ב־1934 (בסרט החדש והמעולה "מאנק" של דיוויד פינצ'ר), התסריטאי האמריקאי היהודי הרמן מאנקייביץ', כישרון יצירתי חכם וציני, המותנע בהרבה אלכוהול ותיעוב לכל ממסד דורסני, ומשיב: "בסוציאליזם כולם חולקים את העושר. בקומוניזם כולם חולקים את העוני".
נדרשו הרבה פחות מ־86 השנים שעברו מאז כדי להראות שהגדרת הסוציאליזם - "שמאל", בלשוננו - כאידיאה וכתקווה נאיביות של טרום מלחמת העולם השנייה עלתה בעשן, בעוד שהקומוניזם הגשים בברית המועצות ובגרורותיה במשך מעל 70 שנים את הגדרתו הנ"ל: העוני (פלוס השלטון הטוטליטרי מטיל האימה, ההתעמרות, שלילת זכויות הפרט וכו') התחלק בין העם כולו, בעוד שהצמרת השלטונית נהנתה מכל טוב הארץ והעולם.
מאז הפרסטרויקה, שפירקה את ברית המועצות, פחת תוקף הרעיון הסוציאליסטי, שעיקרו ניהול ציבורי של הכלכלה והמדיניות הלאומיות, לטובת הקפיטליזם ותמיכתו המשפיעה של ההון הפרטי על השלטון האישי וקביעת התנהלותו, כפתח להשחתה. הסוציאליזם הליברלי והלא כוחני, אך המפלֶה (שלטון השמאל של מפא"י ושותפותיה עד 1977), התקבל בתפיסת רבים (העולים מברית המועצות, למשל) כשלב מקדים לקומוניזם הכוחני והכפייתי. כך שהשמאל המתון, אף שהשתנה לכיוון הרחבת הדמוקרטיה והליברליזם השלטוני, הלך ואזל. היום, בתשובה לשאלה שלעיל, אפשר להתחכם ולומר שרוב השמאלנים התחפשו ל"מרכז", הפכו למייסדי ומפעילי ה"מדינה שבתוך מדינה" ולרבבות המפגינים נגד נתניהו, שחיתותו לכאורה, צוללותיו, מתנותיו ושוחדיו לכאורה, ושלטון היחיד שלו.
היום, בסמטוכה הפוליטית־חברתית שהקדיח לנו, ולקראת הבחירות הרביעיות־בתוך־שנתיים שכפה עלינו, השתנו המפה הפוליטית, המחלוקות והכוחות הנאבקים. הסוקר מנו גבע קבע בשבת האחרונה (ערוץ 12) שרוב הבוחרים רוצים בהדברת הקורונה, בייצוב הכלכלה ובאחדות העם. הוא מצא גם שהשוליים הקיצוניים בימין ובשמאל (מי קיצוני בשמאל הפוליטי? מרצ? באיזה אופן?) הוצרו, והמרכז הלכאורה־רציונלי התרחב. יענו, רוב העם היום מרכז; כולל נתניהו הפייק־רציונלי ומזימותיו להגיע, בכל דרך שיוכל, לשלטון יחיד מלא ולסגירת משפטו, וכולל גם את מתנגדיו, מימינו ומשמאלו. לכן ה"שמאל" וה"ימין" כבר אינם קיימים בהגדרתם המיתולוגית, אלא בראשיהם שטופי השנאה של הקיצונים בתומכי ובנרצעי נתניהו, אלה הקוראים למפגינים נגדו "שמאלנים בוגדים" וממחישים זאת באלימות נגדם.
אם הרוב אכן רוצה בהדברת הקורונה, בייצוב הכלכלה (יעדים שנתניהו כשל בהם. באחד איים בסגרים שלא אכף אותם, נכנע לחרדים וללחצים אחרים, מה שהביא לאי־אמון ולאי־צייתנות בציבור. בשני פיזר כספים ללא חשבון וקיבל כמיליון מובטלים) ובאחדות העם (יעד שפעל נגדו בשיסוי, בפירוד ובשנאה), המסקנה היא שהרוב נחלק לא לשמאל וימין, אלא למתנגדי נתניהו ולתומכיו. כדי להצליח במשימות הנ"ל יש להוריד את נתניהו מכס מלכותו ולהכריחו לעמוד למשפטו. לכך חייבים הנהגה חדשה שבתכונותיה, ביכולותיה ובאמון כלפיה תהיה שונה לחלוטין מהשליט המוחלף. בנסיבות הנוכחיות, ולא כפשרה, נראה שהרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מגלם באישיותו, ביושרתו ובהיסטוריה שלו את כל הנדרש לכך. עליו להבין את גודל השבר שלפנינו, ובעזרת תבונתו, סבלנותו ויכולותיו, בייס של אישים והסכמות פוליטיות - להושיע את ישראל.