לפה קצת יותר משנה מאז ביקרתי בדובאי לראשונה. אז הייתי חלוץ נועז שמבקר במקום אקזוטי, מגלה ארצות רחוקות שטרם נודעו. בתחושתי הייתי כקולומבוס של המדבר, וכששבתי הביתה הרגשתי עצמי כמבשר וכמגלה של סודות כמוסים שמעולם לא נחשפו בפני האזרח הישראלי. כיום, אחרי החתימה על הסכמי השלום ולחיצות הידיים של בכירי הממשל, הנני ישראלי אחד מני רבים שנבלע בשטף של רכבות אוויריות ותמונות אינסטגרם בלתי נגמרות.
הטיסה לדובאי עברה בצורה חלקה. הנוסעים עטו מסיכות לאורך כל המסע, בלי חוכמות ובלי שטיקים. אנחנו יכולים, אם רצוננו בכך. הדיילים התכסו כמנתחים, ובאופן כללי למרות כמה נשימות לחוצות האווירה הייתה נינוחה. עם הנחיתה נדחסנו לאוטובוס קטן שאילץ אותנו להצטופף. כבר הרבה זמן שלא הייתי בסיטואציה כזו. המגע הפיזי הכפוי, שהיה בעבר עניין יומיומי, הפך לזר ומבהיל. איך חיינו ככה? מדוע האדון הזה נשען עליי? מה רע בשמירה על ריחוק של מטר ויותר? אין מענה.
נשמתי מעט ובעיקר התפללתי, עד שהסתיימה נסיעת האימה. הגענו לכניסה לשדה, ושם נשלחו כל נוסעי הטיסה לבדיקות קורונה. היות שמדובר במדינה שהייתה עד לא מכבר עוינת, עלה במוחי חשש קל כששלחו אותי עם ישראלים נוספים לפינה מרוחקת. מי יודע מה הם מתכננים? אולי בסוף הם נמלכו בדעתם וימכרו אותנו לרוחאני?
למרות החשדנות צִייתי לדרישות. אדם סבלני ומקצועי מפקיסטן, כך הוא ציין בפניי, חיטט באפי כדי לבדוק אם הנגיף דבק בי. מילאתי פרטים, ומדבקה ששודכה לדרכון שלי הפעילה אפליקציה שאמורה לעדכן במהירות כשהתוצאות מגיעות. ההליך כולו מסורבל ואטי מעט. נדרשת סבלנות.
בתום דקות של המתנה יצאנו לחופשי. בשל העומס התשובה בוששה להגיע. על פי המצוין במסמכים הרשמיים, זה יכול לקחת עד 48 שעות. נשלחנו אחר כבוד לבידוד. היות שהגעתי למקום לצורכי עבודה עם צוות של שלושה אנשים, מצאתי עצמי תקוע איתם במשך שעות בחדר במלון. ואולי הם נתקעו איתי. יחסית לרוע הגזירה, החברים נראו מעודדים. אחרי ארוחת בוקר שלוותה בלעיסות מורטות עצבים של פנקייק וחביתה טעימה, קיבלנו את ההודעה המשמחת שאנחנו נקיים מכל נגיף ויצאנו לקרוע את העיר. זאת אומרת בעיקר לקנות בקניון עד שיגיע הרגע לעבוד.
העברית, שהייתה עד לפני מספר חודשים שפה שמלמלנו חרישית בדובאי, מתוך פחד אמיתי שתסמן לסוכן חשאי של מדינת אויב שיש לחוטפנו, היא כעת מלכת הטיילת מול הקניון העצום במקום. בכל פינה משתמשים בה בגלוי, ולעתים גם בקול גדול. המקומיים מסבירי פנים ומקבלי תיירים. הכל מקצועי להפליא. כל עוד יש כסף בכיסו של הזר, לא משנה להם מה מקורו: איראן, ארצות הברית או ישראל. העיקר שהמזומנים ימשיכו להניע את הכלכלה של ענקית התיירות בימי הקורונה הבלתי נגמרים.
אף על פי שנרשמת כאן עלייה במגמת הנדבקים, השמירה על הנהלים, שהאפקטיביות שלהם שנויה במחלוקת, מרשימה. מחיצות אסתטיות מוצבות במסעדות ובמרכזי הקניות, מסיכות אוטמות פנים מכל הגזעים והמינים, ושמירה על ריחוק חברתי היא שגרה. אלו מהלכים שנוסכים ביטחון לאורך כל השהות.
יש המון אפשרויות בילוי משוגעות באמירויות: ספורט ימי, מסיבות, פארק מים, מסעדות, שופינג וחינגות בביקיני. בכל מקום הישראלים נוכחים. כולל מפורסמים, זמרים ואושיות רשת. אין מזרקה או אתר שלא נטחנו ברשתות החברתיות. אבל אחרי כמה ימי הנאה וצהלה, כמו תמיד אצלנו מגיעה התפנית. בסיום האופוריה מגיעות התלונות.
הטענות רבות ומגוונות. בין השאר על חשבונות מנופחים, סיבוב מיותר של נהג מונית ומסעדות שלא ניתן להזמין בהן מקום. יש גם כיוון אחר של טרוניות, בעלות אופי מוסרי. שאלות שעולות באשר לנובורישיות שהמקום משדר, ושהזנות ועבודת הכפיים של נותני השירות פה הן על פי חלק מהפרסומים עבדות.
לגבי הטענה הראשונה, אכן הכסף משחק באמירויות תפקיד מרכזי. גם השופוני. מי שלא חפץ בנוף כזה שלא יגיע. אגב גם לא לבוורלי הילס, ניו יורק, לאס וגאס, לונדון, ציריך, מוסקבה ועוד. ובאשר לטענה על קיום תנאי עבודה שמזכירים עבדות באמירויות, ובכן גם זה קיים, וזה קשה. אבל האם המצב בחלקים נרחבים של העולם המערבי הרבה יותר טוב? אותם מטיפים יודעים שלא. אבל למה לא להחריב ולהשמיץ את ההנאה שהציבור בישראל - שצמא להפוגה מפוליטיקה, מגיפה וכלכלה קורסת - יכול להפיק בימים המתוחים האלה, ועל הדרך גם למזער הישג מדיני?
אם נחרים את דובאי מהטעם הזה, להבא נימנע גם מנסיעה לאמריקה, שם האפרו־אמריקאים סובלים מדיכוי, וההיספנים והסינים עובדים מסביב לשעון במסעדות הנודעות בערי הענק. מקסיקו ובוגוטה, שמהוות חממה לפשעים איומים, פסולות באותה המידה. ומה על המזרח אירופיים, שהפכו לחוטבי העצים ושואבי המים של אירופה המערבית? אסור אם כן לבקר שם. והניחו לי לדלג מעל מה שקורה אצלנו, כדי לא להסיט את הדיון באופן לא רצוי. המצב בגזרה הזו רע בכל העולם. אי־השוויון מחפיר. יש מקום וכמיהה לתיקון ולהשמעת קול. אפילו חובה. כולל בעניין האמירויות. אבל מפה ועד החרמה וגידוף המרחק אסטרונומי. מדהים שהנרטיב הזה עוצב בידי קומיסרי המוסר בתוך שבועות ספורים בלבד. ככה זה אצלנו, סקנדל או פסטיבל.