זה היה רגע של התרוממות רוח אמיתית. כן ביבי, לא ביבי - כשהמטוס מתחיל בהנמכה לכיוון נתב"ג והקברניט מודיע שמצד ימין של המטוס נוכל לראות את אורות הכרך של רבת עמון ובצד שמאל את ירושלים (נחמד שרואים אותה בשמאל, לשם שינוי) ומקנח במשפט: "הדרך מחצי האי ערב למדינת ישראל מעולם לא הייתה קצרה יותר", גם ציניקן גדול כמוני חש בפרפור חדרים קטנטן.
זה היה אחרי ארבעה ימים בדובאי עם משלחת שארגנו בנק הפועלים, מכון היצוא, מרכז פרס לשלום ולחדשנות ועוד כמה גופים שמבקשים לבנות את הגשר שבין ישראל לידידותיה החדשות מאיחוד האמירויות. על התובנות העסקיות מהביקור כבר כתבתי במוסף "עסקים" של השבוע שעבר, לכן הסיפור הזה אינו על המסע עצמו אלא על נחיתה שכמוה כהתרסקות.
בכל מקום שבו התהלכתי שמעתי לא מעט מילים חמות על ישראל: המצרי שעובד כזבן באחת מחנויות הבגדים שמח לקשקש איתי על אנואר סאדאת ומו סלאח. הוא אגב, מעריץ בכל לבו את המקום הזה שבו יהיה לעולם רק עובד זר. עורכת הדין מהפיליפינים הביעה באוזניי את הערכתה הגדולה לעוצמתה הצבאית של ישראל, והבחור האנגלי, את הציפייה לכך שהחברה הבינלאומית שמטעמה הוא מוצב כאן תחבור לפרטנר ישראלי, שכן הוא זוכר בהתפעלות את השבוע שבילה לפני כמה שנים בתל אביב - ורוצה עוד.
לא משנה כמה הערכה עצמית יש לאדם או למדינה, תמיד נעים לקבל מחמאות מהאחרים - וישראל מוצגת כאן כנס של קוממיות, מופת של חדשנות, דוגמה לקדמה ולשגשוג בתוך סביבה עוינת. כשאתה שומע את זה במרחק אלפי קילומטרים מישראל - ועוד במבטא ערבי - הלב מתרחב, ושריר הגאווה הלאומית, הלא מאומן מספיק אצל רובנו, מתחיל לעבוד.
אפילו הדרך הביתה האירה לי את פניה בדמות שלושה מושבים ריקים במטוס הדרימליינר של אל־על, מה שגרם לי לשכב פרקדן עם מוזיקה נעימה באוזניות ולחלום על השיבה הביתה: לא רק אל המשפחה הקרובה אלא גם אל אותו מקום פלאי שהשתקף בעיני כל מי שדיבר איתי על ישראל בימים האחרונים. ואז נחתנו בנתב"ג.
אומר רק זאת: אילו היה מגדיר מישהו לעובדי רשות שדות התעופה את משימתם כיצירת תורים ארוכים, צפופים ומיוזעים, כאלה שמוחקים כל זכר לריחוק החברתי המתבקש בימים אלה של טרום חיסון, ספק אם הם היו עומדים בה בצורה כה מרשימה. במקום ליצור הליך זרימה מהיר של הנוסעים השבים לישראל, כך שלא תיווצר התקהלות, נדחסו כולם לצווארי בקבוק שבהם לא משנה עד כמה נשמרת לנפשך ואם באת ממדינה המוגדרת ירוקה, חזקה עליך שתתערבב בקהל משתעל שהגיע ממדינה אדומה בוהקת.
הנה דוגמה קטנה, אבל שמסבירה את עומק הטיפשות: לפני הטיסה ארצה נדרש כל נוסע למלא הצהרת בריאות, שהיא תנאי לכניסה לישראל. רוב הנוסעים טורחים לעשות כן. האחדים שלא - במקום להיות מורחקים לאלתר מהתור לעמדה שבה יוכלו למלא את הטופס בנחת, מתחילים למלא אותו בעזרת הפקיד בתהליך של תקשורת בין־אישית, שבעידן המסיכות על הפנים הופכת לדו־שיח של חירשים. עכשיו דמיינו שההליך נמשך קרוב לעשר דקות, שבמהלכן מתארך התור של הישראלים הרוטנים, דרכונים בידיהם ועיניהם טרוטות אחרי טיסה - וקיבלתם בלגן של מדינת עולם שלישי.
למען ההגינות אני חייב לומר שגם לנוסעים עצמם יש אשמה תורמת: מי שהקפידו על שני מטרים בנמל תעופה זר ונשמעו בקפדנות לכל הוראות צוות הקרקע, נוהגים אחרת בארצם שלהם. אומנם ניהול טוב של תנועת הנוסעים היה טורח לבטל גם את השפעתו של האלמנט הזה, אבל מצד שני היו להם רק תשעה חודשים כדי להתכונן. אז אולי זה לא מספיק זמן. אולי צריך עוד לבלר, עוד מקורב, עוד אחראי שמונה לפי שם משפחתו ולא לפי כישוריו - כדי לעמוד במשימה.
בטרמינל בדובאי, בדרכי ארצה, יצא לי לפגוש מכר שעמו פטפטתי גם בדרך הלוך. הוא מכר לאמירותים מערכת טכנולוגית משוכללת שתכניס לחברה שלו מיליונים רבים. איתרתי אותו בעיניי גם בתור לביקורת הקורונה בנחיתה. הוא נראה אבוד ומיואש ממש כמוני.
אפשר לקשקש פה עד מחר על ישראל הראשונה והשנייה, אבל הפער האמיתי הוא בין ישראל שוחרת הקדמה, המדע וההשכלה הגבוהה, שנושאים את הכלכלה הישראלית קדימה, לבין ישראל הקולנית והוולגרית, שנדחפת בכל תור, זאת שמערכות השלטון המסואבות שבנתה בה מפא"י ההיסטורית לא תוקנו בשום מהפך פוליטי - רק שמות המקורבים השתנו, עת החליף עסקן מרכז הליכוד את פקיד ההסתדרות כממליך מלכים ומעניק ג'ובים.
במשך ארבעה ימים התהלכתי כחתן בין מי שעד שלשום היו אויביי, אבל רבע שעה בארצי הספיקה לי כדי להבין את עומק התהום שאנו כורים במו ידינו בין הדימוי שלנו בקרב העמים לבין המציאות בשטח - מציאות שעל קרקעיתה התרסקתי, רגע אחרי שנחַתי בשלום במולדתי.