באותה שנה ברחתי מהבית פעמיים. פעם לחודש בפורטלנד ופעם לשבוע במנהטן. בשתיהן היינו בטריטוריה המוכרת של תענית שתיקה. כאיש של מילים, השתיקה ייסרה אותי, משום שניסחתי בראש נאומים חוצבי להבות ומנתצי אהבות מהסוג המתויק לימים כנאום היסטורי חשוב שהקשיח את השפה העליונה הבריטית בימי הבליץ או תייק את פרל הרבור כיום שייזכר לדיראון עולם. אף על פי שהנאומים היו ראויים ואולי מופתיים, רטטו מתשוקה מילולית על קצה לשוני, לא נמצאו להם הפורום והתזמון הנכונים. ההחלטה לבלוע אותם הייתה החמצה גדולה; לא היה לי ספק שהם ייצגו אותי במיטבי, בעיקר את זן האמת הישירה והמדויקת, המכריחה את בן שיחי לשוב ולבדוק את עמדותיו העקרוניות בחיים.
במקום לדבר התאשפזתי רועד מזעם בכורסה מול הטלוויזיה וצמצמתי את מוצא פי להברות קצרות, לעתים נהמות, כולן קנטרניות. אין לי חיבה רטרואקטיבית לאיש שהייתי באותם ימים. המולקולות המכוערות שלי הסתדרו במבנה הגנטי המוכר מימיי כאדם צעיר שהתנהל על מסלול התרסקות חזיתית מול הזולת והקים לו אויבים. תקוותי הייתה שמיין תוציא ממני את המרירות הטבעית שכה שעשעה את עורכיי עד שקראו לאחד המדורים שלי במוסף תרבות “סף המרמור".
שתיקה לטעמי היא נשק יום הדין. כמו להסיר כיסוי מנשק גרעיני. מי שקלעו את עצמם לצדו השני של העולם וגם שם הצפינו אל יערות העד, חופים ומפרצים מסולעים והרים מושלגים; הידרדרו מלילות עם נרות ארומטיים, סיפי וואלאס במערכת, אח מבוערת וחלוקי משי שהמגע בהם מחשמל את האצבעות והסכמה הדדית מהומהמת שהגיעו לנירוונה - התעוררו בוקר אחד וגילו שהסחוס במפרקים הגדולים נשחק עד דק; שהאופן שבו הם נושמים נועד בעיקר לעצבן את הזולת ובינם ובין אהבתם הגדולה חוצצות טינות קטנות, טענות תרומיות לא מנוסחות, זיכרונות שנותרו כמוקשים לא מפורקים, סוג של רשלנות קיומית שנמהלת כלא קריטית במהלך הפעילות היומית. ראינו את זה מגיע ושתקנו. בעיקר משום שהיינו בתנועה אינרטית קדימה והייתה בינינו הבנה שכל ניסיון לעצור ולפרוק את המטענים ייגמר באסון.
שנים אני ער על יצועי בלילות ומריץ בראש את התמונות הקטנות מחיי הנישואים שלנו. אני זוכר כיצד עשיתי את מיטבי לתווך לפסיכולוג הזקן בפאתי חורשה קטנה בבלו־היל, שאצלו התייצבתי פעם בשבוע כנידון למוות ולא בשפת האם שלי, את כל כעסיי המוצדקים על האופן שבו הניחה נעמי לקשר בינינו להפוך מנוצות ברווז מרחפות משמיכות שנשחקו לסוג של הסכמי ברטר וסחר קמעונאיים בין שכנים שמנסים לנסח הרמוניה בחלל המסחרי שהם שוכרים יחד.
עד שלא ישבתם מול פסיכולוג האמון על המהום לא מתחייב, שאין לו שום הבנה לקרקע הגידול שלכם ולאופן שבו נצרבתם בסך כל החוויות שעברתם בחיים בשפה שאינכם חושבים בה, אינכם יודעים עינוי מהו. אבל בשם ההבטחה החגיגית שלי שאקח את הכעס הלא מאופק שלי פעם בשבוע להיכן שניתן לתת לו פורקן ללא אבידות בנפש, המשכתי ללכת כתלמיד השקדן שאני.
יום אחד, אחרי חודשים של שיחות סיבוביות אימפוטנטיות ברדיוס זעיר של מחוגה, איבדתי את זה. אמרתי לו מה הוא יכול לעשות עם תה הצמחים הירוק, עם השירותים הזעירים מעץ פיני ועם ההמלצה כיצד עליי לסדר את הכריות כדי שיהיה לי נוח והלכתי. כשחזרתי הביתה, אמרתי לנעמי “עכשיו תורך" והתכנסתי בשתיקה שנקנתה ביושר על הכורסה בפינת הטלוויזיה שלי. אינני זוכר מדוע לא הלכה לטיפול. זה מתויק בזיכרוני כמשהו מהמשפחה של “לי אין בעיות של כעס". מה שגורם לי בדיעבד להתקף מרירות חמור. מהיום הראשון חיפשנו את מרלין וג'ורג'. הם מתהילת ג'ון פוגרטי והלילה ההוא בגבעות ברקלי. לא מצאנו. חלפו כמה שנים ומרלין מצאה אותנו. ואז באה הבריחה השנייה שלי.
המונית הורידה אותי בכניסה הראשית של ה“פלאזה", עם המדרגות המלכותיות שפונות לסנטרל פארק ולכרכרות החונות עם השמיכות החמות לרגליים והסייסים המהודרים. בלבו של החורף צלפה הרוח בשדרות באכזריות, ופתיתי השלג נתקעו בי כראשי חץ חדים. היה לי אז מעיל קברנים שחור וארוך שקניתי ב"Burberry" לא בחדווה בלונדון, שאליה הגענו מהופעה של בוב דילן בבלפסט.
אחרי שבועות של טינה חורכת והתעלמות מכל מה שמזין אהבה, אולי בגלל ההופעה המוצלחת והמלון המהודר שהזמין לנו אחיינה לענייני בורסה של נעמי, וזמן קצר לפני הארוחה שאליה הוזמנו ב"רמזי", הייתה הפרשנות שלי לחיוך של אשתי נכונה. לרוב אני זוכר את הפליי־ביי־פליי, סוג של נכות, אבל מהפעם ההיא אני זוכר בעיקר את חיבוק מצעי הכותנה המצרית.
תהרגו אותי אבל נרדמתי, וכאשר נעמי העירה אותי בסוג של היסטריה כעוסה, לקח לי כמה דקות להתאושש עד שהבנתי שפרשנותה לתנומה שלי הייתה אקט מובהק של עוינות נגד האחיין שטרח והשקיע. זה היה לא פחות ממטורף, אף שמאז שהיה ילד הייתי און־דה־רקורד נגד הנהנתנות שהפכה לעיקר חייו.
מרלין אמרה שראתה אותי יוצא מהמונית, חוטף על הפנים את פתיתי השלג הכבדים וביקשה לרוץ החוצה מהבר כדי לפגוש אותי, אבל קשה היה לה לצלוח את גיסות השותים שניצבו בשלשות צפופות ליד הבר ולא הרשו תזוזה זריזה. וכמובן שלא רצתה לוותר במחי רגשני על שני הספסלים הגבוהים שעליהם נאלצה להגן בחייה. אינני זוכר מה הרגשתי. אני רוצה לכתוב שהיא לא השתנתה ב־30 שנה. אבל כולם משתנים ב־30 שנה.
יפה במובן הקלאסי לא הייתה אף פעם; הלוחות הטקטוניים של פניה זעו אחד מול השני כדרכם של לוחות טקטוניים והסתדרו מחדש; אפה הרומי החד הסתתר בסערת שערה החום הארוך שנכרך סביב פניה ונפרש על כתפיה במראה המשיי הזה של שיער מטופל ומבריק; מרלין הייתה תמיד יותר מסך כל חלקיה; גבוהה ויציבה במגפיים שעושים לי נעים; רזונה המופגן היה בניגוד מובהק לחזה הנוכח שלה, שגרם לגברים להשקיע אנרגיה עודפת בלמצוא נקודה סתמית בחלל להביט בה. מבוכת המפגש המחודש ניכרה בשנינו אך לרגע קצר בלבד.
אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה התחבקתי בלפיתה עזה כל כך עם מישהי שאינה אשתי ובלי להביט מעבר לכתפה בחשש. אבל באותו רגע בבר של ה"פלאזה" היה בשנינו דבר־מה נואש, בודד וזקוק לאישור, כאילו שהמגע בינינו היה הוכחה לעובדה שאנו חיים. מרלין ליטפה את שער השיבה שלי והתנשקנו, מה שהיה מוזר וראשוני. היא נצמדה אליי לכל אורכה, ומכיוון שהייתה אישה גבוהה במיוחד, זה הלם אותי. כאשר ניתקנו ומרלין הרימה את המעיל שלה מהכיסא הגבוה ששמרה עבורי, השגחתי שכתף מעילי כמו זקני רטובים מדמעות.
ישנו הבר של ה"פלאזה" לסובאים רציניים כמונו. וישנו החדר הפנימי, הרגוע יותר, חדר התה, היכן שכרמלה ומדואו סופרנו נהגו לחגוג את יום הולדתה של מדואו מתחת לציורים האהובים עליהן. ישבנו על הבר ויחסית למי ששמרו במהלך ידידותם ההיסטורית את ידיהם לעצמם ולא חצו גבולות של טעם טוב, לא הפסקנו לגעת זה בזה. לא משהו ארוטי חלילה או הבטחה לבאות. אבל צורך נואש ועמוק של מרלין, שלסוף דעתה נאלצתי לרדת במהירות.
את הקשה מכל הבנתי מיד: מרלין בכתה טרם שהגעתי. היא המשיכה לבכות במהלך הפגישה, והיא המשיכה לבכות אחריה. זה לא היה בכי של אושר על פגישה אינטימית במנהטן, מקום שבו אף אחד לא יכול לראות אותנו ופגישה שניתן לשקר בעניינה. באותו רגע היה נדמה לי שהנושים הרומנטיים בחיינו, יקרים כפי שהיו, איבדו כל רלוונטיות. זה לא היה אופרטיבי חלילה. אין לי את זה. אבל זה היה באוויר ולעתים מי מאיתנו יירט את האופציה.
היה למרלין סיפור נורא לספר, והיא לא טרחה לשאול אם אני מעוניין לשמוע אותו. הכאב שעלה ממרלין הבהיר לי שמים רבים זרמו בשנים שחלפו מאז נפרדנו ומה שהיה פעם ג'קוזי, זינפנדל ומשעשעי חך הפך לכפות גדושות של דרעק.
בעשור האחרון חייתה מרלין לבד ברומא. הכל במשפט הזה היה מטלטל. הדירות שהלכו ונעשו קטנות יותר ככל שאזל כספה. האופן שבו נדחקה מהשכונות היפות לשיכונים הלא נחשקים בפאתי העיר. הגברים בשיער השחור הרטוב ועיני שמן הזית הבתולי שבאו להישאר ונזכרו אחרי שבוע שמחכים להם בברגמו. שתי הכלבות הגדולות שעל אחת מהן נאלצה לוותר, משום שבעל הבית לא הרשה שתיים. וכיצד הקריירה שלה כמאיירת נחשבת של ספרי אוכל ולוחות שנה עם סוכנת בניו יורק התייבשה בעידן שבו איבדו איורים את כוח המשיכה שלהם. היא למדה עם נעמי באוקלנד וציירה בעפרונות צבעוניים בגישה תובענית וחסרת פשרות.
זה החל בלילה שבו העירה אותם בביתם המטופח בברקלי סדרה ארוכה, זועמת ורוויית קללות ואיומים מלקוחותיו של ג'ורג', שעם פתיחת המסחר ביפן גילו שהפסידו את כל כספם. לא הפרטים רוויי תאוות הבצע שתקפה את אמריקה בשנות ה־90, ולא החמדנות ומארג הטיוח והשקרים של המעשה חשובים, אלא מה זה עשה למרלין. ג'ורג', כך למדה ברגע קטלני אחד, גנב את לקוחותיו עד עוני. אנשים שהלכו לישון עם BMW סדרה 7 בחניה התעוררו עם דייהטסו. לא רק גנב מהם, שם בכיסיו והפקיד בחשבונות ממוספרים מחוץ להישג ידם באיים שנועדו לכך. הוא החתים את מרלין על כל המסמכים הרלוונטיים מבלי שאמר לה. הוא הצביע עבורה כהרגלו היכן לחתום, וכאשר חייך באהבה, האור שחזר משיניו הלבנות נשבר ביין האדום. בלי שידעה, הפכה מרלין שותפה לפשע.
קודם באו הקללות בטלפון. כתובות נאצה רוססו על חומת האבן שהקיפה את הבית. אבנים גדולות נזרקו דרך חלונות הזכוכית, ורסיס גדול חתך את וריד הצוואר של הגולדן רטריוור המשפחתי, שמת מאיבוד דם. במקביל החלו ביקורים תכופים של חוקרי רשויות המס, שוטרים, סוכני FBI, עורכי דין נציגי הנושים ונציגי נושים שהדיפלומה שלהם הייתה בשבירת אברים חיוניים והם נראו והתנהגו כמו חייליו של טוני סופרנו.
ערב אחד עצרה מכונית מול הבית, וג'ורג' הושלך מתוכה חבול, מדמם, עם שברים בידיים וברגליים ונותר מונח בתעלת ניקוז עד שמרלין מצאה אותו בבוקר ללא הכרה. את האמת המלאה על מעשיו לא סיפר לה אף פעם. מתישהו זה הפסיק להיות חשוב, כי תוצאות מעשיו העידו על כוונותיו וההשקעה בתכנון. זמן רב לקח למרלין להבין שכל מה שנותר לה לעשות זה למלט את עצמה. הרשויות השאירו לה פתח מילוט, והיא עברה ברווח הצר בהבטחה שתשמור על שתיקתה.
את סיפורה חיברתי ממה שסיפרה בין פרצי הבכי ובמהלכו. אינני שתיין גדול, וודאי לא בליגה של מרלין, אבל לעתים תכופות מדי זקרתי שתי אצבעות לעבר הברמן ואחר הפכתי אותן ונקשתי על הבר, מעשה מנוסה ובקיא. לילה אחד מצאה מרלין את ג'ורג' עם קנה רובה הציד של אביו תקוע בפיו. היאפי החלש הזה התכוון לעשות המינגוויי. הם תמיד משאירים לאישה שאיתם את מוחם מחליק על הקיר ודבוק לווילונות. גברים. הרובה היה ארוך מדי, וג'ורג' התקשה להחזיק את הקנה בפיו ולהגיע עם אצבעו להדק בו בזמן. הוא הסיר את גרביו כאשר מרלין מצאה אותו, וגישש עם הבוהן בתוך שמורת ההדק.
הרובים - כמו כל תכולת הבית - נמכרו להחזרת חובות. טיפה בים. המרב שמרלין הבינה, שזה היה קשור לנפילת הבורסה ולמשהו גנטי באישיותו של ג'ורג'. היא הבינה שזה לא קשור לאהבה. לא לשלו ולא לשלה. אבל כרטיסי האשראי נחסמו, ואת המזומן שהחביא ג'ורג' בקרקעית הכפולה של הג'קוזי מצא ה־FBI. מרלין לא כעסה על חברים שניתקו מגע. ג'ורג' עקץ גם אותם. על הבר ב"פלאזה" הבנתי מה קרה לאלפי הדולרים הבודדים שהשארתי לג'ורג' בשנות ה־70 ונעלמו אף על פי שהיה לנו קוד קשר בספירת שורות ומילים ב"הנץ ממלטה" של דאשיל האמט.
מנהטן תמיד הפילה אותי למשכב אחרי ארבעה ימים. השתייה הפרועה ב"פלאזה", סיפורה של מרלין והאופן שבו ישבנו שלובים אחד בשנייה, סחרר את ראשי. אין לי ספק שהיינו ההצגה הגדולה ביותר ב"פלאזה" באותו ערב. הבכי קורע הלב, האינטימיות וההתעלמות מהסובב אותנו. וודי אלן הצעיר היה כותב על זה תסריט אילו התבונן בנו ונערה מצודדת לצדו. שום דבר ממה שחשב הזולת אותו ערב לא העסיק אותי. הייתי במרלין. באמריקה נקראים סיפורים כאלה סיפורים איריים. כלומר סיפור עם סוף רע.
מרלין אמרה שנשארה בברקלי כל עוד שהאמינה שיש מוצא וכל זמן שחשבה שנותרו לה רגשות כלפי ג'ורג'. לילה אחד, שעה שחצו במכוניתם את גשר המפרץ, נשרו גלגלי המכונית, והברגים שמישהו שחרר התגלגלו על האספלט. המכונית החליקה כמה מאות מטרים ללא גלגלים. אש וגצים עפו מהצירים העירומים שהתחככו בכביש. המכונית נתקעה במעקה הגשר ונחה על המרכב. וואו, אמר ג'ורג' וחייך למרלין, זה היה קרוב. מרלין פתחה את דלתה, יצאה מהמכונית ועצרה מונית. מאז הם לא התראו.
קודם נגמר הטישו בתיק העור הגדול שלה. אחר כך מפיות הנייר שעטפו את הדרינקים. הברמן היה בנאדם והגיש לה חופן נוסף. זה לא היה אזור הנוחות שלי, בכי ללא הרף, אבל לא ברחתי. זה היה מסוג הסיפורים שנתנו תחושה שסיפורים אחרים הם מיותרים. לא משום שהאנושות לא ידעה רגעים קשים יותר, אלא משום שהיה כה ייצרי, קפריזי, לא צפוי ומיותר. ניחומים לא באו לי בקלות. הצעתי כל מה שניתן היה להעלות על הדעת, חוץ מאשר לעבור לרומא. ניחשתי גם שבתוך הקתרזיס הייתה נאמנותה של מרלין חצויה בין נעמי וביני.
“רוצה לשמוע משהו מצחיק?", שאלה מרלין דרך דמעותיה.
באותו ערב ספק אם היה משהו מצחיק בכל מנהטן.
“ג'ורג' מת", אמרה.
מת?
“דום לב, נפל ומת", אמרה מרלין.
הרי זה טוב, רציתי לומר אבל שתקתי.
שתינו ובכינו לזכר ג'ורג'. הוא היה אירי עם שיער אדום מתולתל, זקן אדום ועיניים נוצצות. הוא היה חבר שלנו והוא עשה מעשה בלתי נסלח.
איכשהו הגיעה עת להיפרד. בידיעה ברורה שיחלוף זמן רב עד שנתראה שוב, אם בכלל. מרלין בכתה פעם אחרונה לתוך הסוודר שלי. לא שאלתי איפה היא נשארת בעיר. לא הצעתי לה לישון בחדר שלי. היא ממילא רצתה להישאר על הבר. אני תוהה לפעמים, לפחות מבחינת הזיכרונות המצטברים, אולי היינו יכולים לנווט נתיב אישי מקביל. אבל זה לא מי שהייתי אותם ימים.
הלכתי בשלג למלון, משום שלא רציתי לשוחח עם נהג מונית עירני על דא ועל הא. פעם אחת בחיי רציתי לחשוב כמו המינגוויי, במשפטים קצרים, יעילים ומטווחים. בדרך עלו לי כל מיני מחשבות שהייתי יכול לחלוק עם מרלין, אבל לא היה לי לב לראות אותה שוב. מאז לא שמענו ממנה.
בשנה שעברה הגיע ממרלין מייל. זה היה זמן קצר לפני שהקורונה זללה את איטליה. היא הייתה בדירה קטנה יותר. הגבר שהיה עזב. לא היה לה ממה לחיות. היא לא ביקשה עזרה במילים מפורשות, ואולי נוח לי לא לזכור. כסף לתת לא היה לי. אבל עשיתי את הדבר הקרוב ביותר: יש לי בית ריק וגדול במיין, כתבתי לה, את מוזמנת לחיות בו. קומה משלך, פרטיות שלמה, אני ממילא משלם על הבית.
לא הצעתי לה נישואים. שנינו היינו כבר עם שיניים ארוכות. הושטתי לה יד. קודם עלה בדעתי שלא נעים לה לחיות בבית שנעמי השקיעה בו אהבה רבה. הבנתי את זה. בין השורות הסתבר שאולי אסור לה לחזור לאמריקה או לא מומלץ. ואז הקורונה השתוללה, והיא לא ענתה למיילים שלי. לך דע.