ביום שישי, יחול היום השמיני והאחרון של חג החנוכה. אני חוזר היום (חמישי) ומספר על אירוע הקשור לחג החנוכה, שעליו כתבתי בעבר. אני מוצא צורך לחזור עליו בשל החשיבות שאני מייחס לו. וזהו הסיפור:

חג החנוכה באחת השנים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אני נמצא בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). מפקד בית הספר הוא תא"ל (לימים אלוף) קלמן מגן. אחרי ארוחת ערב חגיגית, כל החניכים והמדריכים מתכנסים באולם הגדול לשמוע הרצאה של הרב שלמה גורן על החג. הוא היה הרב הראשי (בדרגת אלוף) של צה"ל במשך שנים ארוכות, הרב הראשי של תל אביב, ועמד להיות הרב הראשי של ישראל. עם זקנו הגדול השחור נחשב אז לדמות מיתולוגית.

קלמן מגן אמר כמה דברי פתיחה, והרב קם לדבר. "אתם יודעים", הוא פתח, "שחג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל, שמונה ימים. יותר ביום אחד מאשר חג הפסח, חג החירות שלנו, החג המכונן של העם היהודי. אז אני שואל אתכם הקצינים: מדוע? מדוע קבעו חכמינו שזה יהיה החג הארוך ביותר במשך הזמן שלו, שמונה ימים?". דממה באולם. בחוץ גשם סוחף, והטיפות הכבדות הולמות בגג הפח של האולם. אף יד לא התרוממה להשיב. ואז נשמע מקצה האולם קול חלש: "זה בגלל כד השמן שהספיק לשמונה ימים". רחש עבר באולם.

הרב חייך ואמר: "אתם עומדים להיות קצינים בכירים ומאמינים לשטויות האלו של כד השמן? אז בואו ותשמעו את דעתי". הסתקרנתי וחידדתי את אוזניי. הרב הרצה לנו למעלה מחצי שעה. תמצית דבריו הייתה זאת: חמישה בנים היו למתתיהו הכהן: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן. כולם נהרגו בשדה הקרב או נרצחו. האחד נפל, והשני בא תחתיו, וזה נפל והשלישי בא תחתיו, עד האחרון שבהם. לרגע אחד הם לא התייאשו, לרגע אחד הם לא שאלו: "מה יהיה?". הם נקלעו למצבים לכאורה חסרי תקווה, נאלצו פעמים להימלט, אך לא ויתרו, לא חשבו להרים ידיים. כאות וכסמל לנחישות שלהם, לאורך הנשימה שלהם, לכוח העמידה שלהם, לסבלנות אין קץ שלהם, להתמדה שלהם בלחימה ובמאבק על חירותו של העם היהודי - החליטו חכמינו לציין זאת ביום חג אחד יותר מאשר חג החירות.

התמונה הזאת של חניכי פו"מ הדחוסים באולם (כמה מהם נהרגו אחר כך במלחמת יום הכיפורים) ודברי הרב גורן נשארו חקוקים בזיכרוני כאילו היו אתמול. ברור שיש פרשנויות שונות לפשר שמונת הימים של חג החנוכה ולהיותו הארוך בחגי ישראל, ונהיר לי, שכמו תמיד אצל היהודים, יימצאו כאלו שיתחילו לבקר את דברי הרב. הפרשנות שלו כבשה את לבי. התובנה העיקרית שהפקתי ממנה הייתה שהלחימה על שמירת החירות קשה יותר, וחשובה יותר, מעצם השגתה; הכלים המרכזיים לכך הם מנהיגות מובילה, נחישות ואמונה בצדקת הדרך.

לפני חמש שנים היינו בעיצומה של מתקפת הסכינים והדריסות, ורבים שאלו "מה יהיה?", שוכחים שעברנו כבר אוטובוסים מתפוצצים בלב המדינה והתגברנו. והיום אין סכינים ואין אוטובוסים מתפוצצים, אך יש יד איש ברעהו, מגיפה, משבר פוליטי וחברתי קשה, זעקות נגד היעדר מנהיגות ובכי על התפוררות המדינה. ראינו כבר ימים חברתיים קשים, יהיו שיגידו שעכשיו אלו הקשים ביותר. אם כך בוודאי שראוי לנו לזכור את חמשת האחים, גיבורי הנחישות והאמונה בצדקת דרכם.