1. רפורמות ועוד רפורמות הן משאת נפשם של הפקידים במשרד האוצר. תמיד הם מדברים בלהט על רפורמות כדי להגביר תחרות, כדי להוזיל מחירים לצרכן וכדי לקדם חדשנות. באופן כללי הם צודקים, רפורמות בתחומים שהתרגלו לפרוטקציוניזם מהסוג ההסתדרותי - הן הכרחיות. אבל בקרב על הרפורמות לפעמים שופכים את התינוק עם המים.
יש רפורמות שהפקידים התעקשו עליהן אף שהן התבררו כמזיקות לצרכנים (רפורמת בכר למשל), יש רפורמות שהפקידים טרפדו כי חשבו שהמחיר ששולם עבורן גדול מדי (בדרך כלל לעובדים), ויש רפורמות שהן פשוט בלוף. הן נועדו בעיקר עבור יחסי הציבור של הפקיד, של הפוליטיקאי, אבל לא בשביל הצרכנים.
ובכלל, למילה "רפורמה" יש איזשהו מגע של קסם כביכול כאילו זה הפתרון לכל חוליי המשק. ממש לא, לפעמים אפשר לעשות צעדים מסוימים, לאו דווקא "רפורמות", צעדים שמועילים הרבה יותר מכל הרעש והצלצולים שמלווים רפורמות.
בחרתי להציג שתי רפורמות ענק, האחת שאמורה לצאת בקרוב באופן מעוות שפוגע בחלק מהצרכנים - דווקא הצרכנים היותר חלשים, והשנייה - רפורמה שיצאה כבר לדרך והצליחה, למרות הביקורת עליה.
2. הרפורמה שעלולה להזיק לצרכנים היחסית־חלשים: בטורים קודמים עסקתי במתווה פריסת הסיבים האופטיים - משהו שנשמע כמו סינית למרבית הציבור - אבל יש לו משמעות משקית ענקית - כי סיבים אופטיים משדרגים בצורה משמעותית את מהירויות הגלישה באינטרנט ותורמים לצמיחת המשק.
רק לאחרונה העריכה מנכ"לית משרד התקשורת לירן אבישר בן חורין שהנזק מהיעדר תשתיות אינטרנט בישראל גורם להפסד של 13 מיליארד שקל בשנה. האם זה מספר מדויק? ברור שלא, כל מספר זוכה, אבל אין חולק על כך שמדובר במצטבר על עשרות מיליארדים - זה הנזק שנגרם למשק כתוצאה מעיכוב בפריסת תשתיות האינטרנט בישראל בארבע השנים האחרונות.
בקליפת אגוז: שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל התקשורת, הציע בזמנו מתווה א' לפריסת הסיבים, שטורפד על ידי פקידי משרד התקשורת והאוצר לאחר שנמתחה עליו ביקורת כאילו היטיב עם בזק; בא יועז הנדל, שר התקשורת המפוטר, והציע מתווה ב' לחברות הפורסות, כולל מיזם הסיבים האופטיים של סלקום וקרן תשתיות לישראל.
אין חולק על כך שמתווה ב' של הנדל מספק הטבות הרבה יותר משמעותיות ממתווה א' של פילבר - מדובר בהטבות של מיליארדי שקלים. אז למה זה עובר בשתיקה ובלי שום רעש תקשורתי? א. כי נתניהו, פילבר ואלוביץ' לא מעורבים; ב. כי אחרי עיכוב כל כך קריטי ויקר בפריסת התשתיות הגיעה העת להוציא את העגלה מהבוץ - גם במחיר הטבות ענק, בבחינת המחיר יהיה הרבה יותר יקר בעתיד; ג. לטעמי, שתי התשובות נכונות.
נניח לרגע את סיפור ההטבות המשמעותיות ופרטיהן, שעליהם כבר הרחבתי כאן בעבר. השאלה היותר רלוונטית היא: האם מתווה הסיבים האופטיים אכן משרת את הציבור? והשאלה היותר משמעותית: האם הוא משרת את כל הציבור? התשובה, למרבה הצער, היא שלא. הוא לא משרת את כל הציבור, הוא לא משרת את הפריפריה ומן הסתם - את היישובים והאזרחים החלשים.
בתמצית, המתווה מציע כי תבוטל חובת האוניברסליות של הפריסה הקיימת כך שחברות התשתית (בזק והוט) לא יחויבו לפרוס בכל היישובים בארץ. במקום חובה זו, מוצע מהלך בשני שלבים, שבו בשלב הראשון חברת בזק תבחר מהם האזורים שיש לה בהם כדאיות כלכלית לפריסת רשת סיבים אופטיים, ובשלב השני האזורים שלא נבחרו על ידה ימומנו באמצעות קרן אוניברסלית שמקור הכספים בה יושתת על הכנסות חברות התקשורת. באזורים אלה יוכלו להשתתף שאר חברות התקשורת אך לא בזק.
בעבר כתבתי על כך שזה בדיוק ערובה לכך שהפריסה בפריפריה וביישובים שאין בהם כדאיות כלכלית תימרח על פני שנים. כשמוקמת קרן ממשלתית לטיפול בבעיית הפריסה - תשכחו מזה שהיא תעבוד כמו שצריך. והנה, מגיע דוח של מרכז המחקר בכנסת ביולי השנה וכותב זאת בריש גלי, אם כי במילים זהירות:"מקור הכספים של הקרן יסתמך לחלוטין על הכנסות של חברות התקשורת, כלומר על השוק הפרטי... במדינות אחדות שבהן יש אזורים שבהם אין לחברות בשוק הפרטי כדאיות כלכלית, הממשלה מתערבת ומשקיעה כספים ציבוריים בעידוד הקמת תשתית אינטרנט מהירה (סבסוד ישיר על ידי תקציב המדינה, השתתפות במנגנון תקצוב הקרן וכן מימון על ידי רשויות מקומיות). עלות של מימון הקרן על ידי השוק הפרטי היא למעשה הטלת מס נוסף על החברות. היא עשויה להוביל לעליית מחירים ובסופו של דבר להתגלגל לעלויות המושתות על הצרכנים, בעיקר בשוק הנייח, שנהוגה בו רמת תחרותיות נמוכה מזו שבשוק הנייד.
"יש חשש כי מורכבות בהפעלת הקרן ובאופן הקצאת הכספים שלה לעידוד פריסת תשתית סיבים תגרום לחוסר יעילות ואיטיות בהקמת תשתית זו. על פי הערכות משרד התקשורת, הקרן תידרש לממן פריסה בהיקף של חצי מיליארד עד מיליארד שקל, וההכנסות הצפויות לקרן הן כ־90 מיליון שקל בשנה. מכאן אפשר להסיק כי לקרן יידרשו כחמש עד עשר שנות פעילות כדי לפרוס תשתית סיבים אופטיים בכל אזורי התמרוץ. מנגנון מורכב של פעילות הקרן ושאינו שקוף מספיק עשוי לספק חוסר ודאות לחברות התקשורת, כך שייתכן שתקופת הפעילות של הקרן תתארך מעבר לזמן זה, ואף ייתכן כי הפריסה באזורים מסוימים לא תושלם כלל, עקב חוסר כדאיות כלכלית, על אף המימון של הקרן".
הנה כי כן, גם עבודת המחקר של הכנסת, שהוכנה לבקשת ועדת הכלכלה, מעריכה שהקרן לא תעשה את עבודתה ויישובים רבים יישארו בלי תשתיות אינטרנט מתקדמות. אבי וייס, מומחה לשוק התקשורת, מעריך שהכסף השנתי של הקרן יספיק ל־20־30 יישובים, בעוד שיש מאות יישובים בפריפריה (כולל ביהודה ובשומרון), כך שהפריסה של הסיבים ביישובים האחרונים תהיה רק בעשור הבא, אם בכלל.
הקביעה שהמתווה של הנדל הוא דמיוני עבור הפריפריה הייתה צריכה להקים רעש ציבורי, אבל למרבה התמיהה המתווה מתגלגל לו בנחת בוועדת הכלכלה, בלי שמישהו ידפוק על השולחן. אכן, נוצר פיגור עצום בפיתוח התשתיות בגלל הפקידים הטהרניים, אכן, צריך להזדרז עם הפריסה - אבל אין שום סיבה שפקידי משרד התקשורת, יחד עם הנדל, ימכרו לנו ברווז צולע ומתווה עקום שהתוצאה שלו תהיה כזו: התחרות האמיתית על סיבים אופטיים תהיה בערים המרכזיות, החזקות - ואילו הפריפריה שוב תהיה נתונה לחסדי משרד התקשורת. זה מתווה לטובת החזקים ולרעת החלשים - ואת המתווה צריך לעצור עד שיימצא פתרון ראוי והוגן לחלשים.
אגב, תלונות שהוגשו לפרקליטות המדינה, בין היתר גם על ההתנהלות במתווה הסיבים הנוכחי, הועברו על ידה "לטיפול" ראש אגף החקירות במשטרה. עוד סיבה לפתור את כל בעיות המתווה לפני שהנושא "יטופל" במשטרה, אם בכלל.
3. הרפורמה שכן הצליחה: בשקט בשקט הולכת ומתקדמת לה הרפורמה בחברת החשמל, שעוברת לכולנו מתחת לרדאר. לאחרונה השלימה חברת החשמל, כחלק מהרפורמה, את מכירת תחנת הכוח רמת חובב בעסקת ענק בהיקף של כ־4.3 מיליארד שקל לקבוצת שיכון ובינוי וקבוצת אדלטק - אני בטוח שמעטים בציבור מכירים את העסקה הזו.
שנים על גבי שנים של התקוטטויות בין יותר מדי רגולטורים הביאו את חברת החשמל לעברי פי פחת. מצבה הפיננסי הלך והידרדר. זה סוג המצבים שבהם התוואי לתהום נראה ברור: חוב שרק הולך עולה (כ־66 מיליארד שקל בתחילת 2014), מינוף גבוה, תשלום של כ־3 מיליארד שקל בשנה רק לריביות כתוצאה מהחוב הגבוה, הכנסות יורדות, רווחים בצניחה (אם בכלל יש רווחים), תזרים שמצטמק ועודף משמעותי בעובדים - איים על הישרדותה של חברת החשמל.
מדי פעם נעשו ניסיונות לגבש רפורמה שתוציא את החברה לדרך חדשה, רזה יותר, יעילה יותר, תחרותית יותר - אבל שוב ושוב כשלו הניסיונות הללו. פקידי האוצר, במיוחד באגף התקציבים, רצו להעביר את חברת החשמל סדרת חינוך: נייבש אותה, נרעיב אותה, נייצר לה תחרות מצדן של תחנות כוח פרטיות, וסדרת החינוך תעשה את שלה ותוביל את חברת החשמל ועובדיה לרדת על ברכיהם ולחתום על הסדרים כפי שראו בעיני רוחם הפקידים.
זה לא עובד כך. הרי בשום מצב חברת החשמל לא הייתה מגיעה לחדלות פירעון - כי יש לה אבא ואמא שקוראים להם "מדינת ישראל", מסגרת שתמיד הייתה מחלצת את החברה על חשבון כספי ציבור. מובן שהעובדים גם הוסיפו את תרומתם להידרדרות כשסירבו להתייעלות הדרושה לחברה עד שלא ייחתם איתם הסכם.
גרירת הרגליים היא שורש כל הרע - כשגוררים טעות, היא הרי נוטה להתנפח, וככל שעובר הזמן המחיר לציבור יהיה יקר יותר. באוצר לא אוהבים "לשלם" לעובדים בשביל הרפורמה (בפיצויים מוגדלים וכד'), אבל לפעמים צריך לעשות את זה בטווח הקצר כדי להרוויח בטווח הארוך.
הרפורמה יצאה לדרך ביולי 2018 ותמיד חשבתי שהיא רפורמה טובה, בבחינת טוב מאוחר מאשר אף פעם. שמעתי את כל הקולות הפופוליסטיים שלא מרוצים מהמחיר ששולם לעובדים, אבל זה בטל בשישים לעומת התועלת בעוד 10, 20 ו־30 שנה. הרפורמה הזו, מעשית, העלתה את חברת החשמל על דרך חדשה. לולא הייתה מאושרת בזמנו, ספק אם הייתה בכלל עוברת עד עצם היום הזה, בין ממשלות מעבר לבין ממשלה שלא מסוגלת להחליט על דבר, בטח לא להוציא לדרך רפורמות, במיוחד בתקופת הקורונה.
מי שדחפו את הרפורמה הם שר האנרגיה (כאז כן עתה) יובל שטייניץ, שר האוצר דאז משה כחלון, בגיבוי של ראש הממשלה נתניהו, וגם ראשי חברת החשמל: יו"ר החברה יפתח רון טל והמנכ"ל עופר בלוך.
שני נדבכים מרכזיים היו ברפורמה: מכירת נכסים (תחנות כוח) והתייעלות במצבת כוח האדם. בנדבך הראשון, שכלל את העסקה שפתחתי איתה, חברת החשמל נדרשה להפחית את פעילותה במקטע הייצור, ובטווח זמן של כחמש שנים ממועד החלטת הממשלה בנושא הרפורמה.
על פי המתווה, החברה תמכור חמישה אתרי ייצור קיימים שלה המופעלים בגז, לרבות התשתית והקרקע של כל אתר. מדובר באתרי הייצור אלון תבור (נמכר כבר בכ־1.9 מיליארד שקל), רמת חובב (העסקה שהושלמה) ובעתיד גם את רידינג, חגית (חלק מהאתר) ואשכול. כמו כן, חלק מהשטח בתחנת רוטנברג - שהיה מיועד להקמת תחנה פחמית - יועבר לידי רשות מקרקעי ישראל לצורך מכירתו.
נדבך שני מרכזי ברפורמה הוא ההתייעלות, קרי צמצום במספר העובדים. על פי מתווה הרפורמה תקטן מצבת העובדים של חברת החשמל בכ־1,800 עובדים, משנת 2018 ועד לשנת 2025. נוסף על כך, צפוי שחלק מהעובדים יעברו לחברת ניהול המערכת. כמו כן, עובדי יחידות הייצור שיימכרו, יושאלו לחמש שנים לחברות אשר ירכשו את יחידות הייצור, ולאחר מכן יסיימו את העסקתם בחברה. בסך הכל מצבת העובדים הקבועים של חברת החשמל אמורה לרדת בכ־2,200 עובדים.
ופה אנחנו מגיעים לביקורת הפופוליסטית על הרפורמה: הצמצום במספר העובדים כלל גם רכיב של פיצויים מוגדלים לעובדים הפורשים - עניין שגרר ביקורת חריפה, כיוון שעלות הרפורמה לטווח הארוך תסתכם בכ־7 מיליארד שקל. מה הייתה האלטרנטיבה? אני שואל, להמשיך להתדיין עם העובדים, להעביר עוד שנתיים־שלוש, חמש או עשר שנים - ואז, 7 מיליארד שקל ייראו כמשהו קטן יחסית לעומת התמיכה של המדינה בחברת החשמל.
בסופו של דבר צריך להסתכל על התמונה הכוללת, על יחס של עלות־תועלת: עדיף לשלם 6־7 מיליארד שקל לפרישה מכבדת של עובדים - וגם זה לא באופן מיידי - ולא לשלם הרבה יותר בעתיד עם תמיכה מסיבית בחברת החשמל. מובן שמדובר ב־7 מיליארד שלא יוצאים מתקציב המדינה אלא ממומנים על ידי חברת החשמל בעצמה מכוח הרפורמה, קרי מכירת נכסיה.
הרפורמה ניכרת גם בביצועים הפיננסיים של חברת החשמל מאז שיצאה הרפורמה לדרך, שמתבטאים בירידה עקבית בהיקף החוב הענק שלה (כעת בסביבות 41 מיליארד שקל), שיפור במדדים התפעוליים ועוד. הדרך עוד ארוכה, אבל בהמשך הייתי רוצה לראות את חברת החשמל מנפיקה חלק ממניותיה בבורסה והמדינה מגייסת סכום נכבד שיעזור לה לצמצם את הגירעון או לשימושים אחרים.
כל קורא וכל אזרח שלא קשור לחברת החשמל שואל את עצמו: מה לי ולכל הרפורמה הזו? ובכן, חברת החשמל מוכרת חשמל, ולחשמל יש תעריף שכולנו משלמים בחשבון הדו־חודשי. בתסריט הגרוע, חברה שצוברת עוד ועוד חובות, שצריכה עירוי מבחוץ, הייתה צריכה להעלות תעריפים כדי לממן זאת. אז ככה: זה לא קרה.
ולמי שמתעניין בתעריפי החשמל הביתיים, שמורכבים אומנם מכמה פרמטרים, אז הנה ההודעה האחרונה של רשות החשמל בנושא: תעריפי החשמל בשנת 2021 צפויים לרדת ב־2.8% לצרכנים הביתיים - ומי תרם לירידה? ירידה בחומרי הגלם לייצור החשמל כמו גז טבעי ופחם, וגם מכירת תחנת הכוח של חברת החשמל ברמת חובב, שאיתה פתחנו את הקטע. עכשיו אתם מבינים איך זה משפיע על כולנו?