למחרת ההודעה על חידוש היחסים בין ישראל למרוקו, פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס כי הבית הלבן הסכים לבקשת מרוקו למכור לה מטוסים בלתי מאוישים. מן הסתם אין מדובר בכלים לטיסות נופש בשמי הארץ. בעשור האחרון, אחד הצעצועים הנחשקים ביותר על ידי ממשלות הוא חמקן תוקף ללא טייס. אלה מטוסים המשוגרים לעבר מטרות בים או בקרקע, ויורים לעברן בהפעלה מרחוק. הם משמשים בעיקר ללוחמה בפלגים חמושים.
צעצוע אחר החביב על ממשלות הן תוכנות ריגול חכמות, המאפשרות לחדור למכשירי טלפון של מישהו מבלי שיידע, לעקוב אחר כל המצוי בו, וכך להתעדכן בתנועותיו. תוכנה כזו ייצרה חברת הסייבר הישראלית NSO, והיא נשק לכל דבר. את התוכנה של NSO רכשו המרוקאים כבר לפני כמה שנים (ולדברי ארגוני זכויות אדם, השתמשו בה לרעה במעקב אחר עיתונאי). עכשיו יהיו להם גם מטוסים.
חלפה יממה נוספת, וגם ה"ניו יורק טיימס" תרם לתמונה הכללית. העיתון דיווח כי ההסכמה בין מרוקו לבית הלבן כללה השקעות אמריקאיות במשק המרוקאי בשווי 3 מיליארד דולר. לא סתם השקעות, אלא במי שצריך: בנקים, רשת מלונות וחברות לאנרגיה מתחדשת בבעלות המלך עצמו. גם איחוד האמירויות, כזכור, זכתה להסכמה אמריקאית לרכוש חבילה צבאית ב־23 מיליארד דולר. היא כללה שתי טייסות של מטוס הקרב המתקדם F35, טייסת נוספת של מטוסים ללא טייס, חבילה נאה של טילים מדויקים ועוד תחמושת לסוגיה.
קטאר, לעומת זאת, כבר רכשה מן האמריקאים ב־8 מיליארד דולר מטוסי תקיפה מסוג 16F. על כולן עלתה סעודיה לפני שלוש שנים, כאשר חתמה עם ארה"ב על עסקת הנשק מהגדולות בתבל. 460 מיליארד דולר, שיתפרסו על פני עשור, שבמהלכו תקבל ריאד מערך חדש של טנקים, מערכות מכ"ם, מערכות הגנה אווירית ואמצעי סייבר מתקדמים.
ארה"ב בנתה בשנים האחרונות את צבאותיהן של מדינות המפרץ, והסכמי השלום של ישראל איתן היו קלף בתוך מפעל ההתחמשות. המפעל הזה, בפני עצמו, איננו מסחרי בלבד, אבל הכסף שיחק בו תפקיד מרכזי. הודות לו בנה הבית הלבן לא רק צבאות בלב העולם הערבי, אלא גם בריתות אזוריות בהנהגתו. עסקאות של נשק מתקדם אינן "שגר ושכח" אלא הרפתקה הכובלת את הלקוח שנים קדימה.
יש אומרים כי אמריקה נסוגה מן האזור, ואת מקומה הולכת ותופסת רוסיה. חיילי צבא ארה"ב אכן נסוגו מעיראק, מאפגניסטן ומסוריה, אבל נוכחותה כשלעצמה, ואיתה השפעתה, אולי אף התחזקה. אחרי כל זה, אני לא בטוח שכדאי להתפלל לקריסת המשטר האיראני. אין לדעת מה יעשו ריאד ואבו דאבי במגוון התותחים הכבדים שבידיהן.
המשחק הגדול
כינון היחסים עם מדינות המפרץ טרף את הקלפים עבור ישראל ושדרג את מעמדה המדיני. מבחינת הבית הלבן, זהו קלף אחד בלבד בתוך משחק גדול שעיקרו עשיית רווחים ושימור לקוחות. מוחמד בן זאיד, שקיבל הסכמה אמריקאית לרכוש את טייסות ה־F35 שבהן חשק, לא חתר לשלום עם ישראל. הוא נחת עליו כמו שנפל על נתניהו, כאחד הסעיפים בחבילת הנשק השמנה. עסקים עם ישראל יש לבן זאיד כבר מזמן, וגם מגעים ביטחוניים. הוא עצמו אינו זקוק לאלפים שהדליקו השבוע נר באמירות השנייה, דובאי, למרגלות בורג' חליפה. כספם עבורו הוא כדמי כיס. בן זאיד כפה את הסכמתו לשלום עם ישראל על שאר שותפיו בקואליציית השבטים. בתמורה קיבל צבא חדש, שבכוחו לשפר דרמטית את איכות שנתו בלילות.
קטאר וסעודיה, לעומתו, ריככו את יחסן לישראל בשנים האחרונות, אבל בסופו של דבר, הן זכו בנשק המתקדם אף מבלי לשלם מחיר מדיני במטבע הנורמליזציה. טבעי שהבית הלבן ידחוף ככל האפשר את תוצריו הצבאיים לממשלות מעבר לים. העסקאות הללו לא רק סייעו לייצב את המשק האמריקאי, אלא גם חיזקו את ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון בזמן שבו רוסיה וסין חותרות אנושות לקנות בו אחיזה. ולמרות זאת, אי אפשר להתעלם מן המשמעות לביטחונה של ישראל. טראמפ הולך הביתה ומותיר עולם ערבי חמוש ומשוכלל מכפי שהיה טרם כניסתו לתפקיד. לאט ובהתמדה הוא בנה להם בונקר ענק של מיטב היצירה הצבאית העולמית. מטוסי תקיפה למיניהם, טילים מדויקים ומערכות חכמות. גם לישראל מוכרים האמריקאים את תוצרתם המתקדמת, אבל כך היה תמיד. החידוש הוא בכך ששדרגו את שכנותיה.
השכנים הללו חיים בתודעה עמוקה של הישרדות. אלה משטרים אחוזי חרדה קיומית, ובצדק. מאיראן, מן הקיצוניות הדתית, מאויב פנימי, מחתרנות טורקית.הם לא יודעים אם גם מחר הם יקבלו חיבוק אמריקאי מהסוג הזה. ואם יקבלו חיבוק בכלל. חיים במאבק הישרדות הם מציאות אכזרית עבורם, והיא הופכת אותם לקרי רוח ולנטולי סנטימנט. ביום שבו לא יזדקקו לישראל, או ימצאו שהיא הזיקה לאינטרסים שלהם, הם עלולים להיפרד או להתרחק ממנה בקלות רבה מכפי שיכולות מצרים או ירדן לעשות. החיסרון ביחסינו עם ירדן ומצרים הוא גם יתרון: הגבול הפך אותן לאויבות עם ישראל, אבל גם אנס אותן להתפייס. עם מדינות המפרץ לא היו מלחמות, אין גבול משותף, ולכן פוחת הדחף הקיומי בפיוס עם ישראל.
אפשר להעלות על הדעת כמה תסריטים לשינויים כאלה. התמוטטות איראן, למשל, שתרחיק ממדינות המפרץ את האויב הקיומי הראשון במעלה שלהן. או התחזקות ההגמוניה הרוסית, שתדחק את רגליה של וושינגטון ובעלות בריתה. או הידרדרות חדה ביחסי ישראל ומצרים, שתשפיע באופן ישיר על ידידותיה הטובות, סעודיה ואיחוד האמירויות. וכמובן התלקחות חמורה בין ישראל לשכניה הפלסטינים.
כאשר ישראל חתמה על הסכם השלום עם מצרים, קיבלה קהיר מתנה אסטרטגית לדורות. קשר הדוק, בהכשר ישראלי, לתעשיות הנשק של ארה"ב. זה הדיל, וישראל הרוויחה בזכותו הסדר קבע עם מצרים, שנותר יציב כבר 41 שנה. במקרה של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, אף לא נתנה ישראל דבר משמעותי, אלא בעיקר קיבלה. מי שנתנו הם האמריקאים. נקווה שאת המחיר היא לא תידרש לשלם מתישהו. כי בימים אלה, שבהם איראן חלשה, סוריה מרוסקת והפלסטינים מלקקים את פצעי בדידותם, מעבר לאופק מסתתרת חגורת מדינות חמושות כפי שלא היו מעודן.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]