צהלות השמחה שעלו ממחנה “רק לא ביבי” ביום שבו גדעון סער, זה שמבקש להיות ראש ממשלה, ויפעת שאשא־ביטון, זאת שמבקשת את תפקיד ממלאת מקום ראש הממשלה, יצאו לדרך - העציבו אותי. אין זאת אלא מהלך שמבטיח שגם לאחר הבחירות הבאות לא תהיה לנו ממשלה יציבה, אם בכלל. האחיזה בגרון האחר תהיה לנורמה.
אבל לא זה העניין: הדברים שנשמעו בהשקת המיזם הזה גרמו לי לחשוב שיש לא מעט “ראשים” שממהרים להקים “מפלגות” משום שהם באמת חושבים שציבור הבוחרים הוא בסך הכל עדר של אנשים נבערים מדעת שיהיו מוכנים לקנות סיסמאות שאין מאחוריהן אידיאולוגיה קוהרנטית. מה שגורם לי להניח שגם הפעם לא תהיה תוחלת למפלגות האווירה שצצות במקומותינו לפני כל מערכת בחירות כמו פטריות לאחר הגשם. זאת משום שעם רדידות שמסתתרת מאחורי משפטים שחוברו במשרדי פרסום, יהיה קשה לשכנע בוחרים לשנות את דעתם. הקהל העצום שבחר בבנימין נתניהו בוודאי לא יפנה לו עורף.
דא עקא, כשקראתי את הסקרים שנשלפו מהמגירות של היועצים האסטרטגיים, מצאתי שיש גם קונים לסחורה עבשה. יש ציבור שמחפש שוב ושוב את עגל הזהב כדי לרקוד מסביבו. לפני כשנתיים הוא נמצא במפלגה שהקימו שלושה רמטכ”לים לשעבר. עכשיו עגל הזהב עבר למגרשם של סער ושאשא־ביטון. וכדרכן של ההתגודדויות האלה, אין שם הרבה מקום לשיח רציני. התלהמות של אובדי דרך שולטת בכל. אין מנהיגות מובילה. כולם נאבקים בכולם על האפשרות לשבת על כיסאות העור מסביב לשולחן הממשלה.
זה מוביל אותי להכרה שלא הרבה ישתנה, אם בכלל, לאחר הבחירות. הקהל שנע ונד, להתרשמותי, מעגל זהב אחד למשנהו, לא מעוניין להתעמק בסוגיות שאינן פרסונליות. המפגינים בבלפור לא רוצים לשמוע דברים שאי אפשר לתרגם למיצגים שלעתים הם מעוררי בחילה. הם לא רוצים בנתניהו, ובכך תם הוויכוח מבחינתם.
אין עוד שיח ציבורי. אין עוד עניין בסוגיות שבוודאי הטרידו בעבר את נבחרי הציבור. במקום זאת, כולם מחפשים לעצמם פתרונות אד־הוק למצוקות אלקטורליות. וזה מה שדוחף, מן הסתם, את נפתלי בנט ואת יאיר לפיד ואת סער ושאשא־ביטון - ואולי בקרוב גם את רון חולדאי וגם אחרים – לקהל אמורפי שנמצא, כביכול, במה שמוגדר כמרכז־שמאל. אינני מבין את טיבו של המושג הזה, אולם אני רואה שהצפיפות שם רבה. אפילו בני גנץ נמצא שם. הוא כבר התייאש, כנראה, משאיבת קולות ממאגרי בוחרים אחרים.
וזה גם ברור למה כל אלה שרוצים להגיע ללשכת ראש הממשלה - והתור מתארך מיום ליום - חותרים לשם. אין לציבור הזה מכנה משותף. הוא גם אינו יודע להצביע על ההבדלים בין הדוברים השונים. הוא שטוף מוח, לטעמי, בידי גורמים בתקשורת שיודעים איך מהנדסים תודעה ואיך מוכרים ידיעות כוזבות לקהל הצרכנים.
ראיתי את זה קורה בימים שבהם ציפי לבני ויצחק הרצוג חגגו את ניצחונם עוד לפני יום הבחירות וראיתי את זה קורה עוד הרבה קודם כשמפלגת המרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה־15 התפרקה לאחריהן. הסקרים הרקיעו שחקים לאחר שגם אליה התנקזו “מאוכזבי ביבי”. הם צירפו אליהם רמטכ”ל שזה עתה השתחרר מצה”ל - את אמנון ליפקין־שחק ז”ל - אבל כבר אז הוכיח הציבור שהוא מואס בפורשים שמגיעים אליו רק עם השאיפה להיפרע ממי שלא רצה בהם. מה שיקרה, למיטב הבנתי, גם הפעם.