משה רבנו
אם בימים הקרובים יתברר שכחול לבן והליכוד הגיעו לפשרה כלשהי שבמסגרתה תידחה הודעת הפטירה הרשמית של הקריירה הפוליטית של בני גנץ, אתם מוזמנים לגרוס את הטור הזה ולשכוח ממנו. הוא נכתב בהנחת עבודה שהדהרה לבחירות נמשכת ואין פתרון פוליטי מציאותי שיאפשר לשני הצדדים לרדת מעמודי התלייה שעליהם תלו את עצמם.
מצד שני, בזמן שהטור הזה נכתב, מגיעים סימנים לכך שהצדדים חזרו לדבר. הרופאים הצליחו להחזיר דופק חלש לפגר ושמו ממשלת האחדות הפריטטית. לכולם ברור שהבר מינן הזה כבר לא יקום על רגליו. השאלה היחידה היא אם יצליחו להחזיק אותו מחובר למכונת האקמו עוד כמה חודשים. אם זה יקרה, יזכה גנץ באות קלון שיוטבע על מצחו לנצח. הוא יהפוך לבדיחה שלא הצחיקה אף אחד. הוא יאכל את כל הדגים הסרוחים, ימצה את סאת המרורים וההשפלה ובסופו של דבר יגורש מהעיר וייקבר קבורת חמור פוליטית בקבר אחים שמקומו לא נודע.
הדרך היחידה של גנץ לצאת טוב מביטול הבחירות פשוטה: העברת חוק (מספיק רוב של 61) שקובע שאם תקציב 2021 לא עובר במועד, הכנסת לא מתפזרת. נקודה, סוף. החוק הזה סותם את הפִרצה שדרכה תכנן נתניהו להימלט לבחירות בלי לצאת מבלפור. האם נתניהו נואש מספיק כדי לתת את זה לגנץ? מסופקני.
בימים האחרונים התפרסמה כאן ההצעה המסובכת יותר: להאריך את הכהונה של נתניהו בחצי שנה או יותר, לדחות את מועד ההתחלפות בין נתניהו לגנץ, לסתום את הפרצה, וכו'. כל זה כמעט בלתי אפשרי בלוח הזמנים הנוכחי. אין לקואליציה מספיק זמן, אין לקואליציה מספיק ידיים. הרכבת יצאה מהתחנה. היא דוהרת. אפשר לעצור אותה רק בדרך אחת, שפורטה למעלה. הרבה זמן לא עמד נתניהו בפני דילמה כזאת. גם אם יסכים להמיר את האיום של גדעון סער ברוטציה, הוא עוד יצטרך להעביר את ההחלטה הזו בקבינט. לא, לא הקבינט המדיני־ביטחוני וגם לא קבינט הקורונה. קבינט בלפור. לא בטוח שיש לו שם רוב.
בואו נחזור למאי 2012. הצעת חוק פייקית למחצה של ח"כ רונית תירוש, שקבעה צינון מפוליטיקה לעיתונאים, גרמה למגיש "אולפן שישי" יאיר לפיד להקדים את פרישתו מעיתונות ולהכריז על כניסה לפוליטיקה, ערב הבחירות. אלא שאז, לילה מר ונמהר אחד, אחרי שההצעה לפיזור הכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה, שעות ספורות לפני שתעבור שנייה ושלישית, התכנסו בבית ראש הממשלה בבלפור ליאור חורב, נתן אשל ונציג אחד של אהוד ברק (הרוח החיה מאחורי המהלך) וסגרו על דרמה ענקית: שאול מופז וקדימה מצטרפים בדקה ה־90 לממשלה, נתניהו מתחייב להעביר חוק שוויון בנטל וישראל ניצלת מבחירות. נו, ואיך זה נגמר? בפארסה הנוראה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של העידן ההוא. מופז חתם על מסמך הקבורה של עצמו. שוויון בנטל לא היה. נתניהו אפילו לא שקל ללכת על זה. הממשלה קרטעה כמה חודשים, והתפרקה בקלון.
באותו יום שבו הושלכה פצצת האחדות, היה יאיר לפיד באטלנטה. הוא כבר התכונן לבחירות, ופתאום גנבו לו אותן. הוא היה מעוצבן. מי שהיה פחות מעוצבן היה היועץ המשפטי דאז של לפיד, עו"ד רונן אביאני. קרה לנו נס, אמר אביאני ללפיד ולהלל קוברינסקי. אין לנו תשתית, אין לנו מתנדבים, אין לנו מפלגה, בחירות עכשיו זה מוקדם מדי עבורנו. בדיעבד, נדמה לי שאביאני צדק. אלמלא נדחו הבחירות, לפיד היה גומר עם 4־5 מנדטים. מכיוון שהן נדחו, הוא קיבל זמן להקים מפלגה, לגייס 15 אלף מתנדבים, לארגן כסף, לחרוש את הארץ ולהפוך להפתעת הבחירות עם 19 מנדטים.
האם לפיד של אז הוא גדעון סער של היום? אולי. אם אכן תושג פשרה ותתפרק בעוד חצי שנה, זו תהיה מתנת ענק לסער, שיקבל זמן להתארגן ועוד פאשלות לממשלה. אם הפשרה תוביל לכהונה של נתניהו וגנץ עוד שנתיים עד ארבע שנים, ימצא את עצמו סער מבוסס בדמו שלו על קרקעית הבריכה הריקה, שאליה קפץ מוקדם מדי.
עכשיו לתרחיש השני: אין פשרה והולכים לבחירות. אז במקרה כזה, הגיע הזמן להגיד כמה מילים טובות (יחסית) על הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל, האדם שבמותו (הפוליטי) יצווה כנראה למחצית מהציבור הישראלי את החיים בלי בנימין נתניהו. "אתם לא מבינים", אומר גנץ לקרובים אליו, "אני את התפקיד ההיסטורי שלי ממלא. את הייעוד שלי אני מקיים. אם אני לא אהיה ראש ממשלה, גם נתניהו לא יהיה ראש ממשלה. אני? מקסימום אלך הביתה, אחיה טוב. הוא יכול למצוא את עצמו הולך לכלא". כשאומרים לו שבסוף את השלל יאסוף גדעון סער, הוא אומר שזו טעות. "זו העבודה שלי. איפה היה גדעון סער לפני שקמה כחול לבן? מה הוא יכול היה לעשות אלמלא בלמנו את דהרת הטירוף של נתניהו שלוש פעמים רצופות, בפעם הראשונה ב־11 השנים האחרונות?".
גנץ וסביבתו מתוסכלים עד אימה אל מול ההתמוססות של כחול לבן וריצת האמוק של מצביעיה לעבר מגרש החניה המואר של גדעון סער. "הוא אידיאולוג ימני", אומר מי שאומר, "הוא חוזר בתשובה, דעותיו על מערכת המשפט לא רחוקות מאלה של איילת שקד, ובכל זאת תראה איך כולם רצים לשם". לא פעם נשמע בסביבתו של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון הביטוי "אנחנו לא בבייס הנכון". הם מביטים בקנאה על הבייס של היריב ממול, שדבק במנהיג בכל מחיר, בכל מצב, בכל מזג אוויר.
גם אם יוכח שביבי הוא בכיר בג'יהאד האסלאמי או שודד קשישות עריריות, יצביעו עבורו. "ותראה אותנו", אומרים האומרים, "עומדים ובולמים וחוסמים כאן את כל הטרללת של מרכז הליכוד, מצילים את מערכת המשפט, מביאים לתחילת משפטו של הנאשם נתניהו, מטרפדים את הסיפוח לטובת נורמליזציה עם העולם הערבי, בולמים בגופנו את כל היוזמות המופרכות שמומטרות על המדינה הזו פעמיים בשבוע, וממשיכים לחטוף. זו בעיקר כפיות טובה".
את מה שעובר על גנץ מתארים בסביבתו במילה "שחיטה". לא כשרה אפילו. בחרנו במצביעים הלא נכונים, אומרים שם. כאלה שנפוצים לכל עבר, כמו בסרטי הנשיונל ג'יאוגרפיק המרהיבים שבהם נראה נחיל ענק של סרדינים נפוץ לכל עבר למראה צל חולף של כריש במים. המצביעים של כחול לבן מדקדקים בקלה כחמורה, לא נותנים צ'אנס, לא מבינים את האילוצים, לא קולטים שגנץ, כמו שנהג גבי אשכנזי להגיד (כשעוד דיבר), "קפץ על הרימון". אז הנה, הרימון מתפוצץ עליו עכשיו, ואין שכפ"ץ.
הפוסט מורטם על עלייתה ונפילתה של כחול לבן יזכיר פרק של "תעופה בחקירה". התרסקות בלי ניצולים. תפקידו ההיסטורי של גנץ ברגע זה הוא להמשיך לצעוד זקוף לעבר האבדון, בידיעה שזהו לא רק האבדון שלו, אלא גם של האיש שאותו הוא רצה להחליף. נכון, המחליף כבר לא יהיה הוא, אבל אם המשימה תושג, היא תירשם גם על שמו. זה לא יעניק לו מקום בחלקת גדולי האומה, אם כי אפשר לשקול ועדת חריגים. גנץ, יחד עם שאריות כחול לבן, צריך לא להרפות מנתניהו. להמשיך לדבוק בו, באש ובמים, לא לתת לו לזוז ימינה או שמאלה, להמשיך להגן על מערכת המשפט, להמשיך לטרפד את כל היוזמות ההזויות, להמשיך לשמור על הקופה (כמה שאפשר) ולצעוד איתו אל גורלו. בניגוד לנתניהו, לגנץ יש חיים אחרי המוות (הפוליטי). חיים די נוחים, אגב.
כן, הוא היה תמים. כן, הוא האמין לנתניהו. כן, נתניהו כייס אותו, רימה אותו, השפיל אותו, מעולם לא התכוון לחלוק איתו משהו, למעט צרות ואשמות. אבל אם אכן יהיו אלה הבחירות האחרונות של נתניהו, לגנץ יהיו מניות בכורה בהדחתו. הוא ניצח על תהליך הבלימה. הוא כבר לא ישתתף בתהליך הצליחה. כמשה על הר נבו, הוא יביט בארץ המובטחת ויבין שלא הוא יירש אותה.
הבטן הרכה
מעל נתניהו מתחשרים עכשיו ענני הסערה המושלמת. כבר לא מדובר רק בפיינשמקרים לוגמי האספרסו של המרכז־שמאל. הפעם ירוצו מימין לנתניהו שלוש מפלגות. אחת מהן, של גדעון סער, תיראה בפעם הראשונה כמו "הליכוד של פעם". לליכודניקים שמביטים על הטירוף ומתלבטים יהיה לאן ללכת בלי להרגיש שעזבו את הבית. סיכויי המהפך תלויים אך ורק בשאלה אחת: כמה מנדטים יצליח גדעון סער להעביר מהליכוד אליו. נכון לרגע זה, כל הסימנים מצביעים כי יש לא מעט ליכודניקים שירגישו בבית של סער יותר טוב מאשר בבית הקודם שלהם, של נתניהו, שהפך לכת המתמקדת בפולחן אישיות משיחי.
כל מה שסער צריך לעשות זה לדבוק בעמדותיו האידיאולוגיות המוכרות. הוא מעולם לא התקפל, כמו נתניהו. הוא צריך להצטייר כימני, אך לא קיצוני. הוא הובס בידי נתניהו בפריימריז, אבל יש לזה גם פרשנות הפוכה: הוא התמודד כמעט לבדו, מול כל המנגנון, מול ראש ממשלה מכהן ופופולרי, מול כל השרים והח"כים, והביא כמעט שליש מהמצביעים. יש לו בסיס מוצק בשטח של הליכוד, תוצאה של עשרות שנות פעילות. הוא מופצץ עכשיו בתגובות נלהבות של הבסיס הזה, שהולך ומתרחב. הוא מכיר את כל הטריקים והשטיקים של נתניהו מקרוב. הוא, במידה רבה, המציא מחדש את האיש, אחרי התבוסה ב־99' וב־2006. הוא, בניגוד לגנץ, לא רק יחטוף. הוא גם יחטיף.
הוא מכיר את הבטן הרכה של נתניהו. את הגירעון בסך 85 מיליון שקל שבו שקוע הליכוד. את העלות הגבוהה של פריימריז. נתניהו יהיה בדילמה. לסער יש מאחזים בסיעה, הח"כיות מיכל שיר ושרן השכל, למשל. אם יחפוץ נתניהו לפנות את המאחזים האלה, הוא צריך ללכת לפריימריז על הרשימה. אבל הח"כים לא רוצים פריימריז, שפירושם מרחץ דמים בקרב חברי הכנסת המכהנים, שיצטרכו להתמודד הפעם ברשימה הארצית. תארו לעצמכם את צמד הצווחניות אוסנת מארק ומאי גולן בסיטואציה הזו. כל אלה שמתאבדים למען המשפחה באולפנים יצטרכו עכשיו להתאבד למענה גם בחיים עצמם. סער יחכך ידיים בהנאה ויצפה במחזה בעניין רב.
הוא הציג אתמול מצע ימני. תמיכה בהתיישבות ביו"ש, רפורמות במערכת המשפט. המצע התקבל בהפתעה. היא מיותרת. זה סער, הוא איש ימין אמיתי, לא מזויף. הוא ממוקד בבייס שמימין, ולא בפליטי המרכז־שמאל. הוא יודע שלא יקרה שום דבר נורא אם יפסיד כמה קולות לליברמן או ללפיד. הייעוד שלו הוא להביא קולות של נתניהו. הדרך היא לא "רק לא ביבי", אלא "ליכוד בטעם של פעם". אידיאולוגי, ממלכתי, זקוף.
אנטי היועמ"ש
אצל גנץ מנסים להתנהג כרגיל. לא תמיד מצליחים. ביום שני הוא הורה למנכ"לית המפלגה לשכור משרדים לקמפיין. אנשיו ניסו לנקות שולחן עם גבי אשכנזי, שגזר על עצמו תענית דיבור מאז הסתער עם האולטימטום עד סוף אוקטובר, וגילה שנותר לבד מול פני האויב, שהמנהיג נשאר ספון בבונקר יחד עם שאר החיילים. אם גנץ טרגדיה, אשכנזי טרגדיה יוונית. נתפנה אליה מתישהו. כך או אחרת, שני הרמטכ"לים האלה עשו כל מה שעשו מתוך אהבת המדינה, ממלכתיות ואמונה אמיתית שאפשר לעשות את ההבדל. כשגילו שכדי להדיח את ביבי צריך להיות ביבי, הבינו שלא יוכלו לעמוד במשימה הזו. הם פשוט לא מסוגלים. יש להם עכבות, יש להם קווים אדומים, יש להם גבולות. עכשיו יש להם טופס טיולים למלא, בדרך לבקו"ם.
גנץ רותח על היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. אם הייתה מילה קיצונית יותר מרותח, הייתי משתמש בה. הוא מאשים את מנדלבליט בעיכוב, חסימת ובלימת העבודה של ועדת החקירה הממשלתית לפרשת הצוללות וספינות השיט. לא רק גנץ כועס, גם מי שאמור לעמוד בראש הוועדה, השופט אמנון סטרשנוב, לא ממש מאושר.
"אביחי עוצר את הוועדה, ככה פשוט, הוא ממש עוצר אותה", אומר אחד ממקורביו של גנץ, "עשינו כאן עבודת מטה מדוקדקת, ישבנו שבועות על כל החומר, קיבלנו את כל הייעוץ המשפטי שאפשר, וידאנו שאנחנו לא מתנגשים בהליך הפלילי. הכל היה תחת ייעוץ משפטי צמוד. הודענו שאין כוונה לחקור את מי שממתינים לשימוע. אין כוונה להשיק תחומים עם ההליך הפלילי. אנחנו רוצים לבדוק את המערכת הביטחונית, את תהליכי הרכש. זה לא יכול להיות שכל כדור 5.56 מ"מ שיוצא מכאן יעבור סדרה של בדיקות ואישורים, ובעסקאות של מיליארדים יקרה מה שקרה. מי שקורא את 40 התצהירים שהוגשו לבג"ץ, סומרות שערותיו. וכל זה עומד וממתין עכשיו למנדלבליט, שלוקח את הזמן שלו".
על פי מידע שהגיע לסביבת גנץ, מי שעומדת מאחורי ההתנגדות לוועדת החקירה לצוללות היא התובעת ליאת בן־ארי. היא חוששת לפגיעה בהליך הפלילי ומשפיעה על מנדלבליט. ויש עוד: חלק מהכעס מתנקז גם לכיוונו של שר המשפטים ניסנקורן. הוא צריך, על פי סביבת גנץ, לדפוק על השולחן של היועץ ולהסביר לו, ככה שיבין, שיש כאן התוויית מדיניות של הדרג המדיני והוא צריך למצוא פתרונות מתאימים. "זה לא אירוע של ערעור על שלטון החוק או מעשה ספק חוקי", מסבירים בסביבת גנץ, "להפך, זה מאמץ לנקות אורוות, לבדוק ולהפיק לקחים, אין לו שום נגיעה להליך הפלילי". כשהם מתקשרים למשרד של מנדלבליט לברר מה קורה, אומרים להם שיש דברים דחופים יותר. מבחינת גנץ, אין הרבה דברים דחופים יותר. "הוא רוצה לשלול מאיתנו בדיקה של העסקאות של שתי ספינות השטח הראשונות ושל צוללות 7־8־9", אומרים אצל גנץ, "וזה לא יעלה על הדעת. מה נבדוק אם לא את זה? עשינו כאן עבודת מטה מטורפת, הגדרנו את גבולות הגזרה, את מה שצריך לברר ולבדוק. עכשיו הכל תקוע".
השופט סטרשנוב, שגם הוא חתיכת טיפוס, לא יתחיל את דיוני הוועדה בלי אור ירוק של היועמ"ש. גם לסבלנות שלו יש גבול. האמת היא שגם גנץ לא יעשה דבר כזה. כשאומרים לאנשיו שביבי, לו היה גנץ, היה מזמן כבר מקים ועדה ומפרסם מסקנות, הם עונים תשובה פשוטה: "בני זה לא ביבי. כשאנחנו אומרים לו שהגיע הזמן שגם הוא יתחיל לשחק מלוכלך, הוא זורק אותנו מכל המדרגות. הוא לא בא להיות ביבי, הוא בא להחליף את ביבי".
כן, הם יודעים שיש לזה מחיר כבד, אולי כבד מנשוא. אבל זה המצב. הוא לא ישתנה. ומה יהיה עם ועדת הצוללות? "בסוף ניסנקורן יצטרך לספק את הסחורה ולהביא את האישור של מנדלבליט", אומרים האומרים. והם אומרים עוד משהו: "תשמע, גם השם של מנדלבליט מופיע כאן במסמכים כאחד מאלה שהפעילו לחץ, בשם ראש הממשלה, על גורמים שונים. ובעיקר השם של יוסי כהן, שהיה אז ראש המל"ל. יש כאן עשרות מסמכים של לחצים מסוגים שונים של כהן, של המזכ"ץ ושל אחרים, בשמו של ראש הממשלה. מוזר".
אף אחד לא רומז או מטיל ספק ביושרו של מנדלבליט. את זה משאירים לנתניהו. מסתפקים בהרמת גבה. מנדלבליט היה אז חלק מהמערכת ומהמעטפת המקצועית של נתניהו. הוא, כנראה, נטל חלק בתהליכים. אולי זה לא פוסל אותו מעיסוק בנושא, אבל זה כן מצריך אותו לזהירות מופלגת ולהתרחקות מפוזיציה. בסביבת היועץ מגיבים: היועץ לא מעורב בפרשה בשום דרך. יש בעיות אמיתיות בעבודת הוועדה על פי המנדט שניתן לה, באופן שלא יפגע בהליך הפלילי. תהיה ישיבה בימים הקרובים וינסו לגבש פתרונות.
השימוע של שטייניץ
מסכן נפתלי בנט. ישב ורקם תחרה, בשקדנות והתמדה, דמיון ותעוזה. חזר מתחתית החבית (לא עבר את אחוז החסימה) לצמרת הגבוהה, וממש כשהחל לתפור לעצמו חליפה, בא גדעון סער ושדד אותו. בנט, כמו בנט, לא אומר נואש, אם כי הוא מבין את המצב לאשורו. גורמים במערכת הפוליטית מספרים שלאחרונה הועברה מטעמו של בנט הצעה לשר יובל שטייניץ לעבור לימינה. את ההצעה העבירה, על פי המידע הזה, איילת שקד, המצויה עם שטייניץ ביחסי הערכה הדדית ארוכים. ההיגיון המסדר של ההצעה הוא העמדת תחרות לסער בקרב מאוכזבי הליכוד. שטייניץ הוא אחד מאחרוני המוהיקנים שמנסה לשמר שריד כלשהו לעמוד שדרה מוסרי עצמאי. הוא לא מגדף את מערכת המשפט, הוא שומר על סוג של ממלכתיות, הוא אפילו מלמל משהו לא ברור כשהתפרסמה ההקלטה ההיא של יורש העצר בדרך חזרה ממועדון החשפנות. התכונות האלה הפכו את שטייניץ למוקצה בבלפור, ולכן יש סיכוי, כך העריכו, שיסכים לחצות את הכביש.
על פי המידע, שטייניץ דחה את ההצעה על הסף. הוא את החציה שלו כבר עשה, כשעבר משלום עכשיו לליכוד לפני שנות דור. אלא שעל פי אותו סיפור, השמועה הגיעה לבלפור ושטייניץ נאלץ לעבור שימוע אכזרי. הוא הכחיש, כמובן. כל הצדדים מכחישים את הסיפור הזה הכחשה גורפת. "שום הצעה, שום דחייה, חסר שחר לחלוטין, אני לא יודע למי יש אינטרס להפיץ דבר כזה", אמר שטייניץ. לדעתי, הוא דווקא יודע, אבל אני עומד מאחורי הסיפור.
לא לזקן
בשבוע שעבר פרץ לחיינו הקאבר של עדן בן־זקן ובנימין נתניהו לשיר ההוא של ארקדי דוכין ואריק איינשטיין "יש בי אהבה והיא תנצח". שני דברים צריך להדגיש באשר לקליפ (המדהים) הזה: הראשון, חיובי. בנימין נתניהו מוכיח שוב שהוא לא נמצא ליגה מעל כולם, אלא בספירה אחרת לגמרי. את המשחק שלו יריביו ילמדו בעוד 20־30 שנה.
כך היה בקליפ שצילם (ללא רשות צה"ל) עם נועה קירל, כך בסרטונים השובבים־מתוחכמים שהוא מפציץ כל שני וחמישי, כך במערך הסייבר ובצבא הבוטים והרובוטים שסרים למשמעתו בכל הרשתות. אף אחד לא מתחיל להתקרב ליהודי הזה, בן 72, שמצליח לארגן לעצמו תדמית "קולית" בהרבה מיריביו הצעירים ממנו בעשר או 20 שנה.
עכשיו, זה הדיבור בברנז'ה, פוצח צוות הדיגיטל וניו־מדיה של ביבי בסדרת שיתופי פעולה עם חשבון האינסטגרם הפופולרי ביותר בקרב הצעירים. המטרה פשוטה: להפציץ את הצעירים בסרטוני ביבי המגניב. לחבר אותו לעדן בן־זקן, לנועה קירל, לכל מה שהצעירים אוהבים. רוב הילדים שלנו לא קוראים את הטור הזה או מקביליו. הם קוראים שורת כותרת באינסטגרם וממשיכים הלאה. ביבי הוא מלך האינסטגרם, קיסר היו־טיוב, אלוף הפייסבוק ושולט ללא עוררין בזירה, בלי אף מתחרה.
אחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר שלא להיגעל מהמהות. השיר עם בן־זקן הוקלט למען עמותה המסייעת לקשישים ("כן לזקן"). נתניהו מזכיר את הבדיחה על הילד שחזר הביתה עם תעודה נוראית. לא מספיק בכל המקצועות, רק בזמרה קיבל תשע. איך, גער בו אביו, אחרי כל הציונים האלה אתה עוד מעז לשיר?
קשישי ישראל במצב מחפיר. אבי, יצחק כספית, 94 וחצי, הקדיש את שניים וחצי העשורים האחרונים של עשתונותיו למאבק למען הקשישים, יחד עם ח"כ לשעבר גדעון בן ישראל ז"ל. חוץ מזה הוא גם ביביסט אדוק, אבל אף אחד לא מושלם. למדתי ממנו על גודל ההזנחה, על עוצמת החרפה, על כפיות הטובה שבה אנו מתייחסים למי שבנו עבורנו את הארץ הזאת. הוא כיתת את רגליו בין ועדות הכנסת, משרדי הממשלה ושאר מוסדות הבירוקרטיה הישראלית כדי לקושש עוד איזה רבע הטבה למען ציבור הקשישים, עוד 15 שקל לקצבת הזקנה המעליבה, עוד ביטול של גזירה מפלצתית של הביטוח הלאומי.
הנה נתונים רשמיים: על פי מכון ברוקדייל, 20% מהאזרחים הוותיקים בישראל הם עניים. 40% נאלצים לוותר על מיזוג אוויר, 43% נאלצים לוותר על טיפול שיניים. כמעט מחצית מבני ה־75 ומעלה רשומים במחלקות רווחה. מספר הקשישים המתים לבד בבתיהם בלי שאיש יודע על זה ממריא מאז הגעת הקורונה. מספר הקשישים המחטטים בפחי הזבל, כנ"ל. קצבת הזקנה בישראל היא מהנמוכות במערב. רמת החיים של הקשישים, כנ"ל. המדינה מתעלמת מהציבור הזה. ככה פשוט.
במקום לשיר למען הזקנים, מר נתניהו, אתה יכול לעשות דבר פשוט: לעזור להם. למשל, להעביר את כל הכספים לעמותות המטפלות בהם. כמו שהעברת לחרדים. למשל, להעלות את קצבת הזקנה. למשל, להורות לעיריות, לביטוח הלאומי ולשאר המוסדות המטפלים בקשישים לשנות מדיניות. אבל את כל זה אתה לא עושה. בדיוק כמו שלא נקפת אצבע בכל הקשור למערכת המשפט, לא עשית רפורמות והגנת בגופך על בג"ץ ומשרד המשפטים, עד שזה הגיע אליך - כך בנושא הקשישים. התעלמות במקרה הטוב, בוז במקרה הרע. אבל עכשיו, כשצריך לקושש קולות, אתה שר.