בהקדמת הבחירות ואולי גם בתוצאתן הסופית אשם יאיר לפיד. הוא לא רצה בכך, גנץ לא רצה בכך, בנט לא רצה בכך, אף אחד בכנסת לא רצה בכך, רק סער רצה והוא המפתח (על פי הסקרים) או לסילוק נתניהו או להקמת ממשלת "ימין מלא מלא" בראשות נתניהו, שכמו תמיד ניכס לעצמו גם את המשפט הזה. נתניהו הוא האחראי הבלעדי בקיום הבחירות הרביעיות ב־2021, אלא שהוא לא יכול היה לעשות זאת בלי עזרתו של לפיד. צריך פשוט לבחון את הלו"ז של הקמפיין לחיסול גנץ ואת כל המעורבים שחברו על ציר הזמן למפלגת "רק לא גנץ".
הראשון היה לפיד. ביום שבו גנץ החליט להיכנס מתחת לאלונקה (או האפיריון) של נתניהו, פתחו לפיד ויש עתיד בקמפיין מטורף של שנאה. המילה "בגידה" הובילה שלל תיאורים קורעי לב של אוהבים שנבגדו, כשהמטרה של לפיד ויש עתיד הייתה לחסל את גנץ תדמיתית ולנגוס במנדטים שלו. לפיד הבין שאם תוכנית הסכמי הווטו תעבוד (והיא עבדה בחלקה) וראש הממשלה החליפי יצבור אהדה, אזי העתיד של יש עתיד יתרסק בהווה.
ושלפיד לא יבלבל את המוח בטענה שידע מראש במאה אחוז שנתניהו ישקר. כולנו ידענו. אבל כאשר גנץ וניסנקורן השתלטו על המשפטים והביטחון, צריך היה לסייע להם במאמץ לשמור על שפיות. המטרה הייתה גם לא לגרור את צה"ל למלחמה מיותרת וגם להיאבק נגד ריסוק מערכת המשפט והדמוקרטיה. מדובר בחשבון פוליטי קר ונכון ולא ברגשות בגידה ושנאה.
אני לא יודע לומר עד כמה ראשות הממשלה בוערת בעצמותיו של גנץ (טבעי), אבל אני בטוח שאצל נתניהו ולפיד היא בטמפרטורות רתיחה על סף איכול חשיבה רציונלית או הוגנת. לפיד הלך על קמפיין רגשי והמוני, ומצביעי יש עתיד ומאוכזבי כחול לבן נגררו בכיף ליבבה קולקטיבית ברמה של אישה נבגדת. השמאל האמיתי, שמחפש תמיד איזה עוול זניח כדי להתאבד עליו, עלה על הגל בתקווה לנגוס כמה מנדטים ממאוכזבי גנץ.
נתניהו כרגיל היה היעיל מכולם. קמפיין ההכפשה של לפיד העיר בו את טבע העקרב שחוצה את הנהר על גב הצפרדע, והוא ניעור כמה שבועות אחרי לפיד. תוצרי גיבורי הפה והטלפיים על המקלדת הצליחו לחלחל את הרעל מבלפור בשירות קמפיין ריסוק גנץ לטובת חיסול האפשרות לקיום הרוטציה.
האסטרטגיה הייתה להציג את גנץ כתמים, חסר חוט שדרה וחסר יכולת לנהל עסק כמו מדינת ישראל. וזה הצליח להם. בחסות התקשורת. כל מיני עיתונאים שראו הכל, שמעו הכל וכתבו הכל חברו לכמה ילדים עיתונאים שבקיאים בכל פיפס שמגוהק במערכת העיכול של הפוליטיקה, בייחוד זו שיוצאת החוצה בדלת האחורית, ויחד הם "חינכו" את גנץ, וגרוע יותר - את הציבור כולו, שבלי שקרים, נוכלויות, הפרת הסכמים, שוחד והפרת אמונים אתה לא יכול להצליח גם בפוליטיקה וגם אצל רינה.
ועדיין. מי שעשה הכל כדי למנוע בחירות, כולל התאבדות פוליטית, כדי להימנע מסכנת ימין מלא מלא, היה בני גנץ, ומי שדפק בדקה התשעים את הסיכוי להנשמת הממשלה ומניעת ממשלת ימין מלא מלא היו הח"כים זמיר, חיימוביץ' ושפע. שלושתם טירונים פוליטיים ברמה מביכה כשהעניינים משיקים לריאל פוליטיק העכשווית, שהיא שקרים, רמיות, שוחד וכיפופי ידיים. קשר ההקרבה המגוחך שלהם לטובת אידיאל ערטילאי חתם סופית את קמפיין ההכפשה מיסודם של לפיד, נתניהו והתקשורת.
אני מעריך שנתניהו עצמו מבין שבדרך להיכנע לביידן לקראת מו"מ עם הפלסטינים הוא זקוק לגנץ ולא למפלצת הדו־ראשית בנט־לפיד. לפיד ילך בלי היסוס לממשלת בנט־סער, וח"כ מאיר כהן כבר דיבר על זה (ערוץ 13). בימין יש סוג של התעוררות שלא ברור לאן היא הולכת. ב"ישראל היום" כתב ד"ר אופיר העברי למחרת פיזור הכנסת כי "הזיהוי בין ראש הליכוד לימין כולו נכשל מלהביא ניצחון, מפני שאפילו כאשר הליכוד מגיע ל־36 מנדטים, אין זה מספיק לאזן את מאות אלפי הבוחרים שהימין מאבד בשל דחייתם את זיהוי ערכיהם עם איש אחד".
המסקנה שלו: רק סער. אני לא יודע מה זה אומר ומה יקרה בין סער לליכוד, אבל אני יודע שבמלחמות אחים, כמו בכחול לבן ובשמאל כולו, זה יהיה מעניין יותר. בתקווה שזה יהיה גם הרסני יותר כאשר הציבור יחליט ששניהם, גם סער גם נתניהו, צודקים במה שהם אומרים זה על זה. בשמאל זה עובד מצוין.
בינתיים איש לא יודע כיצד תסתיימנה הבחירות. על פי הסקרים, גוש המפלגות "רק לא ביבי" גובר על גוש המפלגות של "רק ביבי". נכון שתמיד יש פוטנציאל לזרם חילופין של עריקים ובוגדים, אבל ההתמצקות של הגושים היא עובדה די ברורה. הבעיה האמיתית של השמאל היא שסך כל מפלגות הימין ללא נתניהו עשוי לחצות בקלות את סף ה־70 מנדטים. מה שמחסל כל אפשרות לגור במדינה דמוקרטית ליברלית וחילונית.
קריירת קמיקזה
וזה המקום לתת לשק החבטות של הפוליטיקאים והתקשורת, בנימין גנץ, את מה שמגיע לו: אלף פעם ייכנע ויבוזה ואלף פעם ינסה להשאיר שביב תקווה שניתן לחלוב ממנו נקודה או שתיים בקרב הבלתי שווים בין הימין והשמאל.
ברור שהוא פוליטיקאי כושל ותמים, אבל בינתיים הוא חילץ את הדמוקרטיה ממכה אנושה באמצעות ניסנקורן במשרד המשפטים ונזהר מלגלוש לפרובוקציה מסוכנת במשרד הביטחון. כבר אמרנו פעם שמדובר בקמיקזה. מדעת או שלא מדעת, הוא עצמו מחוסל, אבל עצר במעט את התקדמות המ(ו)שחתת.
ובדיוק שבוע לפני שהמסך ירד עליו כמו גיליוטינה, ביצע גנץ את המהלך החשוב בקריירת הקמיקזה שלו. כשנתניהו, בנט, סער ולפיד עוסקים בפוליטיקה של סכינאות בגוון לאומני מובהק, הוא יצא עם ההצהרה החשובה ביותר בכל מערכות הבחירות האחרונות מנציג מפלגת מרכז: "זכותם של הפלסטינים לעצמאות ושתהיה להם בירה, שיהיה פתרון לכל הסוגיות התקועות", אמר לעיתון "א־שרק אל־אווסט", שיוצא לאור בלונדון בערבית.
"...ירושלים צריכה להישאר מאוחדת, אך יהיה בה מקום לבירה פלסטינית... "אני מצדד בכך שתהיה לפלסטינים רציפות גיאוגרפית שתהיה נוחה למחיה וללא מכשולים".... "הגיע הזמן לכונן את השלום הזה, ואנחנו זקוקים להנהגה שתבין את השינוי הזה".
אני מניח שגנץ התכוון הן להנהגה הישראלית והן לפלסטינית. ככל הנראה הוא כבר לא יהיה באותה הנהגה, אבל במסלול המכשולים בדרכו החוצה ניהל גנץ כמה מהלכים שניתן לקבוע כבר היום שהם היו נכונים, גם אם לא מכריעים.