מר י. שראלי שמע צליל בטלפון יומיים אחרי שקיבל את החיסון. הופיע שם שאלון שביקש: "אנא דווח/י בקישור המצורף אם החיסון עבר ללא תגובה או עם תופעות לוואי". הוא סימן "לא" על כל מיני תופעות לוואי כמו בחילות, כאב ראש ועוד, ואז הגיע למשבצת "אחר". זאת אומרת, ביקשו ממנו לציין אם הייתה לו תופעת לוואי שלא מופיעה בשאלון.

הוא שקע בהרהור קל, והחליט לתאר את תופעת הלוואי המשונה ביותר בחייו: השנאה לביבי נחלשה אצלו קלות. זה קרה מיד אחרי החיסון. תחושה מוזרה ומבלבלת. משהו כאילו התבהר במוחו, אדי השנאה התפוגגו מעט, והוא הבין לרגע שבנימין נתניהו מנהיג מעולה.

סימנים מקדימים הופיעו קצת קודם. הרגשת אופוריה מוצדקת גאתה בו כבר כשקיבל תור לחיסון. לראשונה מזה שנים הוא אמר "איזו מדינה נפלאה!". הוא הרגיש גאווה על כך שישראל קיבלה מפייזר את החיסונים ומערך ההזרקה יצא לדרך.

החומר שהזריקו לו התחיל להשפיע, והוא הוצף פתאום בכל ההישגים של המדינה בהנהגתו של ביבי. ההסכמים עם האמירויות, סודן ומרוקו עלו בזיכרונו מיד. הוא נזכר בשאר ההישגים המדיניים של נתניהו, ביחסים המשודרגים עם הודו, מדינה עם מיליארד ו־300 מיליון תושבים. את הביקור של נתניהו שם ואת הביקור של ראש ממשלת הודו כאן.

הוא זכר במעורפל שהוא היה אז מעוצבן משום מה בגלל ההצלחה הזו של ביבי, כמו תמיד כשביבי הביא הישגים לישראל, אבל הוא לא הצליח לזכור את כל הנימוקים שהיו לו אז להקטנת ההישג הדיפלומטי. הוא זכר פתאום לטובה את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, את ההכרה של ארצות הברית ברמת הגולן. את היחסים הקרובים עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

כתופעת לוואי נוספת הוא נזכר במצב הכלכלי האיתן של ישראל. בחוזקה של השקל, בציונים הגבוהים של דירוג ישראל בכלכלה העולמית.
אבל זו לא הייתה תופעת הלוואי המשונה ביותר של החיסון נגד הקורונה. הדבר החדש ביותר שקרה במוחו הוא הפקפוק במשפט נגד ביבי, ובכתב האישום. פתאום, לראשונה בחייו, לא השנאה הובילה את המחשבה שלו, אלא בדיקת עובדות, שהובילה להיסוס.

פתאום הוא שמע את עצמו מכנה את הפרשה הזו "כתב אישום שנוי במחלוקת". פתאום הוא שאל את עצמו מה זה סיקור אוהד? פתאום הוא הבין שיש משהו מוזר בכך שאפילו מגישי כתב האישום לבית המשפט לא משתמשים יותר באישום הזה, שלא ניתן להוכחה, כי הוא איננו.

פתאום הוא הרגיש שאין לו באמת אמון בכך שבית המשפט יעניק לנתניהו משפט צדק. פתאום הוא הבין שמשהו בו נעשה צלול בעקבות החלשת תאי השנאה לביבי. שבית המשפט למעשה לא יכול לזכות את ביבי, מכיוון שהם שופטים בעצם את עצמם. אם ביבי זכאי, זאת אומרת שמערכת המשפט אשמה. את זה הם לא יכולים לעשות אפילו אם כתב האישום ייראה לשופטים בלתי הגיוני ובלתי צודק מתחילתו ועד סופו.

הוא נזכר לרגע בעצמו לפני החיסון, עת חשב שלא צריך משפט, כי נתניהו אשם בכל מה שבכתב האישום, וגם במה שאין בכתב האישום. הוא נזכר בעצמו אומר בכל פורום שנתניהו מסוכן למדינה, שנתניהו פועל רק למען עצמו. שנתניהו לא עושה שום דבר טוב, ושכל דבר שנתניהו עושה איננו טוב.

לרגע דאג: איך יחזור לחיות בסביבה האמידה שלו, באזורים המבוססים, הנהנים והנהנתנים של הארץ, הערים שבהן הצביעו ברוב גדול למען כחול לבן ז"ל. איך הוא ייראה שם, עם השפעה כזו של הזריקה על מחשבותיו? לרגע נבהל: מה היה קורה אם כחול לבן הייתה זוכה ב־60 מנדטים, כמו בעיר הממוצעת שלו? מה היה קורה אם כולם היו טועים כמוהו וכמו הדומים לו. לרגע גיחך מול האפשרות שיצביע לאחד מהמועמדים החדשים הצצים כל מהדורת חדשות, ומציעים את עצמם להחלפת ביבי.

הוא דיווח בטופס על היחלשות השנאה שלו לנתניהו, אבל הוסיף: "התופעה חלפה מהר ולא השאירה שום סימן". למחרת הוא היה כמו חדש, והשתלב שוב בסביבתו הטבעית.