הדבר היחיד שישראל עושה בקצב מהיר יותר מחיסונים נגד קורונה זה הקמת מפלגות. אין עוד מדינה כזאת, שבה מתוך שתי מפלגות מגיחות בתוך שבוע־שבועיים חמש־שש מפלגות חדשות, ועוד היד נטויה.
אתמול התווספו לסד"כ הפוליטי שתי מפלגות חדשות, "הישראלים" של רון חולדאי ואבי ניסנקורן ו"כחול לבן" המוקטנת של מה שנותר מבני גנץ. עכשיו ממתינים לראות לאן יצטרף גדי איזנקוט ומה יעשה גבי אשכנזי והאם אהוד ברק יקפוץ למים ומה יקרה עם השולמנים ואנשי המחאה, שמתכננים גם הם להקים פלטפורמות פוליטיות משלהם, כדי שכו־לם יהיו שותפים לפירוק המהיר ביותר בהיסטוריה של הסיכוי לנצח בבחירות.
באקט של אפליה מתקנת, נתחיל עם בני גנץ. נאום טוב היה לו אתמול. הסוסים כבר מזמן לא באורווה, הכל סביבו בוער, אבל האיש חי, בועט וצועק. רוב מה שאמר אתמול מדויק. גם אני מאמין שכחול לבן, שלא קיבלה את קולי בסבב הבחירות האחרון, הצילה את המדינה.
כפי שנכתב כאן מאתיים פעם: לא הייתה ממשלת מיעוט. לא היה רוב לחוקי שחיתות/נתניהו ואם היה, הם לא היו צולחים בג"ץ. הדבר היחיד שהיה זה בחירות רביעיות, מסוכנות מאי־פעם, או המתנה לשני עריקים שיחצו את הקווים לכיוון בלפור. גנץ וגבי אשכנזי נשכבו על הרימון. עכשיו מפנים אותם מהזירה המדממת. אחד יוצא בכוחות עצמו (אשכנזי), השני עדיין בהלם קרב.
צוואתה של כחול לבן הייתה בלימתו של נתניהו, הצלתה של מערכת שלטון החוק, פתיחת משפטו של הנאשם, המנסה להימלט מאימת הדין, ועצירת הביזה המטורללת של הקופה הציבורית והממלכתית בידי המוטציה שהייתה פעם מפלגת שלטון. כל זה בוצע. כל השאר לא בוצע. ההתנהלות הייתה איומה, התמימות הייתה בלתי נתפסת, השגיאות רדפו זו את זו וההחלטות התקבלו בזמן הלא נכון, או שלא התקבלו בכלל.
כל זה לא יירשם בהיסטוריה. לדעתי, למרות הביזיון והקלון שמודבקים למצחו ברגע זה, אף שהפך לשק החבטות החבוט ביותר בזירה, בני גנץ עשה את שלו וכולנו חייבים לו תודה על כך. עכשיו הוא יכול ללכת, אבל הוא רוצה להישאר. את ההחלטה הקשה באמת יצטרך לקבל במורד (תרתי משמע) הדרך. או שיחבור בדחיפות למסגרת אחרת (אומרים שחילי טרופר מדבר על חבירה לימינה מינוס סמוטריץ'), או שיתפור לעצמו תכריכים פוליטיים.
גבי אשכנזי הוא הג'נטלמן האחרון של הפוליטיקה הישראלית. בעוד גנץ וניסנקורן מתקוטטים על החוט מאריך ומכבסים את כביסתם בפרהסיה, אשכנזי, כמו אשכנזי, ירד למחתרת, מסתובב מחופש לשר החוץ (במשרד החוץ משוגעים עליו) ושומר על דממת אלחוט. הוא לא יפגע בגנץ. הוא לא יפגע בניסנקורן. הוא לא יחתור תחת אף אחד. ועם כל התכונות האלה הוא בא לפוליטיקה. לפחות יש לו חוש הומור.
אשכנזי לא היה לוקח את כחול לבן עכשיו גם אם גנץ היה מציע לו אותה. ואני לא בטוח שגנץ לא היה מציע לו להתחלף במקומות כדי להציל את המותג. אשכנזי מאמין שהמותג הזה סיים. הוא לוקח אחריות מלאה על מהלך ההצטרפות לנתניהו ולא מתחרט עליו, מכל הסיבות שגנץ פירט למעלה. הוא נוטה להישאר הפעם בבית. הוא מאמין שגם איזנקוט ידלג על הסבב הזה. אולי הם יחזרו בבחירות הבאות (אוקטובר 2021?...) עם מפלגת "הגולנצ'יקים", או שיקרה משהו מפתיע מאוד שיצניח אותם לזירה כבר עכשיו.
איזנקוט, אגב, עדיין מתלבט. מצד אחד, לא בא לו לשבת בכנסת שנתיים אחרי שהיה על מדים. הוא קצת חושש מאלקיניזציה של גדעון סער. הוא דחה הצעה לשנות את החוק כדי שיוכל לתפקד כשר. הוא לא יסלח לעצמו אם יישאר בחוץ ויגרום בכך להחמצת ההזדמנות לשגר את משפחת נתניהו לענייניה ואת המדינה מכבליה. אומרים לו שחבירה שלו לסער זה ה"גיים צ'יינג'ר" המפורסם. הוא לא יודע אם להאמין.
הגענו לחולדאי. לדעתי, המנהל הטוב בישראל. הנאום שלו אתמול היה מדויק וסוחף, אם כי נישא בטונים גבוהים מהדרוש. גם דבריו של ניסנקורן לאחר מכן היו משכנעים, ואפילו מרגשים. כל מי שמאמין, עדיין, בשלטון החוק, נקרא לדגל. כל מי שרוצה שישראל תיראה כמו תל אביב, כנ"ל.
חולדאי בא בעצם לפרק את חניון המנדטים הגדול שפתח גדעון סער באמצע העיר. בואו לא נשכח שחולדאי הוא ראש העיר. האם יצליח? הסקרים הקרובים יקבעו את המגמה. כמו שאני מכיר את גדעון סער, עוד לפני סקרי סוף השבוע הוא יחלץ משרוולו שפן אלקטורלי נוסף. מעולם לא חווינו קמפיין בחירות כזה, שבו הכל פתוח, הכל אפשרי, השמאל מעורבב עם הימין, שתחוב בטבורו של המרכז, שמתחפש לימין, במטרה להדיח את ביבי בכל מחיר, או להפך.
שני דברים נוספים קרו אתמול, לכאורה בשולי החדשות, אבל לא ממש. אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי המנוסה בישראל (אחרי נתניהו), הכריז שבניגוד לכל האבירים הדוהרים על סוסיהם בזירה, הוא לא מתמודד על תפקיד ראש הממשלה, אלא ידרוש את תיק האוצר כדי לשקם את הכלכלה. הכרזה פוליטית מעניינת ונכונה. ליברמן, מכונה לקבלת החלטות אמיצות, יוכל להוציא את העגלה מהבוץ הטובעני שאליו הדהירו אותה נתניהו ומשת"פו כ"ץ. אם וכאשר.
הדבר השני שאירע אתמול, במקביל להמשך תהליך הפירוק וההרכבה המזורז של הפוליטיקה הישראלית, הוא התרגיל המטכ"לי שערך חמאס, בשיתוף הג'יהאד, ברחבי רצועת עזה. שיגור מטחי רקטות לעבר הים, תרגול פשיטות קומנדו ימי, חטיפת חייל, שיטות לחימה שונות ומשונות, הפעלה של כוחות זירתיים במסגרות גדולות, אמצעי בקרה, מודיעין ושליטה ואפילו רחפנים.
אני זוכר כמה גיחכנו כשהופיעו הקסאמים הראשונים. היום אנחנו מזלזלים קצת פחות. אותו כנ"ל לגבי ניצניו של חיל האוויר החמאסי. לא, הם לעולם לא יוכלו להתמודד עם חיל האוויר שלנו, אבל הגיע הזמן להתחיל לקחת אותם ברצינות.
לחשוב מה היה עושה עכשיו יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו אילו לא היה ראש הממשלה. "איך אתם ישנים בלילה בירושלים כש־80 ק"מ מכאן מקים הטרור מדינה, מקים צבא מאומן, מתרגל כוחות ומשגר רקטות לאור היום, ללא מורא, מתחת לאפנו", היה מרעים הבריטון המפורסם שלו. "מי שנרדם עם חמאס, מתעורר עם חיזבאללה", היה מוסיף הנביא הגדול של הלוחמה בטרור, ומבטיח ש"כשאני אעלה לשלטון, אתן לצה"ל הוראה להפיל את שלטון חמאס ולנקות את קן הטרור בעזה".
אה, רגע, הוא כבר אמר את כל זה ב־2009? ומאז הוא ראש הממשלה? לרגע שכחתי.