ביום רביעי בערב התכנסו, וירטואלית, חברי ועדת החוקה של הליכוד כדי לדון בהצעת יו"ר תנועתם וראש הממשלה בנימין נתניהו על אי־קיום פריימריז להרכב הרשימה וגם (ובעיני רבים - בעיקר) בשריון שישה מקומות ברשימה עבור כוכבי חיזוק.
שריונים זה תמיד סיפור מתח בליכוד, ואפשר להבין את המתנגדים. כולם טרחו, כולם הזיעו בפריימריז האחרונים (לפני שנה ושתי מערכות בחירות), כולם התאמצו להתבלט בהצבעות, בדיוני המליאה, בצעקות רמות בוועדות למיניהן, וכן - במפגן נאמנות למנהיג. והנה תראו, אחרי כל מאמצי־העל המתוארים לעיל, באים אוכלי החינם הנוצצים ומקבלים הכל על מגש של כסף. לכן תמיד לכל שריון יש מתנגדי שריון.
לפי התוכנית המקורית, נתניהו לא היה אמור להשתתף בדיון ועדת החוקה. הרעיון של הופעתו צץ ברגע האחרון נוכח החשש כי ההתקוממות נגד השריונים משמעותית מההתנגדות לביטול הפריימריז. המערכה הייתה קצרה והסתיימה בניצחון אולטימטיבי של נתניהו. הוועדה, בראשות חיים כץ שמתנגד לפריימריז ותומך בשריונים, אישרה את כל מה שנתניהו ביקש, לרבות העברת ההחלטה לאישור סופי במסגרת לשכת הליכוד בראשות חיים כץ האוהד - ולא למרכז הליכוד הזועם, שעלול לטרפד את הרעיון.
הקושיה התורנית שאותה ינסו חברי הליכוד לפצח בשבועות הקרובים היא חידת השמות. מי ראוי לתפוס את המקומות הריאליים ברשימה כדי לקדם את הליכוד לעבר היעד שנתניהו הציב באותה שיחת זום: 40 מנדטים. נתניהו לא ימהר לבחור, וסביר להניח כי גם כאן הוא יתנהל כמנהגו, וההחלטה הסופית תתקבל בדקה ה־90, ערב סגירת הרשימות.
כל זה לא מפריע לחרושת השמועות לפעול בכל הכוח. בערך באותו רגע שבו נישק עולה חדש, ג'ונתן פולארד, את האספלט של ארץ הקודש בנתב"ג, קיבלתי שיחות משני חברי ליכוד ותיקים שמיהרו לדווח כי "ביבי שוקל לתת לפולארד מקום בעשירייה הראשונה". מבחינת בני הזוג פולארד זו בדיחה גרועה. כל מה שג'ונתן ואסתר מייחלים לעצמם הם חיים שקטים עם נוף ירושלמי פסטורלי.
משכן הכנסת לא מככב בתמונה הזאת, אולי רק כחלק מהנוף ולא מעבר לכך. אך בעיני נתניהו המושג "בלתי אפשרי" אינו קיים כאשר מדובר בתועלת פוליטית. אם מחר סקר פנימי יעלה כי הצטרפותו של מרגל האטום תוסיף לליכוד עוד מנדט, אין ספק שהוא יטריח עצמו לעלות לבית משפחת פולארד החדש כדי לשכנע אותם שזהו צו השעה.
בין השמות החמים בינתיים: יו"ר מרכז השלטון המקומי חיים ביבס - חבר ליכוד ותיק, כריזמטי ופופולרי, שהחזיר אתמול לנתניהו תשובה שלילית ברורה: "הליכוד מאז ומתמיד היה הבית שלי, ואני מודה על ההצעה ועל הבעת האמון. יחד עם זאת, השלטון המקומי הוא השלטון היחיד היציב במדינה ואמשיך להנהיג אותו".
כוכב נוסף בבורסת השמות הוא משה בר סימן טוב, המלאך חמור הסבר של הסגר הראשון. המנכ"ל לשעבר של משרד הבריאות נחשב בשנים האחרונות למקורב מאוד לנתניהו, והלה סומך עליו כי יחזק את הצלחתו במלחמה בקורונה ויכין תוכנית כלכלית ליום שאחרי.
מי שנכון לעכשיו הולכת ומתרחקת ממקום מובטח ברשימת הליכוד היא אורלי לוי־אבקסיס, שבזמנו ערקה מגוש העבודה־מרצ ובכך סתמה את הגולל על המאמץ ליצור גוש חוסם לנתניהו. אז, ברגע המעשה, הובטח לה שתקבל תמורה נאה ויימצא עבורה מקום ברשימה. אבל היום נראה שאין בליכוד מי שייזכר בסיפור הזה וידאג לקיום ההבטחה. הפתגם "לפני הבחירות גם קירות מדברים אליך, אחרי הבחירות אתה מדבר אל הקיר" תקף מבחינת נתניהו גם לסיפור השריונים. זה בדיוק מה שמבדיל בין פוליטיקאי מצליח לכושל: קיום ההבטחות על תנאי. והתנאי הוא תועלת ושיקול קר גרידא. כלומר, אם אין לך מה לתרום למען הניצחון במערכה הנוכחית, לא משנה כמה תרמת לניצחון במערכה הקודמת.
שובם של הסופרמרקטים
השאלה הפילוסופית למחצה "האם יש מקום לרחמנות ולהגינות בפוליטיקה?", עלתה השבוע בהקשר אחר: לא של נתניהו וסגנונו הפוליטי, אלא של מפלגת כחול לבן, שהתפרקה והתנפצה לרסיסים. בני גנץ, שבחייו הארוכים בצבא ובחייו הקצרים עד כה בממשלה ובכנסת נשא בגאווה את הטיקט "הבחור הטוב תכול העיניים", הוכיח השבוע כי בפוליטיקה זה יותר כינוי גנאי מאשר מחמאה. ניתן להתחבט בשאלה אם זה נתניהו שבעשור האחרון הרגיל את הציבור בישראל לחשוב כי בפוליטיקה מי שלא משקר ולא מוליך שולל הוא פראייר כושל, אך כיום העובדה המוגמרת היא שתכונות כמו יושרה ורחמנות אצל פוליטיקאי אינן זוכות להערכה.
כשגנץ ונתניהו עוד חשבו שיוכלו להגיע להסכמות ולמנוע בחירות, הופעל על גנץ לחץ כבד: פטר את אבי ניסנקורן ממשרד המשפטים, וכולנו נמשיך בהרמוניה עד הרוטציה וגם אחריה. גנץ לא נתן לזה לקרות. אולי עקב שיקוליו הפוליטיים מחשש שכניעה נוספת לנתניהו תביא לעזיבתו של ניסנקורן ותפרק את סיעתו (מה שכך או כך קרה), אך גם הגורם של "הבחור הטוב" ניצב לנגד עיניו בזמן קבלת ההחלטה. הוא לא עשה את זה לאבי, שמצדו זרק את הבחור הטוב להסתדר לבד - והלך למסגרת החדשה והמבטיחה של רון חולדאי.
וזה לא הכל. מספר 2 של גנץ, גבי אשכנזי, שנכנס לפוליטיקה רק כדי "לסייע לבני להעיף את ביבי", ובהמשך שינה כיוון בחדות ודחף בכל הכוח להיכנס לממשלת אחדות ובכך לאבד את רוב הבוחרים של המפלגה שלא הוא הקים ובנה - קם והלך כשהבין כי גנץ נחוש להישאר בראש המפלגה. הבחור הטוב, שניסה להיות ישר וכן, נותר לבדו עם גרוטאה פוליטית כדי להתמודד עם אחוז החסימה ועם יושרתו הלא שימושית. והחכם - שיפיק את לקחיו מסינדרום גנץ לקראת המערכה הנוכחית.
ואם כבר הזכרנו את המערכה, העונה הרביעית של סדרת "בחירות בישראל" החלה מתופעת טבע נדירה: התרבותן של מפלגות בישראל בקצב אטומי. בהתחלה זה עוד נראה סביר, בהתחשב בעובדה כי בשלב הראשון של מערכות בחירות קמים גופים פוליטיים חדשים על מנת לייצר בהמשך חיבורים ובלוקים.
מה שסביר קצת פחות הוא השאיפות האלקטורליות של כמעט כל מפלגה חדשה שקמה: כולן צדות את קולות כחול לבן, כשמי שסבור כי חולדאי וניסנקורן הקימו את "הישראלים" כדי למחוק סופית את מפלגת העבודה וייתכן שגם את מרצ, טועה בגדול. גורמים המעורים בפרטים אומרים כי המטרה היא "המנדטים שהיום חונים במגרש שבין מרצ לליכוד, כולל אלה שעד היום טענו שיצביעו סער או בנט". אם כך, עידן הסופרמרקטים הפוליטיים עדיין כאן איתנו.
