שנה אזרחית חדשה נוחתת על המזרח התיכון, ובעוד פחות משלושה שבועות ייכנס לבית הלבן הנשיא החדש ג'ו ביידן, נציג המפלגה הדמוקרטית. בארבע השנים האחרונות, בתקופת ממשל טראמפ (ובעיקר בשנה האחרונה), היינו עדים לתמורות היסטוריות: הסכמי נורמליזציה בין ישראל לכמה ממדינות ערב, החרפה בעימות הסוני־שיעי והיעלמות הסוגיה הפלסטינית מסדר היום הערבי.
אלא שגם השנה החדשה צפויה להביא עמה שינויים דרמטיים לא פחות, שמעוררים חרדות בכל רחבי המזרח התיכון, לפחות בקרב מדינות ערב הסוניות, לצד תקוות אצל הפלסטינים ובאיראן. כבר כעת ברור למדינות המחנה הסוני המתון (סעודיה, איחוד האמירויות, המפרציות, ירדן, מצרים ועוד), שבכוונת ביידן לחדש את המו"מ עם איראן בנושא הסכם הגרעין. טהרן דורשת לחזור לאותה נקודה בדיוק שממנה פרשה ארה"ב, ואילו וושינגטון החדשה, תוצרת 2021, צפויה כנראה לדרוש שינויים מסוימים בהסכם החדש, בעיקר בכל הקשור לפעילות האיראנית במדינות האזור.
בכל מקרה, החשש של אותן מדינות ערביות הוא שאפילו החזרה של הצדדים לשולחן המו"מ תעניק לאיראנים זריקת מוטיבציה להמשיך בפעולותיהם נגדן.
לראיית ריאד, אבו דאבי ועוד כמה בירות ערביות, המשטר בטהרן יעז יותר לפעול נגד יריביו במזרח התיכון, דווקא כאשר ארה"ב מעניקה מטרייה של מו"מ לשיחות עם איראן. תקופת המו"מ בין ממשל אובמה (שסגנו דאז היה ג'ו ביידן) לבין טהרן אינה זכורה לטובה, בלשון המעטה. באותם ימים איראן עשתה ככל העולה על רוחה ברחבי האזור, בדומה להיום, אולם נהנתה מחסינות אמריקאית. זכורה לרעה במיוחד פרשה שבה היו אמורות קהילות המודיעין של כמה מדינות מערביות לשים את ידן על אחד מפעילי הטרור המסוכנים ביותר בעולם, שמזוהה עם איראן - אך ממשל אובמה טרפד את לכידתו בשל "רגישות השיחות עם איראן".
ג'ו ביידן מקבל את החיסון נגד קורונה
החששות של המדינות הערביות־סוניות אינם מסתכמים באיראן בלבד. ממשל אובמה הוביל קו פייסני במיוחד אל מול תנועת האחים המוסלמים, שנחשבת לאויבת המשטרים בסעודיה, מצרים והאמירויות. יתרה מכך, שלל יועציו של אובמה לנושא המזרח התיכון אפילו טיפחו את הערוץ הזה וראו בו גשר של ממש לעולם האסלאם.
נדמה שההשתלטות של האחים המוסלמים על המשטר במצרים הצליחה להבהיר לרבים (מלבד אולי מליועצי אובמה) את גודל הסכנה הטמונה בתנועה הזו. תנועה אסלאמיסטית, שמיוצגת בשטחים על ידי חמאס ומובילה את השלטון בטורקיה ובקטאר, קיבלה הרבה קרדיט שלא בצדק בבית הלבן בתקופת אובמה־ביידן, וכעת ישנה אפשרות שהערוץ הזה יקרום עור וגידים מחדש. למעשה, מיד לאחר היוודע דבר ניצחונו של ביידן בבחירות בארה"ב, החלו החגיגות בדוחא, בירת קטאר.
האירוע הנוסף שמעורר חשש גדול הוא היחס של הממשל החדש לנושא זכויות האדם במזרח התיכון. במילים הכי פשוטות, לנשיא טראמפ לא היה אכפת כלל מהסוגיה הזו. אפילו כשדעת הקהל הבינלאומית הזדעזעה מהרצח של ג'מאל חשוקג'י, בוושינגטון הצליחו לטאטא את הפרשה מתחת לשטיח ולהשתיק אותה, על אף ניסיונותיה של התקשורת העולמית ובעיקר האמריקאית, לצד אנקרה, לעורר ביקורת קשה נגד ריאד (אנקרה, כמפירת זכויות אדם עקבית, שאחראית להרג של כורדים ולובים, לא זכתה משום מה לאותה ביקורת). אולם נראה שהמסיבה הסתיימה. הפרות בוטות של זכויות אדם ייתקלו כנראה בתגובה עוינת מצד הבית הלבן ואולי אף בצעדים של ממש נגד אותן מפירות. גם לכך מודעים באותם משטרים ברחבי המזרח התיכון, שאינם ידועים בהקפדה יתרה על עקרונות כמו זכויות אדם, חירויות הפרט וכיוצא באלו.
בשלב זה קשה לומר כיצד יפעל ביידן. לא ברור אם בכלל ישקיע ממרצו במקום רווי המלחמות הזה שנקרא המזרח התיכון. אך בכל מקרה, במדינות ערב הסוניות מקווים שדבר אחד לא יחזור על עצמו כבר כעת: נאום קהיר 2. כלומר, הם לא רוצים לראות את ג'ו ביידן מתייצב בבירה ערבית ונואם שם לציבור מעל ראשו של השלטון, בקריאה לרפורמות ולשינויים שקשה לדעת לאן יובילו. במידה רבה, המדינות הסוניות היו מעדיפות את ריקוד החרבות המפורסם של טראמפ על פני הטפות המוסר של אובמה, שייתכן שהיו להן חלק באירוע המכונה "האביב הערבי", שאת נזקיו רואים עד היום בכל פינה של המזרח התיכון. נאום קהיר 2 תוצרת ביידן עוד עלול לעורר מחדש את הרחוב הערבי במדינות שגם כך חוות מחאות וסערות פוליטיות לא קלות, המייצרות סימני שאלה סביב עתידן.
מה יהיה עם הפלסטינים
זו הייתה שנה קשה לפלסטינים, אולי הקשה מכולן מאז כינונה של הרשות ב־1994. הפלסטינים נדחקו, נשמטו והתאיידו מסדר היום הערבי, וכך גם מהעולמי. הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) הפכה לבלתי רצויה במקומות כמו ריאד, האמירויות, עומאן, בחריין ועוד. הפלסטינים הופקרו והושארו לבדם ללא גיבוי של העולם הערבי, שהיה שם כמעט תמיד לצדם, אומנם רק בדיבורים ובמילים - אלא שהשנה גם ברמה ההצהרתית הפלסטינים נותרו מאחור.
"הגזר" הגדול שהיה לפלסטינים להציע לישראל במסגרת מו"מ עתידי לשלום - נורמליזציה עם מדינות ערב - נלקח מהם בטרם עת וללא הסכמתם. נזכיר כי הסוגיה הפלסטינית הייתה במרכז האג'נדה הערבית פחות או יותר מאז 1948. במקום להמשיך ולהיות במרכז השיח הערבי, הפלסטינים הוכנסו לקיפאון ולקיבעון. מפלגת השלטון בגדה, פת"ח, התעמתה חזיתית עם מדינות כמו האמירויות ובחריין בעקבות ההסכמים המדיניים עם ישראל.
הממשל האמריקאי ניתק מגע עם הפלסטינים, סגר את משרדי אש"ף, עצר את הסיוע הכלכלי ושמר רק על מינימום של מגעים עם גופי המודיעין הפלסטיניים. גם סעודיה מתחה עליהם ביקורת באופן הרשמי והגלוי ביותר, וזה בזמן משבר קורונה חסר תקדים שמכה בכלכלה הפלסטינית.
האבסורד הוא שהרקע למתיחות בין ריאד, אבו דאבי ואחרות לבין רמאללה, היה סביב סימני הנורמליזציה או ההסכמים עם ישראל, אף שלפלסטינים עצמם ישנם קשרים ישירים וגלויים עם ישראל. תיאום כלכלי, תיאום ביטחוני ומה לא. כאן צריך לציין שהשנה החולפת הביאה עמה חידוש גם בתחום הזה. מחודש מאי ועד לנובמבר, הרשות הפלסטינית הפסיקה את התיאום הביטחוני והכלכלי עם ישראל, לראשונה מאז הקמתה. האפשרות הזו נראתה בעבר כמסוכנת ודמיונית, שטומנת בחובה אפשרות להתדרדרות אלימה קשה. אך הכוונה בישראל לספח חלקים מהגדה הביאה את אבו מאזן, שבעברו קידש את התיאום הביטחוני, להכריז על הפסקת הקשרים עם ישראל.
אולם כאן כבר ספגה הרשות את המהלומה הקשה ביותר: הציבור הפלסטיני נותר בבית וסירב להתרשם מההחלטה. ייתכן שמגיפת הקורונה הייתה חלק מהסיבה לכך, אך בפועל, להפסקת התיאום הכלכלי והביטחוני לא הייתה כל משמעות מבחינת ישראל, והיא הצליחה להשפיע לרעה על הפלסטינים בלבד.
הרשות החליטה לא לגבות מישראל את כספי המסים שלה, ובמשך חצי שנה, דווקא על רקע הקורונה, נאלצו פקידי הרשות להסתפק בחצאי משכורות. ישראל, מצדה, למדה לפעול ישירות מול האזרחים הפלסטינים ולהעניק להם אישורים למיניהם ללא התערבות הרשות וללא גביית מסים שונים מטעמה, ובכך אף הקלה על הפלסטינים את קבלת האישורים.
הרשות הבינה שהתושבים מתחילים לחבב את הרעיון של הקשר הישיר ל"כיבוש" ללא מתווך הגובה מהם דמי עמלה, וכאן כבר החל לעלות רף הלחץ. גם ניתוק התיאום הביטחוני כמעט לא השפיע על הצד הישראלי, ורק יצר תחושה מסוימת של היעדר ביטחון אישי ואזרחי בשטחים שבעבר נהגה הרשות לפעול בהם אך לא יכלה לעשות זאת בעקבות החלטתה להחרים את ישראל.
כניסתו של ביידן לבית הלבן תבשר כנראה על שינוי מגמה. השאלה כמה יהיה דרמטי. הקונסוליה במזרח ירושלים צפויה להיפתח שוב, כך גם משרדי אש"ף בוושינגטון, והקשר בין עבאס לבית הלבן יתחדש, כמו גם הסיוע הכלכלי. אלא שגם ברשות מבינים שממשל ביידן לא יוציא את השגרירות מירושלים, וארוכה הדרך להפעלת לחצים של ממש מצד וושינגטון על ישראל באשר להתנחלויות. וכל זאת כשבהנהגת הרשות עומד נשיא בן 85, שהיום שאחריו לוט בערפל ואיש אינו יודע בוודאות כיצד ייראה.
ברצועת עזה, לעומת זאת, השנה החולפת עמדה אף היא בסימן הקורונה, אך דבר אחד התקבע יותר מתמיד: ההבנה שבחמאס ובישראל ישנה שותפות אינטרסים יוצאת דופן. ממשלת נתניהו רוצה בממשל חמאס חזק ויציב בעזה, וארגון חמאס רוצה בהמשך שלטון נתניהו. ראש ממשלת ישראל אִפשר הכנסת כספי סיוע קטאריים לחמאס, ואִפשר שורה של הקלות הומניטריות, שהכותרת שלהן היא מניעת התדרדרות הומניטרית בעזה, הימנעות מהתדרדרות ביטחונית כוללת והישרדות שלטון חמאס.
לבנון לאן?
ואי אפשר בלי כמה מילים לסיכום על לבנון וחיזבאללה - האויב הגדול והחזק ביותר של מדינת ישראל בשנה שחלפה, וכנראה שגם בשנה הנוכחית. רק לפני כמה ימים התראיין מזכ"ל הארגון חסן נסראללה והסביר שברשות ארגונו מספיק טילים ורקטות מדויקות. הוא איים שאם ישראל תתקוף בלבנון, ארגונו יגיב באופן "הולם". נסראללה סיפר שכאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ביקר בבית הלבן ופגש את הנשיא דונלד טראמפ, הוא דן עמו באפשרות לחסל את נסראללה עצמו. הרשתות החברתיות הלבנוניות הגיבו בלעג רב לאמירה הזו, ובאחד הסטטוסים נכתב כי נסראללה יודע מה קרה בפגישה חשאית בבית הלבן, אך אינו יודע מה אירע ברציף 12 בנמל ביירות. רציף 12 הוא המקום שבו אירע הפיצוץ האדיר ב־4 באוגוסט 2020, שהרעיד לא רק את ביירות אלא את המדינה כולה.
עיתונאי לבנוני, שביקש להישאר בעילום שם, אמר בשיחה עם "מעריב", כי "לפני הפיצוץ הייתה לציבור הלבנוני תחושה שהוא יכול לשנות את הדברים. שמחאה המונית, עממית, תביא בסופו של דבר לשינוי ותקווה. אולם הפיצוץ גרם ללבנון לאבד את האמון בעצמה. הלבנונים מבינים שאין עתיד, ומי שיכול עוזב, ומי שאין לו אפשרות - מסתגר בביתו ומנסה לשרוד".
לדבריו, המצב הכלכלי בכי רע, ערך הלירה הלבנונית צנח באופן קיצוני ב־14 החודשים האחרונים, והציבור מיואש - מחיזבאללה, מצד אחד, ששולט במדינה, ומהפוליטיקאים המושחתים, אפילו אלה שנגד חיזבאללה, שבעצם מאפשרים מטעמי נוחות את שליטתו של הארגון השיעי במדינה. "דבר משמעותי נוסף שקרה כאן בעקבות הפיצוץ הוא שאנשים מדברים על חיזבאללה כגורם הבעייתי מכולם. הם מאשימים את חיזבאללה במצב, בין היתר מאחר שהאזור שנפגע הוא נוצרי. התחושה הרווחת, גם אם אינה נכונה, היא שחיזבאללה הוביל אותנו לאסון הזה".
שאלתי אותו כיצד ייתכן שלא רואים מחאה נרחבת נוסח זו של מרץ 2005 בעקבות הרצח של ראש הממשלה לשעבר רפיק אל־חרירי. לדבריו, הגורם שהביא אז לניצחון המחאה והיציאה הסורית מלבנון היה מעמד הביניים. "אלא שהמעמד הזה נמחק בלבנון. הם לא קיימים יותר. נותרו העניים, שנאבקים על חייהם, והמושחתים, שרוצים בהמשך המצב הנוכחי".
אותו עיתונאי לבנוני, כמו רבים אחרים, מבין כי המציאות בארצו לא עשויה להשתנות בקרוב. מלחמת אזרחים לא צפויה שם, לדבריו, מאחר שהעניין העדתי פחות בוער מבעבר. "בנוסף, אין גם שום כוח מלבד חיזבאללה שיש לו היכולת או הרצון להשתלט על המדינה. זו לא המציאות של 1975, שבה היו הרבה מאוד קבוצות חמושות שכולן רצו להשתלט. לבנון נכנעה בפני חיזבאללה. אתה זוכר את המטוס TWA שנחטף
ב־1985 על ידי חיזבאללה ועימאד מורנייה? לבנון היא כמו אותו מטוס TWA. המדינה בשליטת חיזבאללה, ואם תנסה לעשות משהו, הם יירו בה וישליכו את הגופה על המסלול, בדיוק כפי שעשה מורנייה לאותו איש צי אמריקאי. אין כוח שיכול באמת לאיים על חיזבאללה במדינה, ואם רוצים להתמודד עם הבעיה הזו, חייבים להחליש את איראן. הגורם היחיד שעושה זאת כיום זו ישראל. הם משפילים את איראן בתוך איראן".