עיריית כפר סבא חגגה השבוע הישג קטן. זו העיר שתושביה "הכי מרוצים" לגור בה, "הכי שבעי רצון מהניקיון ומהמצב הכלכלי וחיים הכי הרבה שנים". מי אמר? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אמרה. בכפר סבא חיים שנתיים יותר מהממוצע הארצי. הייתם מניחים שתושבי העיר יהיו אופטימיים. טעות: אולי משום שכל כך טוב להם כבר עכשיו, רק אחוז קטן מהם סבורים שחייהם ישתפרו בהמשך. אולי עכשיו, אחרי שהתברר להם שעירם במצב כל כך טוב, גם זה ישתפר. אם ירצו, יוכלו ללמוד על עירם עוד כמה דברים במסמך שכותרתו היבשושית היא "מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חקרה והוציאה. תושבי כפר סבא נהנים, ולא רק הם.
זה מסמך ארוך, מפורט, לעתים טרחני. אך חבויה בו הפתעה: ישראל במצב טוב למדי. ועוד הפתעה: תושבי ישראל, כולל החמוצים, כנראה מבינים שזה המצב. רובם הגדול מאוד מרוצים מהחיים. באף עיר גדולה לא ירד שיעור שבעי הרצון מ־80%. רובם מרוצים מהמצב הכלכלי, אומנם לא כמו שהם מרוצים מהחיים, ובכל זאת. האמון בממשלה (בממשלה!) גבוה בישראל יותר מאשר בממוצע מדינות ה־OECD. אומנם גבוה רק באחוז אחד בודד, אבל מי היה מאמין שהממשלה שלנו, זו העלובה, המרגיזה, המעורערת, המסוכסכת, תזכה לאמון גבוה יותר מאשר במדינות חשובות באירופה.
המדד הוא תוצר של החלטת ממשלה מראשית העשור הקודם, המחייבת מעקב מסודר ותיעוד של התפתחויות ומגמות בתחומים שונים. חלקם עובדתיים, קשיחים, כמו איכות המים, או שיעור הנפגעים בתאונות עבודה. חלקם סובייקטיביים, בוחנים תחושות, רגשות ועמדות. האם טוב לך? רע לך? מציק לך? יש לך אמון? יש לך תחושה שיש לך עתיד? הלשכה מנהלת את החשבונאות הזאת כבר כמעט 20 שנה. מעת לעת מוסיפה מדדים, אבל יש לא מעט שהוחלט עליהם כבר בשנת 2000. כלומר, מאפשרים לבדוק לא רק מה השתנה מהשנה שעברה עד לשנה הנוכחית (או במקרה של הדוח האחרון, מ־2018 ל־2019), אלא גם מה השתנה על פני טווח זמן משמעותי. 20 שנה.
ובכן, מה קרה ב־20 שנה? כמעט רק טוב. מכלל המדדים שהוחלט עליהם לפני שנים, רובם משנת 2002, ארבעה נצבעו באדום - מגמה שלילית, 48 בירוק - מגמה חיובית. בישראל של היום יש פחות נפגעים מעבירות אלימות. פחות תמותת תינוקות. פחות עודף משקל של ילדים בכיתות א'. כן - פחות. גם אני הופתעתי. פחות עישון, זו לא הפתעה. פחות תחושת דיכאון, זה בטח קצת השתנה בתקופת הקורונה, אבל המגמה הרב־שנתית חיובית. יותר שביעות רצון מהדירה. יותר בעלי השכלה על־תיכונית. הבנתם את הפרינציפ.
היכן נרשמה מגמה שלילית? בחוב משקי הבית כאחוז מהתמ"ג. וגם: בשביעות רצון מהתחבורה הציבורית. לתשומת לב שר התחבורה הנצחי, שהוא היום שר אוצר. המגמה בתקופתו, בהקשר הזה, לא הייתה חיובית. מצד שני, אולי בזכות הצפיפות באוטובוסים, או ההמתנה המשותפת בגשם, ישראלים חשים פחות בדידות. כן, גם כאן מגמה חיובית. גם כאן הקורונה בוודאי תקלקל לשנה, אבל יש לקוות שאחריה תחזור המגמה ותתיישר.
שנה היא טווח בעייתי לבחינת מגמות. השנה יהיה שיעור גבוה יותר של מתים ממחלות, ובהתאם גם ירידה קלה בתוחלת החיים. השנה היא שנת אבטלה, ובהתאם גם דיכאון. אבל עד שבאה הקורונה מצב התעסוקה הלך והשתפר, ואיתו עלה גם שיעור הישראלים המרוצים משכרם. זה לא תמיד ניכר בדיווח השוטף על חייהם של ישראלים, מצוקותיהם ותלונותיהם, אבל זה המצב. במובן הזה, דוח הלשכה הוא קריאה חשובה לצרכני תקשורת אדוקים, הנשענים על הדיווח קצר הטווח, על השביתה פה והמחדל שם.
הנה דוגמה: נדמה שבשנה־שנתיים האחרונות עולה מאוד המודעות לתאונות עבודה ונזקיהן. זה כמובן טוב. אבל יחד עם המודעות, מתגברת התחושה שישראל נמצאת בסוג של משבר הנוגע לתאונות עבודה. שאם לא כן, למה צריך קמפיין, למה להעלות מודעות, למה להשקיע משאבים. התשובה היא: טוב להשקיע כדי שיהיה עוד יותר טוב, אבל למעשה, כבר עכשיו יותר טוב. בשנת 2000 נפגעו 3,000 מכל 100 אלף עובדים. בשנת 2010 השיעור ירד ל־2,100. ואז המשיך לרדת. בשנת 2018, האחרונה בסקירה בהקשר זה, נפגעו פחות מ־1,800 עובדים לכל 100 אלף.
יש כמובן גם חורים בשמיכת הנתונים החמימה הזאת. כיסים של בעיות. כמו זו של נשים ערביות, ששיעור התעסוקה שלהן מעט עלה, אך שביעות הרצון שלהן משכרן ירדה. אומנם, לא הרבה. ב־3% בערך על פני שני עשורים. אבל עצם הירידה גם היא ירידה. כלומר, צריך שתהיה עלייה, כי מלכתחילה נשים ערביות מרוצות הרבה פחות מנשים יהודיות, שגם הן מרוצות פחות מגברים יהודים. ומצד שני, הערבים הם המגזר היחיד שנרשמה אצלו עלייה בשביעות הרצון מהתחבורה הציבורית.
וגם השמנת ילדים היא עניין מורכב. נכון, בכיתות א׳ המצב השתפר. אך לא כך בכיתות ז׳. ואם כבר כיתות, כדאי לדבר על מצב החינוך, שיש בו פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, הרבה חִצים ירוקים של מגמה חיובית. שיעור המתקשים במבחן הרוחבי במתמטיקה (מבחן פיז"ה) הולך ויורד עם השנים. ומצד שני, ההשוואה למדינות אחרות חושפת את חולשת המערכת הישראלית. כי גם לאחר השיפור, שיעור המתקשים בישראל גבוה בהרבה משיעור המתקשים במדינות אחרות. האוריינות המתמטית בישראל בפיגור. האוריינות בקריאה בישראל בפיגור.
זו הצרה עם מספרים, הם מספרים סיפור, אבל לפעמים צריך לקרוא אותו בזהירות. מצד אחד, ישראלים מרוצים יותר ממצב הדיור שלהם. זאת מגמה חיובית. אבל עכשיו נשאל למה הם מרוצים יותר, והתשובה מלמדת על מגמה שלילית. הם פשוט מוציאים יותר כסף מכלל ההכנסה הפנויה שלהם על דיור. ואגב, זה נכון גם לרוכשי דירות וגם לשוכרי דירות. כלומר, לעובדה שהם יותר שבעי רצון גם מהדירה, ויותר שבעי רצון מסביבת המגורים (זה נכון ליהודים, אבל לא לערבים), ולעובדה שהם גרים פחות בצפיפות - שכל אלה מגמות חיוביות - יש גם סיבה ויש גם מחיר: הישראלים מוציאים יותר משכרם על דיור. מה שאומר שיהיה להם פחות כסף לדברים חשובים אחרים, נאמר, חינוך, ושיהיה להם פחות כסף להוריש לילדים, מה שעלול להשפיע על האופן שבו הילדים תופסים את סיכויי ההצלחה שלהם בעתיד.
איך לסכם? אולי בממצא המתייחס לאמונם של הישראלים במערכת הממשלתית. אומנם, ביחס לכך אין בדוח ממצאים על פני תקופת זמן ארוכה. המדידה לא החלה בשנת 2002, ומוצגים נתונים רק לחמש שנים וחץ מגמה שמתייחס רק לשנתיים - מה קרה בין 2018 לבין 2019. אבל בהתחשב בכך שספק אם 2020 תיראה יותר טוב במה שנוגע לאמון בממשלה, אפשר לצייר כאן תמונה של חוסר תאימות. מצד אחד, הישראלים מרוצים כמעט מכל דבר (חוץ מאוטובוסים). מצד שני, מהממשלה שלהם, שלכאורה אחראית למציאות הנהדרת המוצגת בדוח, הם מרוצים פחות.
וכדי להסיר ספק, הצניחה באמון בממשלה ניכרת בכל מגזר ובכל גיל. יהודים וערבים, חילונים וחרדים, צעירים וקשישים. וכל זה לפני סיבובי הבחירות השני, השלישי והרביעי.
סטיית תקן
1. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לכנסת הצביעו בממוצע בערך רבע מיליון תושבי תל אביב. בבחירות האחרונות כמחצית מהם הצביעו לכחול לבן. עוד 15% הצביעו לעבודה־מרצ. כלומר, שני שלישים מתוך רבע מיליון, שהם כ־160 אלף בוחרים. זה קהל היעד המיידי של רון חולדאי הפופולרי בעירו. בערך 5 מנדטים.
2. ב־2018 הצביעו לחולדאי לראשות העיר קצת יותר מ־90 אלף תל אביבים. לאסף זמיר הצביעו קצת יותר מ־65 אלף. זה הופך את זמיר לנכס חשוב עבור יאיר לפיד - בהנחה שלפיד רוצה לצמצם את פגיעתו הרעה (מבחינתו) של חולדאי בסיכוייו להצליח בתל אביב.
3. יש עתיד נתפסת כמפלגה תל אביבית, אבל מצבה בעיר ככה־ככה. בבחירות 2015 קיבלה קצת יותר מ־11%. זה מעל הממוצע שלה בכלל המדינה (8.6%), אבל לא הרבה מעל. המנצחת הגדולה באותה שנה בתל אביב הייתה המחנה הציוני. בבחירות 2019־2020 המנצחת בתל אביב, ובפער גדול, הייתה כחול לבן, שיש עתיד הייתה חלק ממנה. אבל אם ללמוד ממה שקרה בבחירות קודמות, התל אביבים לא מצביעים ליש עתיד, הם מצביעים למפלגת המרכז־שמאל שיש לה הסיכוי הכי סביר לשמש כאלטרנטיבה לימין. בחלוקה גושית, התל אביבים מתנדנדים בין המרכז לבין השמאל לפי ההיצע המפלגתי בשנה מסוימת.
4. רון חולדאי יכול כמובן למשוך קולות גם מחוץ לתל אביב. אבל לא ברור כמה. כל תושבי ישראל מבינים שתל אביב היא עיר מוצלחת - אגב, לא רק בזכות חולדאי, היו ראשי עיר שקידמו אותה גם לפניו - אבל לא כולם אוהבים אותה. בשאלונים הבודקים את הערכת "התרומה למדינה" של קבוצות שונות באוכלוסייה, שיעור גבוה של ישראלים מעריך שתרומתם של "קיבוצניקים", "חיילים", "אנשי ימין", "עולים מרוסיה", "דתיים לאומיים" משמעותית יותר מתרומתם למדינה של "צפון תל אביבים".
5. ישנו גם אבי ניסנקורן. כמה מנדטים שווה ניסנקורן? לא קל למצוא נתונים שיש בהם כדי ללמד על שוויו האלקטורלי, אבל בזהירות נאמר שהוא כנראה רק קצת יותר מאפס. כלומר, אם ניסנקורן היה רץ לבד, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה. למה חולדאי צריך את ניסנקורן? בעיקר כדי לתת תחושה שהוא לא לבד. שהאוונטורה שלו קצת יותר משמעותית מזו של יועז הנדל וצבי האוזר (לפני שחברו לגדעון סער), או של שלח (לפני שחבר למישהו). חולדאי לבד נראה כמו עוד קרקס שמחפש במה. חולדאי עם ניסנקורן נראה כמו מפלגה.
6. ואגב, יסלחו לי כל אוהדיו של שר המשפטים, אבל יש מידה של הגזמה בתיאור הנסים והנפלאות שעשה השר במשרדו. נכון, הוא לא נתן לבנימין נתניהו לדרוך עליו ולרמוס אותו. וזה יפה. אבל לא מצריך מאמץ גדול, או כוחות נפש כבירים, או יצירתיות מיוחדת. מספיק לשבת על הכיסא בלי להיות סמרטוט. חולדאי אמר בנאומו (המצוין בעיניי) שהעובדה שמישהו אינו מושחת היא תנאי מוקדם, אבל לא תנאי מספיק, למנהיגות. את אותו משפט אפשר לומר גם על מי שאינו סמרטוט.
השבוע השתמשנו בדוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדוחות המרכז הכלכלי־חברתי בתל אביב, בסקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי, ובנתוני אתר המדד