לא ייאמן כי יסופר. ההָפַךְ ביבי עורו, נתניהו חברבורותיו? המִתוֹך שלא לשְׁמָה, בא לשמה? האם פרויקטור־העל של ישראל היהודית וחוק הלאום התהפך על עצמו? בגד בחבר מרעיו ויגוּנה כ"שמאלן", "בוגד" ו"שכח להיות יהודי"? מה עובר עליו? האם שרה ויאיר אישרו לו? ומה אמרו מירגב ויריב? איך עבד על כל תומכיו ובוחריו האידיאולוגים?

הסימנים הראשונים הופיעו כשהסכים עקרונית לתוכנית המאה של טראמפ וקושנר, כולל ויתור על הסיפוח והריבונות בשטחים, הפסקת הרחבת הבנייה ועקירת יישובים לא חוקיים. וגם משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. אבל הוא הצליח לעבוד בקריצה על ראשי ההתיישבות בשטחים והימין הקיצוני, שנאלצו לבלוע את הצפרדע ורטנו "אופורטוניסט".

אחרים, בתקווה, אמרו, "להפך. זוהי הטקטיקה האסטרטגית או האסטרטגיה הטקטית שלו. הוא שקרן מעולה, כידוע, ועובד על האמריקאים". והוא הכיל את מעללי הטרור מעזה - בלוני האש והנפץ, ההפגנות על הגדר, ניסיונות החדירה, לילות הטילים, אימת תושבי העוטף מהמנהרות ומהאיומים, ודאג לתמיכה קבועה לרצועה, במזוודות עם שטרות. כל תומכיו ונפגעי עזה נדהמו: הייתכן? אמרו, פחדן. אחרים אמרו, לא. הוא מוֹנע מלחמה. עוד אחרים תמהו שאינו נוהג כך גם בכל הקשור לאיראנים ולעושי דברם בסוריה ולאבו מאזן והרשות הפלסטינית.

ואז קוראים ב"הארץ" מאמר של איש אמונו, צלם החצאיות נתן אשל, המציע שיתוף פעולה עם ערביי ישראל, ואז יש רחרוחים סביב חבר התנועה האסלאמית ויו"ר רע"מ ח"כ מנסור עבאס, המסביר שהוא איש ימין ואם בעסקאות עם נתניהו ישיג יותר לציבור הערבי, מה טוב (כולל תמיכה בחוק הצרפתי). והנה באו הסכמי ההכרה ההדדית בין ישראל ואיחוד האמירויות ומרוקו, "הסכמי שלום", כלשונו, אף שמעולם לא הייתה מלחמה בין מדינות אלה לישראל.

עכשיו הוא מגיע בטיימינג מקרי לפגוש את המחוסן המיליון באום אל־פחם, לרחרח את רמת האהדה אליו בחברה הערבית, שאותה ואת מנהיגיה תקף תמיד. והוא אומר: "אנחנו אוהבים אתכם", וחולם בקול על חיבוקים בין ערבים ליהודים כמו בדובאי (מי הזכיר את אבו מאזן?) ושאין סיבה שאלפי ערבים אזרחי ישראל לא יזכו בשוויון זכויות מלא (מי הזכיר את חוק הלאום?). למה לא זכו בכך עד עתה? הממשלות (של מפא"י?) לא עמדו בחובתן. ומי כיהן כראש הממשלה ב־11 השנים האחרונות?

אחרי ביקור במגזר הערבי, כשרבים נהרו להצטלם איתו סלפי, נתניהו בוודאי משוכנע שלפחות שני מנדטים יבואו לו מהערבים והוא ישריין מקומות לשר ולחברי כנסת ערבים בליכוד. עקרוט, אומרים עליו אחינו הערבים. הוא בטוח שלאחר הסגר המהודקקק והחיסונים, כשתצא בזכותו ישראל מהמגיפה, לחירות ולבחירות - הוא יגיע ב"ה ל־40 מנדטים.

הביביסטים כבר מצטטים ז'בוטינסקי: "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבנִי". הם לא יודעים, או לא רוצים לדעת, שז'בוטינסקי כתב גם ש"בכל קבינט שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה - ערבי; וכך להפך".

אבל ייתכן גם שהמרי בליכוד יתעצם, והוא ימצא עצמו, אללי, בחוץ, בקור, כראש ממשלה חליפי, שמאלן, ללא בייס. אם כך, ביבי, כל השטח משמאל ומהאמצע פנוי להובלה. מבוקש מנהיג כריזמטי ויצירתי לשמאל־מרכז הישראלי. לך על זה!
לא. בצחוק. סתתאם. פייק. סרק.