מיני פטריוטים בגרוש ובגרשיים קיבלו את פני יונתן פולארד בחיל ורעדה. “זה יום היסטורי, כל אדם יהודי יזכור את הרגע שבו שמע לראשונה שיונתן פולארד בארץ”, אמרה ברטט סיון רהב־מאיר כשדיווחה על נחיתת יונתן ש”חוזר הביתה”. מאז נחת ארמסטרונג על הירח לא היה צעד כה קטן עם תהודה כה גדולה בעולם היהודי של רהב־מאיר או של “ישראל היום”: “סמל הציונות ואהבת ישראל ללא תנאי”.
עבור מי שיודע ומבין, פולארד הוא מרגל תאב בצע שלא ביצע הנחיות שמפעיליו הורו לו לבצען, ואשר היו אמורות למנוע הן את תפיסתו ובעיקר את הנזק הנורא שגרם הן לביטחון המדינה והן ליהודי ארצות הברית. בחינת המידע שהביא הוכיחה שלא מדובר בממצאים קריטיים.
פולארד לא היה סוכן מוסד ולא מרגל ישראלי, אלא שטינקר אמריקאי. מפעילו רפי איתן הודה בשיקול דעת לקוי ולקח על עצמו את כל האחריות כשהוא מנקה את שמיר, רבין ופרס, כמו גם נוספים שהיו שותפים לידיעה על שירותיו. בכך השאיר פתח להמשך היחסים עם ארצות הברית. איתן ידע עם מי יש לו עסק, וברגע שבו דיווח לו אברום שלום, ראש השב”כ דאז, על סיבוב מכוניתו של פולארד במתחם השגרירות (באותו רגע איתן היה בבית חולים בניתוח בעיניו), הוא אמר לשלום להעיף אותו משם (בעצם אמר: “כאשר אבדנו אבדנו”), וזה מה שעשה קב”ט השגרירות. את הדברים האלה וחמורים יותר כתבתי כאשר איתן היה בחיים, ואם הוא היה חושב שהם אינם נכונים, הוא ידע בדיוק היכן לתפוס אותי, והייתה לו כנראה סיבה מדוע הוא לא עשה זאת.
כלפי חוץ יישר איתן קו ממלכתי. קיטר בשקט ולא אמר מילה רעה על קמפיין הדמעות הימני שפתח בו דני נוה, לשעבר שר הבריאות, שכנראה זיהה פלטפורמה מבטיחה לאטרקציה פטריוטית עתירת רייטינג. מכאן ואילך כל מיני “פטריוטים” קפצו על עגלת הרחמונס שערבבה תיירות של מזימות בינלאומיות ברמה של חסמבה לעניים, אנטישמיות, אינספור נסיעות שושו, פריטה קדחתנית (מצבו הבריאותי מידרדר!) וכמובן תרומתו המדהימה להצלת המדינה ועוד ועוד ככל שיהיה מי שיממן ומי שירוויח. פרקליטתו בארץ, עו”ד ניצנה דרשן־לייטנר, דיווחה (באותו רטט יהודי) כי “יש לפולארד סיפור כל כך חשוב לספר... יש לו המצאות טכנולוגיות מדהימות בתחום ההייטק”. היא אכן אמרה את זה. כך עשרות שנים עד רגע השיא: פולארד מגיע במטוס פרטי כדי להפוך את המחזה הנלעג הזה לפריט בחירות לטובת המועמד שגאל אסיר ציון שמנשק לרגליו את אדמת המסלול.