אם שמתם לב, יש משהו שונה בחוץ. שינויי מזג האוויר, הערפילים, הקור בבקרים, השמש בצהריים, בוודאי זיהיתם נכון - זו תקופת טרום בחירות. הן די קרובות, אך עדיין מספיק רחוקות. ולכן יש מקום לשינוי מיקומים ולהחלפת תפקידים. כלומר, אנחנו נמצאים בעיצומו של חלון ההעברות או בין הזמנים.
זו התקופה שבה פוליטיקאים זזים. מוותרים על אידיאולוגיה אחת רק כדי לאמץ אג'נדה אחרת, שכנראה גם אותה יזנחו. אבל לפני ההחלטה אם לעבור או לנטוש, אם להתמודד או לוותר, הם "שוקלים". הפוליטיקאי לעולם אינו סתם חושב, אלא שוקל. מבחינתו, אני שוקל משמע אני קיים.
השר לשיתוף פעולה אזורי אופיר אקוניס, למשל, הכריז שהוא "שוקל להתמודד" על ראשות עיריית תל אביב. נכון לשעת כתיבת שורות אלה הוא טרם החליט. עדיין שוקל כנראה. מעשה השקילה כבר נמשך די הרבה זמן. ימים על גבי ימים. זה מספר שבועות טורדת אותו ההתלבטות.
מעניין לתהות על קנקנה של השקילה. מה גורם לו לרצות לרוץ, ומנגד מה עדיין מונע ממנו לעשות כן. הרי אם יש לו רעיונות מצוינים לשיפור העיר, והוא חושב שהוא האיש הנכון, אז אדרבא - רוץ, אקוניס, רוץ. אולם אם הוא חש שתל אביב גדולה למידותיו ואין לו יכולת לשנותה לטובה, אז ותר, אקוניס. רק תגיד כבר, כי העם קרוע ממתח ולא יכול עוד להמתין להחלטתך.
מדי בוקר אני קם בציפייה דרוכה: החליט אקוניס לרוץ או נשאר שר? או אז מתברר שהיה זה עוד יום של חוסר הכרעה ושל שקילה. לכל תפקיד יתרונות וחסרונות, סיכויים וסיכונים, אך למה לוקח זמן רב כל כך "לשקול"? לרוץ או לא לרוץ, שואל את עצמו אקוניס, האם להישאר עם ייסורי הממשלה או להקריב עצמי לטובת כאבי העירייה.
בעברית "שוקל לרוץ" הוא נשוא מורחב. כוונתו - ארוץ. בדיוק באותו אופן, לפני שגבי אשכנזי פרש, הוא דִגמן "שוקל פרישה". על גדי איזנקוט דובר רבות שהוא "שוקל אם בכלל להתמודד", לפני שהחליט שהוא לא. הם כמובן אינם היחידים ששוקלים. שמואל אבוהב "שקל" אם להצטרף לימינה לפני שהצטרף, ופורסם שגם נתניהו הבטיח לשקול למנות שר מוסלמי, כלומר מלאכת השקילה תתרחש בכלל בעתיד.
בתקופה זו אם לא שקלת - לא עניינת. הבעיה איננה עם השקילה עצמה - שכבודה במקומה מונח, אלא לספר לעם שאני שוקל. לפרסם בציבור שאני נמצא כרגע באירוע של חשיבה, לדבר על כך שאני בטנטרום של טרום החלטה. ולכן מיד אקבל תשומת לב בדמות זימון ל"פגוש את העיתונות", כדי להתלבט בצורה משמעותית מול המצלמות ורינה מצליח.
הפוליטיקאי השוקל מספר שזו התלבטות קשה, שדורשת זמן, ושהוא יקבל את ההחלטה הטובה ביותר לעם ישראל. טובתו הפרטית לעולם כלל אינה על הפרק. הפוליטיקאי השוקל גם אף פעם אינו חושב. הוא תמיד "סבור". הוא אינו משתמש בצירוף "אני לא", אלא "אינני". מעשה השקילה הוא קריטי בפוליטיקה, להבדיל מאיתנו, האנשים הרגילים, שאנחנו לא "סבורים" ולא "שוקלים", אלא חושבים ומחליטים. חיינו הרי פשוטים יותר. כאן, למטה, בחיים עצמם, אין לנו פריבילגיה לשוט במחשבות עילאיות, לשקול ולסבור.
בעל חנות בגדים שהפסיד את כספו אינו מספר לתקשורת שהוא שוקל לסגור אותה, היא פשוט נסגרת לו על הראש. מעסיק אינו שוקל מה לעשות עם עובדיו, הוא מיד מוציא אותם לחל"ת. הבנק לא קורא לך לסניף כדי לספר לך שהוא "סבור" שלא שילמת את המשכנתה - הוא מעקל לך את הבית.
אחרי שהוא שקל, הפוליטיקאי לא מחליט, אלא "מגיע לכלל החלטה". כלומר, תמו הייסורים, נגוזה עונת ההתלבטות, הגיע זמן הכרעה, ועכשיו בשלה העת להשתמש בצירוף חדש ונחרץ: "הגעתי לכלל החלטה, וחד־משמעית אני רץ". חד־משמעית אני מתאים להיות ראש ממשלה, חד־משמעית לא נמליץ על נתניהו. האם תרוצו לבד או תצטרפו למפלגות אחרות? או "חד־משמעית נרוץ לבד" או "חד־משמעית נצטרף". נעשה מה שנעשה, ונעשה אותו חד־משמעית. אין מקום לספקות. חד־משמעית זה הדבר הנכון לעשות.
ולגבי פוליטיקאי אחר, שהוא לא סובל את מה שהוא עושה ובאופן כללי סולד ממנו לחלוטין, הוא ישתמש בביטוי העדין והמקסים "לא זו דרכי", ו"לא זו דרכה של תנועתי". או בקיצור, שקלתי ואני סבור שחד־משמעית אין זו דרכי, רינה.