ככל שאני מתבגרת, אני מעבדת בראשי דווקא את תקופת הנעורים שלי. מחוץ לבית היא הייתה מאושרת, רוויה בחברים ובפעולות בשומר הצעיר, מורי בית הספר נתנו לי להוביל בטקסים, במועצת התלמידים או בביקור של מפקחת חשובה. ובכל זאת, כשנכנסתי הביתה, ידעתי חושך. לא תמיד, היו גם רגעים שמחים, אבל רוב הזמן היה חשוך, נפשית (ולפעמים לא רק, כי חברת החשמל לא תמיד חסה על אלו שידם אינם משגת).
בימים הללו, באזור גיל 16, הוריי כבר הבינו ש־20 השנים שבהן בילו יחד לא היו טובות ואולי כדאי לאזור אומץ ולפרק את החבילה. עברו עוד שנתיים של מריבות עד ההחלטה לגשת אל הרבנות, אבל בינתיים בילו כל כך בנפרד, אף על פי שגרנו כולנו תחת אותה קורת הגג, עד שלא היה אפשר לנחש שהם עדיין יחד.
ברוב הלילות עבד אבי על מונית הסקודה המתפוררת שלו. בהרצאות שלי אני תמיד צוחקת ואומרת שהיה לה גג נפתח ולא מהסיבות הנכונות. למזלי, זה מצחיק את הקהל. והיו לילות שגם אמי יצאה בהם, אותם הלילות שבהם הבינה שהשנים הארוכות שראתה אותו רק בבוקר, ישנה לבדה וגידלה אותו, לא בהכרח השתלמו לה. היא לא יצאה להתהולל, לא למועדונים ובטח שלא לדייטים משונים. למעשה, אף שכבתה בה האהבה לאבי, שמרה לו אמונים עד היום שבו קיבלה את הגט לידה. לא מתוך תשוקה גדולה, אלא מתוך הפחד ממה שכתוב ברוב ספרי ההלכה: אישה נשואה - גם אם פרודה מבעלה - שתנאף, הדין יבוא על ילדיה.
בלילות שבהם יצאה, התלבשה בצורה שונה, יפה ומטופחת יותר. אמי קיבלה את הגוף והרגליים שעליהם יכולתי אני רק לחלום, פיזרה את שערה המתולתל וקיבעה אותו במוס, והשפריצה על עצמה מאותו הבושם שרכשה לה אחותי, בתו של אבי מנישואיו הראשונים (כן, גם הם לא צלחו) ליום הולדתה.
99% מהפעמים היא נסעה לביתם של דודיי, שתי ערים דרומה מאיתנו. שם, בביתם הגדול, עם הבריכה המוארת, המקררים המלאים ומדפי האלכוהול הזמינים, פינק אותה אחיה כמו שלא ידע לפנק אותה אבי. אחותי הקטנה, שהיום נשואה, בעלת כמה עסקים ואם לתאומים חמודים, שהייתה ועודנה בבת עינה של אמי, הצטרפה אליה כמעט תמיד. אומנם רק בת 13 הייתה ובימים שאחר כך הייתה צריכה להשכים קום אל בית הספר, אבל עקב הפעמים המרובות שנסעו לשם, היו לה בחדרו של אחד מבני דודיי כל הבגדים, הספרים והמחברות שהייתה צריכה. מכאן, שבבוקר העירו אותה, הניחו לה בגדים ריחניים ומכובסים על המיטה וארוחת העשר כבר חיכתה לה בילקוט.
כשדוד שלי היה מחזיר את אמי הביתה, היו קודם נוסעים השניים אל חטיבת הביניים שבה למדתי יחד עם אחותי (אני גדולה ממנה בשנתיים) ומורידים אותה ליד השומר, לא לפני שדוד שלי הכניס לה כמה עשרות שקלים לכיס. היו בקרים שהייתי נתקלת בהם, תמיד חייכתי והתרגשתי, אמא שלי מחוץ לחטיבת הביניים, דוד שלי ואחותי הקטנה. לא משנה אם אפגוש את כולם בהמשך היום, זו עדיין אטרקציה קטנה של בוקר.
ולשאלתכם הכה מובנת וצפויה, למה אני לא נסעתי איתן? כי לא מצאתי עצמי שם. לא מתוך סנוביזם חלילה, אלא משום שבאמת לא היה לי עם מי לדבר, בשעה שאחותי ובני דודיי, שרובם סובבים סביב גילה, שחו בבריכה, הזמינו טייק אוויי של כל דבר שחשקו בו ושיחקו במחשב, אני ישבתי בביתי בחולון, לבדי, אוכלת מהמעט שאבי קנה, כי זו הייתה תקופת ה"אם את לא קונה, גם אני לא", ומגלה לאט־לאט את רזי האינטרנט מתוך מסך המחשב המצהיב שהיה לנו.
אני זוכרת את תוכנת קאזה ומיד אחר כך את תוכנת אימיול, טרם עידן היו־טיוב שבו אפשר למצוא כל שיר, סרטון או זיכרון ישן. היו אלו שתי תוכנות מסועפות ולא ברורות, שרק דרכן הייתי יכולה להוריד שיר, להמתין חצי שעה ולשמוע אותו מיד אחרי כן. הורדתי המון שירים, סרטים, קראתי כתבות דרך גוגל, שהיה אז פי כמה אטי, וכשבערה בי סקרנותי הפוצעת, גיליתי את עולם הצ'אטים, שנועד לכל אחד חוץ מלילדים ולנערים.
חשבתי שאני חכמה כל כך, עד שאם המורים שלי די מעריצים אותי; שאם על אף משקלי ומראה גופי המוזנח יש לי חברות בשפע; ושאם אני לא בוכה, לא מבקשת מאמי שלא תיסע, מאבי שלא יעבוד ושיישארו איתי השניים כל הלילה, כמו במשפחה מתוקנת שצופה בחדשות ואוכלת חביתות עם קוטג' - אז אני בוגרת לגילי ויכולה להתכתב - ואפילו לא בסתר, כי אין מי שיפקח - עם כל אדם מעברו השני של המסך.
אלו היו ימי אמצע שנת 2000. המודעות לכל חורשי הרעה ברשת, סוטי המין ותאבי הבצע, עוד לא הייתה כמו היום. לא היו תחקירים עמוקים, ארגונים שנלחמים בפדופילים ורשתות חברתיות לעשות בהן שיימינג ומסע מוות לכל מי שחטא. כך שהרשת הייתה פרוצה, ואלו שמוסריותם רחוקה מהם כל כך יכלו לחגוג, בשבילם כל יום היה פורים.
#
קראו לו אבי, אני אפילו לא בטוחה שזה היה שמו האמיתי. למעשה היה לו איזשהו כינוי שבגלל האנגלית הקלוקלת שלי באותם הימים, לא ידעתי את פירושו. הוא סיפר שהוא בן 30, רווק, וגר עם אמו. אחר כך שאל אותי לגילי. לא שיקרתי, סיפרתי לו שאני בת 15 מחולון, ותוך כדי כך הוספתי שאני מאוד בוגרת לגילי והמון אומרים לי את זה. "אני יכול להבחין", כתב לי חזרה, והיום במבט לאחור, כשאני נושקת לגיל 31, אני לא יכולה שלא לתהות איך הייתי אני מגיבה לנער שהיה פוגש בי היום, באחת מסדנאות הכתיבה לנוער שאני מעבירה, ואומר לי "כולם אומרים שאני בוגר לגילי". לבטח הייתי מחייכת אליו ונהנית מבוסריותו.
אבל לאבי הזה הייתה מטרה, לצוד. והוא גם חתר אליה, יום־יום, כשהיה נדלק האור הירוק הקטן בתוכנת האיי־סי־קיו שלי (תוכנת מסרים), הוא הראשון שנהג לשלוח לי הודעות. שאל אותי על עצמי, איך אני מרגישה, מה אני הכי אוהבת ללמוד ואפילו קרא שירים מחורזים שנהגתי לכתוב. ערב גשום אחד, חודש או חודשיים אחרי, אמר שלמחרת במקרה הזדמנה לו פגישה בחולון ושאל אם ארצה להיפגש איתו.
לבי פעם בקרבי, להתכתב זה דבר אחד, להוכיח את חוכמתי לאיש וירטואלי זה עוד דבר, אבל להיפגש פנים אל פנים עם אדם זר שגילו כפול מגילי בלי ידיעת הוריי? כל כך נבהלתי שניתקתי את התוכנה בלי לענות לו. ערב כשחזרתי רעבה מאוד מפעולה ארוכה בשומר הצעיר, קיוויתי לבוא ולמצוא סיר או תבשיל שאמי הכינה, לצערי לא היה. פתחתי את המקרר, היו בו רק בורקס קפואים שקנתה אמי מהשוק של רמלה. צפיתי בה מתארגנת ושאלתי "גם היום אתן נוסעות?".
"כן", ענתה לי ולא הוסיפה. "את יכולה ללמד אותי על התנור?", שאלתי, "מתחשק לי קצת בורקס".
"מה נדלקת כל כך?", השיבה לי בזעם לא מוסבר, "בשבת נעשה ארוחה ונכין אותם, תכיני לך כריך בינתיים". המונית כבר חיכתה לה ולאחותי הקטנה למטה והבטתי בשתיהן עוזבות וטורקות את הדלת אחריהן. כאב לי כל כך על אחותי - מבלי שידעה, לתקופה מסוימת, חיה חיים כל כך לא נורמליים. אבל בערב ההוא גם כאב לי כל כך על עצמי. אני זוכרת שישבתי צמודה אל דלת הבית ובכיתי את נפשי. לא מתוך רחמים עצמיים, לא כי רציתי את אבי על ידי או את אמי, הייתי רעבה, כל כך רעבה.
המשך בשבוע הבא...