זו הייתה המלחמה הראשונה בעידן החדש שפתחה שרשרת של מלחמות בעורף. מלחמה חדשה שעמדו מולה הורים בני 40, שהיו רגילים עד אז למלחמות קונבנציונליות ברורות. חיילים בחזית, תותחים רועמים ותושבים שרובם יושבים במקלטים רק ליתר ביטחון.
והנה, באה מלחמת הסמרטוטים הרטובים, הסודה לשתייה ועמה מבחן האמונה העיוורת במשדרי הרצף, במומחים שמנסים לשדר ביטחון מדומה ומפזרים הבטחות שנייר דבק חום יציל אותם. בדיעבד הדבק היה יעיל - אחרי שלושה עשורים אפשר לבשר סופית שהוא ירד מהמשקוף.
השבוע אנחנו מציינים 30 שנה לתום האולטימטום של ארצות הברית לעיראק.
רבע מהמשפחה שלי עיראקים, ואני לא מאמינה שמישהו בעם הזה יכול להיות רע. מה, סדאם חוסיין לא אכל קובה סלק? הוא לא נשנש בעבע בעודו שותה תה עם הל ונענע בחמש אחר הצהריים? זו העדה החמודה בעולם, במיוחד הזקנים ביניהם. אז איך אפשר לשנוא את סדאם חוסיין, שאלתי את עצמי בגיל 13.5, הוא משלנו.
הייתי אולי נאיבית לגילי, אבל אם יש תכונה אחת שהייתי מחזירה לעצמי מאז, זו האמונה העיוורת שבכוחי לשנות את העולם. בכל יום מאז ה־2 באוגוסט 1990, יום פלישת צבא עיראק לכווית ועד למועד פקיעת האולטימטום האמריקאי, התפללתי באמת ובתמים לכוח לא ידוע וקיוויתי שסדאם חוסיין ייכנע. הילדה מחולון עמדה בחלון שפונה לכיוון מזרח, וניסתה לשנות את ההיסטוריה, רק כי האיומים של שליט עיראק שצולם כמה שבועות לפני כן שוחה בחידקל עם הנכדים שלו, פתאום הפחידו אותה מאוד. אלא שהתפילות לא הועילו. ב־18 בינואר לפנות בוקר נשמעה האזעקה הראשונה. זה היה הלילה שבו התרסקה לה התמימות.
מלחמת המפרץ הראשונה הייתה הפעם היחידה ב־43 שנותיי שראיתי איך המילה "איפוק" מסתנכרנת בהצלחה עם הגנום הישראלי. איפוק הוא לא תכונה שאנחנו טובים בה, בטח לא בימים שבהם אנחנו מתאמצים להתרברב שאנחנו ראשונים בכל דבר, ומתקשרים אלינו מכל העולם כדי ללמוד מה אנחנו עושים.
היה פה אז ראש ממשלה בשם יצחק שמיר, שהצליח לעבור בממלכתיות די מרשימה את התקופה. איש לא יחשוד בי שהייתי בקבוצת שמיר אי־פעם, ועדיין אני זוכרת אותו לטובה בזכות המלחמה ההיא. יחי ההבדל הקטן.
כשהתחילה הקורונה, אנחנו - הדור שהיה מבוגר מספיק כדי לזכור מה היה פה במלחמת המפרץ וצעיר מספיק כדי ליהנות ממנה - לא הפסקנו להשוות את אווירת סוף העולם שהייתה אז באוויר למה שקורה כעת. וכעת, אחרי עשרה חודשי מגיפה ועם רטרוספקטיבה של 30 שנה של היסטוריה ישראלית אני מבינה לאן הידרדרנו.
אם במלחמת המפרץ מטרת משדרי הרצף הייתה להרגיע אותנו בזמן שלא היו לימודים, כשלא יצאנו מהבית וכאשר כוח עליון שלט בנו ללא יכולת תגובה - כיום המטרה היא ליצור היסטריה. החיוך של נחמן שי עם כוס המים מול נחמן אש, הנוסטרדמוס של שנות האלפיים.
אחרי שלושה שבועות של מלחמה, האימה התחילה לאט־לאט להשתחרר. ככה זה בחיים. בסוף מתרגלים לכל. אנשים החלו להפר את העוצר שהוכרז החל מהשעה חמש אחר הצהריים. אני הגדלתי לעשות כשירדתי לשחק בחצר בחמש וחצי, במעין התגרות בגורל, שאולי אתקע למטה בזמן שיש התרעת "נחש צפע" ולא אספיק לרוץ הביתה בזמן. פעם ישבתי עם ההורים בקפולסקי ליד הבית, ורק בחמש הזמנו חשבון. צעדתי מרוגשת הביתה באטיות מתגרה - האם עכשיו זה יקרה?
זה אותו יצר מרדנות שמלווה אותי עד היום, כשאני נועלת את נעלי הריצה ומתעופפת אל מעבר למגבלת הקילומטר. ככה זה כשאת עוברת את מלחמת הבתולין שלך בשיאו של גיל ההתבגרות, כשההורמונים משתוללים. אמירת "אתם תגידו לי לא, אעשה לכם דווקא", לא עוזבת אותי גם אחרי 30 שנה.
כיום הכל פוליטי, והכל מטונף בין אדם לחברו. ועדיין, אני לא יודעת אם אז הייתה סולידריות אמיתית יותר. הייתי צעירה מדי ולא התמודדתי עם דילמות של מבוגרים, כך שאני לא יכולה לשפוט. אני רק זוכרת שהתעופפו פה ושם מילים כמו "נפולת של נמושות", פרפרזה על דברי יצחק רבין שכוונו לתושבי תל אביב שברחו לאילת. מנגד, היה נדמה שקיים אינטרס משותף בינינו לבין מי שהיינו ב־1991 - לצאת מזה בשלום. אולי גם קצת תמימות של עם, שמהולה באטרופין שאנשים הזריקו לעצמם בטעות בלי לחשוש שיצמח להם זנב.
יכול להיות שהילדים של היום, אלה שאנחנו כל כך דואגים שיהפכו לדור אבוד, יתרפקו בעוד 30 שנה על התקופה הזו כמו שאנחנו מתרפקים על מלחמת המפרץ. במבחן הזמן הנוסטלגי אנחנו זוכרים בעיקר את הדברים הטובים. את אלה שלא אנחנו יודעים להדחיק היטב. אני מניחה שאם לא נחריב להם לגמרי את המדינה עם השנאה שלנו, עם השטויות שלנו ועם מה שהפכנו להיות, אולי יש עוד סיכוי שהם יצחקו על זה.
